הילרי קלינטון יודעת שיש לה בעיה. גם אם תנצח בבחירות - מה שנראה כרגע כמעט ודאי - היא תיכנס לבית הלבן כאשר רוב האמריקנים לא סובלים אותה, ורוב עוד יותר גדול פשוט לא מאמינים לה. קלינטון ואנשיה מנסים לשנות זאת כבר כעת, אבל חושבים על תקופת המעבר - בין 8 בנובמבר ל-20 בינואר - כזמן הקריטי בו יצטרכו להשיג את השינוי האמיתי.

תראו את המספרים. ליותר מ-50% מהאמריקנים אין דעה חיובית על קלינטון; לנשיא ברק אובמה יש תמיכה של 65%. והנתון המדאיג עוד יותר מבחינתה: רק 36% מהאמריקנים סבורים שהיא ראויה לאמון. במילים אחרות: שני שלישים מהאמריקנים לא יאמינו לנשיאה הבאה (אם וכאשר), במידה זו או אחרת. שני שלישים.

הנתונים הללו עומדים בסתירה לנתון לפיו 60% מהאמריקנים סבורים שלקלינטון יש הכישורים המתאימים לנשיאות, וכמובן בסתירה לסקרים המנבאים לה ניצחון ואפילו ניצחון משמעותי. ההסבר פשוט: את דונלד טראמפ האמריקנים סובלים עוד פחות, הם מאמינים לו עוד פחות והם לא חושבים שיש לו כישורים להיות נשיא. כפי שכבר אמרנו כאן: טראמפ הוא כנראה המועמד היחיד שקלינטון יכולה לנצח.

במפלגה הדמוקרטית, אומרת סוכנות AP, תולים חלק מהבעיה בתוקפנות של קלינטון כלפי טראמפ, אם כי מדגישים שהייתה זו טקטיקה חיונית. לפי גישה זו, ברגע שהבחירות ייגמרו - הכל יירגע וקלינטון תזכה לאהדה ואמון גדולים יותר. אבל חלק מפעילי המפלגה מודים, שהבעיה הרבה יותר עמוקה ונובעת מקלינטון עצמה, שקנתה במזומן את חוסר האמון.

קלינטון "הצליחה" להסתבך בעוד ועוד פרשות שמצביעות על הקושי להאמין לה, ואף על אופיה שאינו ישר - ויש שיאמרו שזו לשון המעטה. הייתה פרשת הדוא"ל המסווג שהיא שלחה מהשרת הפרטי שלה, ואשר למרות שנסתיימה בלא הליך פלילי - הביאה לכך שה-FBI יקבע שפעלה ברשלנות חמורה. כהסתעפות מפרשה זו, קלינטון טענה שרבבות התכתובות שמחקה היו פרטיות בלבד; תאמינו אם אתם רוצים.

אחר כך באה ההתמוטטות שלה בחודש שעבר, שהוסברה תחילה בעייפות ורק לאחר מכן הודה המטה שלה שמדובר בדלקת ריאות. לא רק שההסבר הראשוני היה כוזב, אלא שהאמת הייתה שמחלתה של המועמדת הוסתרה מהציבור במשך כמה ימים - והאמריקנים לא אוהבים את זה.

מסמכי ויקיליקס הוסיפו שמן למדורה כאשר חשפו, כי לקלינטון יש מדיניות אחת שהיא אומרת לציבור, ומדיניות אחרת שהיא אומרת לקהל שמשלם כדי לשמוע אותה - למשל לבנקאים בוול סטריט. אז נכון שפוליטיקאים מתאפיינים בעור של זיקית ובהתאמת המסר לקהל, אך אצל קלינטון זה בא אחרי הפרשות הקודמות ונשא גם את הצחנה של קניית מדיניות בכסף.

לג'ניפר פלמיירי, מנהלת התקשורת של קלינטון, יש הסבר משלה: "היא פוליטיקאית שאינה שואפת להיות במרכז תשומת הלב והיא פרטית יותר מפוליטיקאים אחרים, ודאי יותר ממועמדים לנשיאות". הסבר משונה משהו, כאשר מדובר במי שכן מתמודדת על הנשיאות, שהייתה הגברת הראשונה שמונה שנים, שהייתה סנטורית מטעם מדינה מרכזית (ניו-יורק) במשך עוד שמונה ושהסתובבה בכל העולם כמזכירת המדינה במשך ארבע שנים.

חוץ מזה, קלינטון נהנתה מתמיכה גדולה בהרבה בעבר. היא נבחרה לסנט בשנת 2000 עם רוב של 55% וכעבור שש שנים חזרה ונבחרה ברוב עצום של 67%. כאשר הייתה מזכירת המדינה, שיעור התמיכה בה היה 65%. לאן כל זה התפוגג מאז החל המרוץ לנשיאות? אז נכון שמועמד לנשיאות חייב לנקוט עמדה בהרבה נושאים שנויים במחלוקת, אבל אין בכך כדי להסביר את כל הצניחה. לכן, חייבים לחזור להסבר המרכזי: מעשיה ומחדליה של קלינטון.

הבעיה שלה מחמירה עוד יותר לנוכח האפשרות שטראמפ לא יודה בתבוסתו, כפי שאמר בצורה כמעט מפורשת. במקרה כזה, קלינטון תיאלץ להתמודד עם עשרות מיליוני אמריקנים שלא יראו בה נשיאה לגיטימית, ושיטענו שניצחה בבחירות בצורה נכלולית ואף ברמייה. לטראמפ יש מספיק כסף, זעם ותומכים כדי למרר את חייה במשך שבועות וחודשים, ולהמשיך ולתקוף את נקודות התורפה שלה בתחומי היושרה והאמינות.

זו הסיבה מדוע חלק מהדמוקרטים רואים את תקופת המעבר כקריטית. לדעתם, קלינטון תצטרך להוכיח שהבית הלבן שלה יהיה שונה מהקמפיין שלה, למשל: על-ידי מינויו של רפובליקני בכיר לאחד מהשרים בקבינט שלה. אבל, מסכם דייוויד אקסלרוד, לשעבר מיועציו של אובמה, שינוי התדמית שלה יהיה עסק ארוך: "אין תרופת פלא שתשנה בן לילה שנים של תדמית".