חוק הירושה קובע כלל עקרוני, לפיו "כל המעוניין בדבר" רשאי להגיש התנגדות למתן צו לקיום צוואה, בתנאים הקבועים בחוק. כלל זה הוא ביטוי לעקרון יסודי יותר - זכות הגישה לערכאות, שהיא זכות חוקתית. מלכתחילה, הגשת התנגדות לצוואה אינה עניין של מה בכך מן הטעם הפשוט, כי עמוד הענן המנחה את דיני הצוואות, הוא קיום רצונו של המנוח. לפיכך, התנגדות של ממש לצוואה תיתכן רק באמצעות טענות כבדות משקל המגובות בראיות חד-משמעיות, המלמדות שדינה של הצוואה להתבטל.
באילו עילות ניתן להתנגד לצוואה? לאור האמור לעיל, לא תהיה זו רשימה ארוכה:
- קיומה של צוואה מאוחרת. ככל שהיא תקפה, צוואה מאוחרת גוברת על קודמותיה.
- קיומה של מעורבות מצד הנהנה בעריכת הצוואה לטובתו. העילה תתקיים אם יוכח שהנהנה היה הרוח החיה מאחורי עריכת הצוואה וניסוחה. למשל: נסיבות בהן הנהנה איתר עורך דין וקיים עימו שיחה מוקדמת, בעוד המצווה הובא על-ידי הנהנה לחתום על צוואה מן המוכן.
- קיומה של השפעה בלתי הוגנת על המצווה מצד הנהנה; גם עילה זו אינה קלה להוכחה ותקום היכן שנשלל רצונו החופשי של המצווה. לא די בלחצים מצד הנהנה לערוך צוואה שתיטיב עימו. יש להוכיח קיומה של תלות של המצווה בנהנה, שתתבטא בין השאר בסימנים חיצוניים כגון חולשה בריאותית ונפשית של המצווה, הרחקת המצווה מיתר בני המשפחה וניתוקו מהעולם החיצון.
- עילה רביעית, המחמירה ביותר, היא העדר כושר קוגניטיבי מצד המצווה להבין את משמעות הצוואה והוראותיה. מטבע הדברים, השאלה מתעוררת לאחר פטירת המצווה. חוות דעת רפואית אשר תבחן את מצבו הקוגנטיבי של המצווה במועד עריכת הצוואה, תסתמך על מסמכים רפואיים מהתקופה הרלוונטית, ככל שקיימים. לכן, כאשר מצבו הרפואי של המצווה בעייתי או כאשר מדובר במצווה מבוגר מאוד, רצוי להצטייד מבעוד מועד בחוות דעת רפואית מתאימה באשר לכושרו של המצווה לערוך את הצוואה.
התנגשות בין שני עקרונות-על
מהו הדין במקרה בו אוסר המצווה על הגשת התנגדות לצוואתו? זוהי "תניית סילוקין" וניתן להיתקל בה לא אחת. מטבע הדברים, על תניית סילוקין חולשים שני עקרונות-על משפטיים. מחד-גיסא, ניצבת הזכות היסודית לגישה לערכאות. לא בנקל יקבע בית המשפט, כי זכות חוקתית זו תישלל מבעל דין מכוח תנייה בצוואה. מאידך-גיסא, ניצב עקרון כיבוד רצון המת, שלא השחית מילותיו לריק, וביקש למנוע מחלוקות בין יורשיו לאחר מותו. מהו אפוא הדין?
מקרה שהתברר בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב מדגים את האלמנטים הפועלים בסוגיה זו (ת"ע 37420-03-16). שני אחים הועמדו על-ידי אביהם המנוח בפני התלבטות. הוא ציווה את דירתו ושליש מכספו למי שהייתה שכנתו במשך שנים רבות. האחים ייאלצו להסתפק בשני-שלישים מן הכספים שבחשבונות האב - 13.5 מיליון שקל. עוד ציווה האב, כי מי מבניו שיתנגד לצוואתו או יתבע בעלות על הכספים שבחשבון, הוא יאבד את חלקו לפי הצוואה וחלק זה יועבר לשכנתו.
אף על-פי כן הגישו האחים התנגדות לצוואה וטענו לקיומה של השפעה בלתי הוגנת מצד השכנה, אשר לדבריהם בודדה את המנוח ושלטה באורחות חייו. בנוסף לכך טענו, כי במועד עריכת הצוואה, אביהם לא היה כשיר קוגניטיבית לצוות ולהבין את משמעות הצוואה.
טענה בחוסר תום לב
בית המשפט עמד על הקושי שבאכיפת תניית סילוקין נוכח עקרונות היסוד המנוגדים ביניהם היא מונחת. לרוב יימנעו בתי המשפט מהקביעה לפיה עקרון יסוד אחד נסוג מפני משנהו, ולפיכך הם יאזנו בין השניים. המפתח לכך הוא עקרון תום הלב. במילים אחרות: הפסיקה הכירה בתניית סילוקין כאינטרס לגיטימי של המצווה לשמור על שלמות המשפחה ושמה הטוב, ולהימנע מסכסוכים שיביאו לקרע במשפחה. עיקרון תום הלב מחייב, כי אף שלא ניתן לחסום דרכו של מתנגד לבית המשפט, התנגדות תוגש ממניעים ענייניים, שכן התנגדות סרק תהיה בהכרח מנוגדת לרצון המנוח.
גם את עילת ההתנגדות יש לבחור בתבונה. במקרה זה קבע בית המשפט, כי האחים יכולים היו להסתפק בטענתם להשפעה בלתי הוגנת, אך שעה שטענו להעדר כושר המנוח לצוות, ביודעם שלטענה אין בסיס, חטאו בהעדר תום לב. לפיכך, תניית הסילוקין תקפה מניה וביה.
לכאורה גישה זו מעוררת קושי, הואיל ומתנגד לצוואה יכול לסבור באמת ובתמים, כי המצווה אכן לא היה כשיר לצוות, אף אם יוכרע לבסוף שלא כך היא. נזכיר, כי טענת אי-כושר לצוות היא קשה להוכחה, כמו גם הטענה שמתנגד ידע מלכתחילה שטענתו היא טענת סרק. אפשר, שיש בהחלטה ביטוי לשיקולי מדיניות של בית המשפט, להעביר מסר מחמיר כלפי הגשת התנגדויות סרק כעניין של מה בכך.
כך או כך, נמצאנו למדים כי אין להמעיט בערכה של תניית סילוקין. אומנם אין בכוחה למנוע הגשת התנגדות לצוואה, אך מניעי ההתנגדות ייבחנו בשבע עיניים ועלולים לעורר לחיים את תניית הסילוקין.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
