הר-הבית בידי מדינת ישראל כמעט 50 שנה. אומנם בתחילה מסר משה דיין, שכלל לא רצה בעיר העתיקה ("מה אנחנו צריכים את הוותיקן הזה"? הוא שאל), את מפתחותיו לווקף המוסלמי. אולם כמעט מיד לאחר מכן, נאלצה המדינה לקחת את השליטה בו לידיה כאשר המוסלמים ביקשו לגבות דמי כניסה להר-הבית. אולם האיסור על תפילת יהודים בהר-הבית, שמעולם לא אושר על-ידי
ממשלה כלשהי, התקבע בתודעה הציבורית עם השנים, והפך לאבן הפינה של מדיניות
בנימין נתניהו בהר-הבית.
במאה ה-21, כאשר זכויות האדם הפכו לנורמה גלובלית מחייבת, עד כדי שפיטת מנהיגים פוליטיים בבתי דין בינלאומיים בגין הפרתם, האיסור על יהודים להתפלל בהר-הבית הוא מדיניות בלתי חוקית בעליל, מופרכת ואף הזויה. מדובר באיסור חסר תקדים שאין לו אח ורע בכל מקום אחר בעולם, לא רק לגבי יהודים, אלא ביחס לבני כל דת שהיא. איסור זה סותר לחלוטין את הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, את חופש הדת והפולחן, את עיקרון השוויון, את חוק יסוד
כבוד האדם וחירותו, את חוק יסוד ירושלים בירת ישראל ואת חוק השמירה על המקומות הקדושים.
הליכוד עלה לשלטון לפני כ-40 שנה, בשנת 1977. היו לו אינספור סיבות והזדמנויות לבטל את ההוראה של דיין האוסרת על יהודים להתפלל בהר-הבית. החל מהתחייבות מפורשת של
מנחם בגין ולאחריו של נתניהו, לפני שעלו לשלטון, לעשות זאת, עבור דרך אינספור התחייבויות של נתניהו ל"חופש דת לבני כל הדתות בירושלים", וכלה ביותר מ-15 פסקי דין של בג"ץ אשר קבעו, כי ליהודים יש את מלוא הזכות להתפלל בהר-הבית.
ואולם, נתניהו פעל ההפך הגמור מהבטחותיו והצהרותיו בדבר חופש הדת, מהוראות החוק, מפסקי הדין של בג"ץ ומעקרונות חוקת הליכוד. הוא החמיר בהרבה את האיסורים על תפילות יהודים בהר-הבית, עד שאפילו יהודי המברך "שהכל נהיה בדברו" על המים נעצר; הוא אסר, לראשונה מאז קום המדינה, על עליית ח"כים בהר-הבית, וכך פגע קשות בסממן ריבונות מפורש של מדינת ישראל; הוא אפשר את הגדלת כוח הווקף בהר-הבית, עד שכיום הוא מונה 500 איש וגדול פי חמישה (!) מיחידת המקומות הקדושים של המשטרה המייצגת את המדינה בהר-הבית; הוא מנע את בנייתו מחדש את גשר המוגרבים; הוא נכנע לסירוב הירדני לביצוע הסכם הצבת המצלמות בהר-הבית; הוא הורה להעלים עין מהפרת חוקי הבנייה והעתיקות על-ידי המוסלמים בהר-הבית.
מדיניות נתניהו בהר-הבית מתבטאת בהחלשה עקבית של ריבונות מדינת ישראל בהר, בצמצום חופש הדת בו ליהודים ולבני שאר הדתות ובכניעה עקבית לכל גחמות המוסלמים וחיזוק אחיזתם בהר-הבית, תוך ויתורים מצד נתניהו על קיום הסכמים, התחייבויות והוראות החוק מצידם.
החלטת אונסקו ה"מנתקת" את הקשר בין העם היהודי להר-הבית, היא תוצאה ברורה והכרחית של המדיניות החלשה והרופסת של נתניהו ביחס לשלילת זכויות האדם של היהודים, לפגיעה בריבונות ישראל ולאי ציות לחוקי המדינה בהר-הבית. במשך 50 שנה לא הצליחו המוסלמים להעביר החלטה כזו בעולם, עד עתה. ויתורי נתניהו על זכויות היהודים וריבונות המדינה בהר-הבית הובילו להחלטה חסרת תקדים זו. לא יעלה על הדעת, כי הגויים ישמרו על זכויות היהודים במקומות הקדושים להם, כאשר ראש ממשלתם מוותר עליהן.
התגובה הראויה של ממשלת ישראל להחלטת אונסקו הייתה צריכה להיות הרחבה משמעותית של הנוכחות היהודית בהר-הבית ומתן חופש דת ופולחן מלא לכולם בו, ובראשם אבטחת זכות תפילה חופשית ליהודים ולבני כל שאר הדתות בהר-הבית.
במקום זאת שמענו את נתניהו, בקול ענות חלושה, מדבר על החומה הסינית, שאורכה אלפי קילומטרים והיא נמצאת מאות קילומטרים מבייג'ינג ועשרות אלפי קילומטרים מירושלים. חומת הר-הבית אורכה פחות משני קילומטרים, והיא נמצאת בלב בירתה של מדינת ישראל, קילומטרים ספורים מהכנסת, מבית המשפט העליון, מקרית הממשלה ומביתו של נתניהו. בחומה הסינית, אגב, איש אינו מעלה על הדעת לאסור על יהודים להתפלל. על אחת כמה וכמה שלא על הסינים.
