אצלנו כל נושא מקבל גוון פוליטי כי כך אנחנו מתייחסים. שנאה (של גויים או להבדיל של יהודים) כלפי ישראל - נושא פוליטי. הַשַׁבָּת במרחב הציבורי ובכלל - נושא פוליטי. לימוד תורה - נושא פוליטי. כל דיון בכל נושא מוסט מיד לכיוון הפוליטי. נדירים המקרים שבהם מתגבש שיתוף פעולה בין נציגים מזרמים פוליטיים שונים וגם זה קורה רק לזמן מוגבל ולמטרות מוגדרות. האמת היא שאינני זוכר ימים אחרים, ימים שבהם התנהל אצלנו שיח ענייני בנושא כלשהו. אז למה אני מתעורר לדבר על זה דווקא עכשיו? כי עכשיו זה סוף חודש החגים ולקראת שבת בראשית. חודש תשרי כולו קורא לנו להתחדש ופרשת בראשית מזמינה אותנו להתבונן על העולם בעיניו של מי שרק כעת נברא.

קריאה להתחדשות

לא בטוח שעדיין יש לנו היכולת להסתכל על העולם בעיניים של תינוק שכל דבר חדש עבורו, אבל אנחנו כן יכולים לבחון מחדש את מציאות חיינו לאור המסר הרעיוני של פרשת השבוע. אומנם אנחנו אמורים לעשות את זה כל שבוע, אבל רק השבוע אנחנו נדרשים בפירוש לחפש ולמצוא זווית ראיה חדשה. כלומר חדשה עבורנו. הפרשה והתורה בכלל פותחת בהודעה: [א] בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. "תורה" זה מלשון הוראה, היא מורה לנו את הדרך הנכונה ללכת בה. בהקשר הזה, מדוע חשוב לנו לדעת איך ומי ברא את העולם? או בלשונו של רש"י: אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם" שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית?

הריבון הוא שקובע

המצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל היא מצוות קידוש החודש והיא כתובה בספר שמות פרק יב. עד אז, הכל סיפורים. בשביל מה זה טוב הסיפורים האלה? ממשיך רש"י בציטוט מר' יצחק (שכנראה הוא אביו): משום (תהלים קי"א) "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים"; שאם יאמרו אומות העולם לישראל: ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. זה הבסיס לכל ההמשך: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה. זה הבסיס לדיון מול אומות העולם וזה גם הבסיס לחוקים שהתורה מחוקקת לנו. הקב"ה הוא הריבון, הוא בעל הבית על העולם ובידו לקבוע לנו מה מותר ומה אסור, מה נכון ומה לא.

חשיבה עניינית

החשיבה הזאת אינה פוליטית, היא עניינית ואולי לכן אינה מקובלת אצלנו. החשיבה הזאת מיוסדת על התייחסות מתמדת למקורה של הסמכות ולהוראותיה של אותה סמכות. אבל כאמור, חשיבה כזאת נדירה במחוזותינו וחבל. חבל מאד. אבל עוד לא מאוחר כי תמיד אפשר להתחיל מחדש. זו הרי ההוראה משבת בראשית שחוזרת אלינו כל שנה בסוף חודש החגים. בעצם, אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', השבת הזאת, הפרשה שקוראים בה, משמשת גשר בין ההתעלות שחווינו (מי שזכה לחוות) בחגים ובין הרצף הארוך של ימי שיגרה שלפנינו. פרשת השבוע קוראת לנו לחשב מסלול מחדש, להבין כי המכשולים המוצבים בדרכנו נמצאים שם כי זו אינה הדרך הנכונה עבורנו.

אז מה אם כבשנו

כי באמת איזו מן טענה זאת כלפינו שאנחנו כובשים? הרי כמה וכמה ארצות בעולם החליפו בעלות כתוצאה ממלחמה ואיש אינו דורש להשיב אותן לבעליהן הקודמים, אז מה השתנה עם ישראל מכל העמים, מדוע רק כלפינו באים בטענה כזו מופרכת לכאורה? מסביר הרבי על יסוד פירושו של רש"י, כי אכן הטענה שלהם מצד עצמה אינה מופרכת כלל. כי בכל הארצות שנכבשו על-ידי עמים אחרים, לא השתנה דבר במהותן. קודם ישב בהם עם א' ועכשיו עם ב', אבל במהות של הארץ לא השתנה דבר. לעומת זאת ארץ ישראל, מרגע שנכבשה על-ידי עם ישראל היא הפכה ל"ארץ הקודש" ולכן היא אינה סובלת זרים. כלומר, שום עם אינו יכול להתיישב בה בקביעות מלבד עם ישראל.

מה יתקבל על דעתם של הגויים

זה שינוי מהותי שהעולם מתקשה לקבל. ונדמה שגם אנחנו מתקשים. בעצם, וכבר אמרנו זאת הרבה פעמים בעבר, הבעיה מתחילה בכך שאנחנו מתקשים לקבל את העובדה שזו המהות של ארצנו הקדושה. אבל את מה שקילקלנו אנחנו יכולים לתקן. וזה לא קשה. רק צריכים להבין ולהפנים שאנחנו כאן כי זה רצונו של הקב"ה, ואז ממילא נשתף אותו יתברך בשיח שלנו. כל מהלך שלנו ייבחן מול השאלה האם הוא מתאים לרצון העליון או שזו גחמה פרטית של מישהו. חשיבה כזאת תחשוף את העובדה שאנחנו נמצאים כאן מכוח הצדק האלקי ולא מסיבה אחרת כלשהי. טיעונים המבוססים על חשיבה כזאת יתקבלו היטב על דעתם של הגויים, כולל הערבים. רק צריך שיתקבלו כבר על דעתנו.