זוכרים את רינה פירסטנברג - "האימא של הגבעטרון"

כבר מגיל צעיר מאוד עסקה רינה פירסטנברג, בארגון אירועי תרבות, היא תכננה את אירועי החגים, את קבלות השבת, חגי המחזור ועוד כהנה וכהנה. ב-1948 לכבוד חנוכת מגרש הכדורסל בקיבוץ, הכין מחזור ה', בני ה-17, תוכנית אמנותית, עם מערכונים ושירים נוסח הצ'יזבטרון.ואף שם דומה בחרו ללהקתם: הגבעטרון. בן חברי הלהקה הייתה איך לא, רינה. היא הייתה היוזמת המפעילה, הדוחפת. דידי מנוסי בן קיבוץ גבע כתב להם את השיר הראשון. הופעתם בטקס חנוכת המגרש זכתה להצלחה רבה. הם המשיכו להופיע באירועים וטקסים שונים גם בקיבוצם גבע וגם בקיבוצים שכנים. אף הוזמנו להופיע במחנות צבא בפני חיילים. ההופעה כללה לרוב שירים ומערכונים הקשורים בהווי הקיבוץ כמו מזכיר הקיבוץ, בית הילדים, הרפת, תורניות בקיבוץ וכיוצא באלה המילים נכתבו לרוב למנגינות ידועות ומוכרות.

כבר מראשית ימיו התפרסם הגבעטרון בשל הצליל המיוחד של שירתו. רינה שרה בלהקה ושימשה גם כסולנית. קולה המיוחד - סופרן צלול עממי בגוון "רוסי" בלט תמיד בין קולות בנות הלהקה בצבע הקצת אחר שלו. ב-1961 נערכה בגני התערוכה בתל אביב תערוכת הקיבוצים המנהל האמנותי של האירוע זאב חבצלת איש בית אלפא הזמין את הגבעטרון להופיע באירוע והצמיד לה כמלוים קבוצת נגנים בשם "חמישיית גלבוע". על חמישית גלבוע ניצח לא אחר מאשר מלחין צעיר ומוכשר בשם נחום (נחצ'ה) הימן. "השידוך" בין הגבעטרון ל"חמישיית גלבוע" עם נחום היימן הביא לתקליט מצליח משותף של שתי להקות אלה. כעבור זמן מה מונה נחצ'ה הימן למנהלה המוזיקלי של הגבעטרון. הגבעטרון הוזמן להקלטות בתוכניות רדיו, להופעות ברחבי הארץ, הוציא תקליטים והשאר היסטוריה

מראשית הקמתו של הגבעטרון ולאורך למעלה מ-40 שנה הייתה פירסטנברג מנהלת הלהקה, כשלצידה מנהלים אמנותיים בסדר הבא: נחום הימן, דב כרמל, חיים אגמון, צביקה כספי. רינה פירסטנברג הפכה לסמל הלהקה ומזוהה עימה יותר מאחרים. היא הייתה מנהלת כריזמטית ועל פיה יישק דבר. היא קבעה את החזרות ותיאמה את התלבושות, לוח ההופעות וההקלטות. היא שקבעה גם במידה רבה מי יתקבל ללהקה ומי לא. דבר שעורר כלפיה מטבע הדברים קנאות, שנאות ותככים מצד חברי קיבוץ שעמדו בתור להתקבל ללהקה היוקרתית אך נדחו. רינה היה אלופת יחסי ציבור היא יצרה קשרים עם מנהלי תרבות, עיתונאים, אלופי צה"ל ופוליטיקאים בכירים דבר שתרם מאוד להצלחת הגבעטרון ולפרסומה בקרב הציבור הרחב.

רבים אולי לא יודעים אבל הגבעטרון למרות הצלחתו פרסומו והופעתיו הרבות ברדיו ובטלוויזיה לא הוכר לאורך רוב שנותיו כענף כלכלי ורינה כמו שאר חברי הלהקה שובצו בעבודות היומיות השוטפות של הקיבוץ רינה שובצה כעובדת במטבח הקיבוץ ואילו חברתה ללהקה ניקה ברזק (החייכנית התמידית) עבדה כספרית בקיבוץ. היו לא מעט מקרים שחברי הלהקה הופיעו בהופעה בערב וחזרו מאוחר ולמחרת בבוקר התייצבו לעבודתם השוטפת בענפי הקיבוץ כרגיל.

ערב מלחמת השחרור מגיעה לגבע קבוצת נערים יתומים משפיה. ובניהם נער בשם שמואל פירסטנברג. שמואל עלה לארץ מצרפת ב-1930 והוא בגיל 3. הוא התייתם מאביו בצרפת ועלה עם אמו, שחזרה ב-1939 לפולין ומאז אבדו עקבותיה. הוא גדל אצל הדודה של האימא בגבעתיים, ולאחר מכן עבר לכפר הנוער שפיה ומשם עבר בשנות ה-40 לגבע. כאן פגש את בת הקיבוץ, רינה בן יהודה ז"ל, כשחזר מהקרבות השנים נישאים ובונים ביתם בגבע ומביאים לעולם את חייק, נמרוד (נימי") וגונן בנוסף לשלושת ילדיהם אימצו בן רביעי.

ב-1954 מתבשר שמואל כי קרוב משפחתו אפרים פירסטנברג נהג חברת "אגד" נרצח באזור מעלה עקרבים בהתקפת חולית פדאיון על האוטובוס אותו נהג שהיה בדרכו חזרה מאילת לתל אביב מהחגיגות לציון 5 שנים להנפת דגל הדיו. בהתקפה נהרגו למעלה מ-10 איש ובניהם חנה פירסטנברג רעייתו של הנהג אפרים. בתם מירלה שהייתה בת 5 ניצלה באסון. בנם חיימקה נורה באסון בראשו ונפצע קשה מאוד ובמשך למעלה מ-30 שנה עד מותו בשנות ה-80 שכב במצב של למעשה תרדמת. מירי ניצולת האסון (הלא היא מירלה) מספרת לי כי שמואל פירסטנברג ואביה אפריים פירסטנבג היו קרובי משפחה הם "היו קשורים כמו אחים". הרצחו של אפרים פירסטנברג והאסון גרם מן הסתם כאב רב לשמואל וליווה אותו לאורך חיו. בשנת 1957 יוצאים רינה ושמואל פירסטנברג עם משפחתם למשמר-דוד לסייע לקיבוץ שהיה אז בשלבי התארגנות וביסוס.

ב-971 נוחתת על משפחת פירסטנברג בשורה מרה. אב המשפחה שמואל ויאלץ להיזקק מעתה ועד יומו האחרון לכסא הגלגלים. שמואל היה אז בן 45. בנו חייק מספר: "מגבר אופטימי, תמיר זריז וחרוץ הפך אבא לשבר כלי בכסא גלגלים". "רינה אישה צעירה עם 4 בנים צעירים ומבולבלים צריכה לתפוס את הנהגת המשפחה – והיוצרות התחלפו. עולמה של רינה חרב עליה".

רינה המשיכה לשיר עם הגבעטרון ולנהל את המקהלה עד למעשה שנות ה-.90 שמה זוהה בציבור הרחב מאוד עם הגבעטרון. והכינוי שדבק בה "האימא של הגבעטרון" הוא לא כינוי סתם. יש אומרים שבזכות מסירותה והתמדתה, הגבעטרון המשיך וממשיך להתקיים שנים כה רבות, כשהוא צולח שנות שפל קשות וקוצר הצלחות מרשימות.

בשנת 1990, על-רקע חילוקי דעות עם הנהלת וחברי קיבוץ גבע על עתידה דרכה ודמותה של הלהקה, וגם על-רקע ירידת קרנה של הלהקה בציבור הרחב והתמעטות מסוימת בהופעות, פרשה פירסטנברג מתפקידה, כמנהלת הגבעטרון, ליתר דיוק הודחה מהתפקיד. הדור המייסד של הלהקה וזה שבא אחריו החל מזדקן. חוגים צעירים וחדשים בלהקה דחפו להפוך את ניהול הגבעטרון ל"מודרני" יותר.

במקומה של רינה מונה למנהל יואל פרנס שניהל עד כה את המפעל המצליח המקומי "בקרה". ללהקה צורפו שבעה זמרים וזמרות חדשים אף כאלה המתגוררים מחוץ לגבע. לרינה הוסבר שהיא תוכל להמשיך לשיר בלהקה אך לא תנהל אותה. רינה ראתה בהחלטה זו פגיעה במפעל חייה ובה אישית ופרשה בזעם מן הלהקה.

לאחר שעזבה את הגבעטרון עסקה פירסטנברג בפעילות התנדבותית למען שוטרי משמר הגבול ובן השאר הדריכה חבורת זמר של חברי יישובים מעמק יזרעאל. סגן מפכ"ל המשטרה ניצב ישראל יצחק שהיה מפקד משמר הגבול סיפר שרינה הייתה פעילה מאוד בעמותה לרווחת אנשי מג"ב וכי במסירות ו"בבולדוזריות" שאפיינה אותה תרמה מאוד לשיפור תנאי שירותם ורווחתם של אנשי מג"ב.

בשנים האחרונות לחייה חלתה רינה פירסטנברג, רגלה נקטעה ונזקקה לכיסא גלגלים, בנובמבר שנת 2001 כחודש לפני חגיגות ה-80 לגבע לקתה בדום לב פתאומי והלכה לעולמה והיא בת 70. מאות השתתפו בהלוויתה בבית העלמין בגבע. על מצבתה נכתב: "אם הגבעטרון" - מאבני הפינה של זמר הישראלי ה"אימא של משמר הגבול". אחות אם וסבתא אהובה" בנוסף נחקקו על המצבה מילים מהשיר "זמר" של המשוררת רחל אותו הלחין דוד זהבי: "בֹּקֶר וָעֶרֶב לְךָ וְעָלֶיךָ, לְךָ וְעָלֶיךָ שָׁרוּ שִׁירָי סַעַר וָדֹמִי, צַהַל וּבֶכֶה, פֶּצַע וָצֹרִי, נַחַת וּדְוָי."

בסמוך לקברה של רינה נמצא קברו של בעלה שמואל פירסטנברג (2010-1927) שנפטר 8 שנים אחרי מות רעייתו האהובה. ולא רחוק משם במרכז בית העלמין נמצאים קברם של הוריה מרדכי והלה בן יהודה ואחיה עמוס בן יהודה ז"ל.

בערוב ימיה הופק, סרט בשם "האימא של הגבעטרון", שביימו שחר מגן ואילת גיל. הסרט מגולל את סיפורה של הלהקה ואת סיפורה של רינה. רינה לא זכתה לראות בהשלמתו של הסרט. במהלך עריכת וצילומי הסרט הלכה לעולמה.