יציבותה של הרתעה בצפון ובדרום

האירועים הביטחוניים שהתרחשו בשבוע שעבר בדרום ובצפון החזירו את תשומת הלב הישראלית לשתי חזיתות העימות הנפיצות ביותר - מול חיזבאללה ומול חמאס. ב-5 וב-6 באוקטובר נורו מרצועת עזה רקטות ופצצות מרגמה על-ידי ארגון סלפי קיצוני, וישראל מצדה הגיבה בעוצמה בעיקר מהאוויר. בה בעת פורסם שבצפון נתפסה חוליה מתושבי כפר רג'ר שהופעלה על-ידי חיזבאללה, אשר תכננה לבצע פיגועים בישראל. אירועים אלו מעלים את השאלה האם מתרחשת תפנית בשתי החזיתות מול ארגוני הטרור והאם עומד להתחולל סבב לחימה נוסף בדרום או בצפון, או אולי בשתי החזיתות במקביל. ראוי לציין שחמאס וחיזבאללה אינם מעוניינים בעת הנוכחית בהסלמה, אך קיים סיכוי שאירועים טקטיים כגון אלה יובילו להתדרדרות. במאמר זה ינותחו מאזני הכוחות והגורמים העלולים להפר את הרגיעה ויודגשו סוגיות שאותן על ישראל לבחון לקראת העימות הבא.

לשתי החזיתות מאפיינים דומים. בשתיהן ניצב צה"ל מול ארגוני טרור אשר התמסדו וקיבלו מאפיינים מדינתיים. בשתי החזיתות, האויב אינו מעוניין בעת הזו בלחימה עם ישראל. מול חיזבאללה וגם מול חמאס הושגה הרתעה חזקה בסבבי הלחימה הקודמים - ב"מלחמת לבנון השנייה" וב"צוק איתן". הרתעה זו הושגה עקב המחיר הכבד ששhלמו שני הארגונים והאוכלוסיות שעליהן הם נשענים.

ההרתעה מול חיזבאללה אף עמדה במבחנים שהציבו בפני הארגון מקרי הסיכול הממוקד של בכיריו וכן תקיפות של העברות נשק איכותי אליו מסוריה. בשל המעורבות העמוקה של חיזבאללה בלחימה בסוריה, הגורמת לו אבדות קשות, ובנוסף המשבר התקציבי שממנו סובל הארגון )תחזיות כי יוזרם אליו מאירן סיוע כספי מוגבר בעקבות עסקת הגרעין וביטול הסנקציות), חיזבאללה מורתע ביתר שאת ממלחמה עם ישראל, ואיננו שש לפתוח חזית שניה.

בזירה הדרומית, חמאס עסוק בנושאי פנים - שיקום עזה לאחר סבב הלחימה הקודם והתעצמות צבאית. כן סובל הארגון, כמו ארגון פתח בגדה המערבית, מכרסום ניכר בלגיטימציה הציבורית, והוא יעד לביקורת ציבורית חריפה בגין עוצמת הנזק שנגרם לאוכלוסייה במהלך העימות האחרון עם ישראל ועל הישגיו הדלים במערכה זו. בזירה המדינית, חמאס מצוי בעימות עם מצרים, וזאת על שום קרבתו ל'אחים המוסלמים', שבהם רואה משטר אל-סיסי אויב ואיום קיומי. מצרים הצליחה לפגוע קשות במערכת מנהרות ההברחה מחצי-האי סיני לרצועה, ופגיעה זו, לצד הפגיעה בהברחות לרצועה עקב התרחקות סודן מהקשר עם אירן, מקשה על חמאס לשחזר את ועצמתו הצבאית כפי שהייתה ערב מבצע צוק איתן. המדינות התומכות בחמאס, ובראשן טורקיה וקטר, אינן מהוות משענת מבצעית או מדינית חזקה דיה, והן אינן צפויות לגבות אותו במקרה של סבב לחימה נוסף.

למרות היעדר העניין בהסלמה מצד כל הצדדים הרלוונטיים, בשתי החזיתות עלולה להתרחש התדרדרות שתוביל להתפרצות. חיזבאללה מחפש מענה לתקיפות על שיירות הנשק האיכותי שלו, שאותן הוא מייחס לישראל, ובכלל זאת מענה מבצעי בעל מאפיינים דומים לתקיפות הללו, שאפשר שיכלול פעולות חשאיות ללא נטילת אחריות (בדינמיקה ההיסטורית בין חיזבאללה לישראל, פעולות חשאיות נענות בפעולות חשאיות). זהו בדיוק מתווה הפעולה שיכולה הייתה לספק עבורו החוליה שנחשפה בצפון: אירוע החבלה שנחשף היה אמור להתבצע בחתימה נמוכה, ללא קישור ישיר לחיזבאללה או נטילת אחריות מצד הארגון. יש לשער שחיזבאללה ימשיך לנסות ולפתח כלים מבצעיים לפגיעה בישראל באופן זה. בנוסף, תקיפות נוספות נגד העברות נשק איכותי לחיזבאללה, ובמיוחד בשטח לבנון, עלולות יהיו להוביל לתגובה על-ידי תא רדום או תשתית טרור של חיזבאללה בחו"ל נגד מטרות ישראליות, וזאת לצד פיגועי גבול ברמת הגולן וגם בגבול לבנון. סכנת ההסלמה תגבר משמעותית אם ייגרמו נפגעים בנפש, ישראלים או לבנוניים, בהיקף שייתפס על-ידי שני הצדדים כמחייב תגובה.

המצב בחזית הדרום יציב פחות מאשר בזירה הצפונית, שכן בצפון העימות הוא דו-צדדי ולכן נשלט יותר. עם כל המגבלות, ישראל וחיזבאללה יכולים לצפות את מהלכי הצד השני ולעצור בקלות יחסית התדרדרות ללחימה. בנוסף, בזירה הצפונית לא קיימים אלמנטים היוצרים חיכוך מתמשך, המעלה את הסיכון להתדרדרות. בחזית הדרומית, לעומת זאת, קיימים רכיבי חיכוך תמידיים. ביניהם: ההגבלות על-כניסה לעזה ויציאה ממנה, סגר ימי, חפירת המנהרות לתוך ישראל והמתח סביב הצורך ההומניטרי בשיקום התשתיות האזרחיות ברצועה. זאת ועוד, הזירה הדרומית מסובכת ביותר בשל ריבוי שחקנים בה. ארגונים סלפים מבצעים פעילות ירי על ישראל כהתרסה מול חמאס, יותר מאשר לשם פגיעה בישראל. הם מניחים (ובצדק) שישראל, הרואה בחמאס הגורם אחראי למצב בשטח, תגיב נגדו. על כן, הירי יוצר לישראל דילמה רבת משמעות. לכאורה, מדיניות ממשלת ישראל לגבי כל ירי מהרצועה היא ברורה: תגובה עוצמתית נגד יעדי חמאס. עם זאת, ברור שלמדיניות זו היבט מסוכן, הגלום באפשרות של חישוב מוטעה לגבי תגובת חמאס. למשל, במקרה שחמאס יחוש כי הוא מאבד נכסים בקצב גבוה, או אם יהיו ברצועה אבדות משמעותיות בנפש, הארגון עלול להגיב בירי בהיקף רחב על ישראל. משם קצרה הדרך לסבב עימות נוסף.