מרד המכבים החל כהתקוממות חברתית נגד עילית מתייוונת ונצלנית. בניגוד למסורת המקובלת שמרד החשמונאים פרץ מסיבות דתיות, עובדה היא שגזירות אנטיכוס אפיפנס נגד הדת היהודית היו תגובה למה שקדם למרד החשמונאי. למרד החשמונאים שהחל ב-167 לפנה"ס, בתגובה לגזירות אנטיכוס אפיפנס נגד הדת היהודית, קדמה מלחמת מעמדות בין עשירי ירושלים המתייונים לבין פשוטי העם, הפלביים, שלא נימנו על המתיוונים ואיכרים מיהודה, שאדמותיהם הופקעו לטובת עשירי ירושלים המתיוונים. השלטון הסילווקי תמך בעילית המתיוונת נגד פשוטי העם, וכך הפכה מלחמת המעמדות למרד נגד השלטון הסילווקי.
מלחמת המעמדות קרמה עור וגידים בהדרגה, מאז הפיכת ירושלים לפוליס בשם "אנטיוכיה" ב-175 לפנה"ס. הפיכת ירושלים לפוליס הביאה ליצירת 2 מעמדות בעיר:העשירים המתייונים שנימנו על "חבר האזרחים" ופשוטי העם, שלא צורפו לחבר האזרחים, והפכו לתושבים סוג ב'. גם רבים מהכפריים ביהודה נפגעו מהפיכת ירושלים לפוליס מאחר שכפרים בסביבת ירושלים סופחו לפוליס ואדמותיהם חולקו בין חברי הפוליס. האכרים הפכו לאריסים על אדמתם.
כתוצאה מהמצב, החלה מלחמת המעמדות בירושלים ב-168 לפנה"ס, ואליהם הצטרפו הכפריים תושבי יהודה, שנפגעו מהפקעת קרקעות והפיכתם לאריסים על אדמתם.
גזירות אפיפנס היו תגובה למלחמת המעמדות שנחשבה בעיני אנטיוכוס למרד בשלטונו, (מאחר שהוא תמך במתיוונים).
אבל, התהליך שהביא בסופו של דבר למרד החשמונאים החל עם כיבוש
הארץ ע"י אלכסנדר מוקדון. מימי אלכסנדר עד הקמת ממלכת החשמונאים נוסדו כ-30 ערי פוליס בפרובינציה סוריה- פיניקיה, שכללה את א"י המערבית ואת עבה"י, מהן כ-20 בארץ ישראל המערבית. הקמת ערי פוליס ע"י השליטים ההלניסטיים ועידוד הגירה של מאות אלפי מתיישבים הלניסטיים לערי הפוליס, היו מלווים בהפקעת אדמות מידי הכפריים לשם הקמת ערים חדשות, או הפיכת ערים קיימות לפוליס ולנוכריות ובפגיעה ביכולת של עודפי האוכלוסייה היהודית להרחיב את שטח המחיה שלהם מחוץ ליהודה.
אבל, בעוד שבחלקים האחרים של האימפריות ההלניסטיות לא הייתה התנגדות לקולוניזציה ולהלניזציה, השליטים נתקלו בהתנגדות האוכלוסייה היהודית
ההתקוממות היהודית נשאה אופי סוציו- כלכליי, דמוגרפי ודתי- לאומי.
רקע: האוכלוסייה היהודית ופיזורה הגאוגרפי ערב המרד החשמונאי יהודה חסרים נתוונים על מספר היהודים שחיו ביהודה. פרופ' אריה כשר העריך שמספר היהודים, על בסיס חישוב הגודל הממוצע של המשפחה (5-6 נפשות) הגיע לכמה מאות אלפים, ערב המרד. מספר זה כולל בעיקר את אוכלוסיית יהודה. אין נתונים לגבי שאר חלקי הארץ.
הריבוי הטבעי היהודי היה, בתקופה ההלניסטית, על-פי המקורות היווניים, משמעותי ביותר. יהודה הייתה צרה מהכיל את האוכלוסייה היהודית וזו התפשטה לחלקים אחרים של הארץ. דרום השומרון, הגליל, הגלעד וערי החוף.
הגליל על-פי סקרים ארכיאולוגיים וחפירות שנערכו בגליל ע"י "רשות העתיקות", וארכיאולוגים מהאקדמיה, מתברר שאוכלוסיית יהודי הגליל, בתקופה ההלניסטית הייתה מורכבת מצאצאי שארית הפליטה שהשאירו האשורים לאחר שהיגלו את השכבה העליונה של האוכלוסייה בשלהי המאה ה-8 לפנה"ס, שאליהם נוספו מתיישבים מקרב הגולים שחזרו מבבל, לאחר הכרזת כורש מלך פרס מ-538 לפנה"ס, ומעודפי האוכלוסין מיהודה, שעברו לגליל.
הגליל המערבי לאחר פער יישובי ארוך החלה התיישבות אינטנסיבית בעמק עכו ונוסדו מחדש יישובים כפריים וערים. אבל, חלקים ניכרים בגליל המערבי כבר היו בתחום ההשפעה הפיניקית של הערים צור וצידון, והיו מיושבים פיניקים ואולי אף סורים- ארמים שהיגרו לארץ.
עבה"י המזרחי בצפון הגלעד נזכרו בספר מכבים א' 8 יישובים יהודיים בהקשר למסעו של יהודה המכבי לעבה"י. בארץ עמון, לשעבר, שנקראה הפריאה, חיו יהודים במושבה צבאית, יחד עם יוונים ומוקדונים בפיקודו של טוביה, צאצא של אב שומרוני ואם יהודיה.
בגולן היו יישובים יהודיים.
השומרון בטריטוריה של המושבה הצבאית סמריה היה כלול פלך נרבתא, בצפון- מערב השומרון, שהיה מיושב ע"י יהודים שמספרם מוערך לכ-15,000.
שפלת החוף שפלת החוף הייתה מאוכלסת בנוכרים, יוונים, מוקדונים, פיניקים ואחרים שאימצו את אורח החיים והערכים ההלניסטיים. בערים אלה חי מיעוט יהודי.
הגורמים שהביאו לפרוץ המרד היהודי ההתנגדות לכובשים הזרים נבעה ממספר סיבות:.
- מדיניות הקולוניזציה ההלניסטית פגעה בצורך בהרחבת אזורי ההתיישבות היהודית שנבעה מהריבוי הטבעי היהודי הגבוה.
- מדיניות הפקעת הקרקעות מידי יהודים, הפיכתם לאריסים של בעלי אחוזות מערי הפוליס הנוכריות והאחוזות הממלכתיות, או נישולם כליל.
- מעמסת המיסים הכבדה על האוכלוסייה הכפרית
- הגיבוי שנתן השלטון הסילווקי להפיכת ירושלים לפוליס, הוצאת פשוטי העם מחבר האזרחים והפקעת אדמות אכרים לטובת עילית מתיוונת.
פירוט 1. מדיניות הקולוניזציה: הגירה מסיבית הלניסטית לארץ בעידוד השלטון שפגעה בהרחבת ההתיישבות היהודית בארץ
אלכסנדר מוקדון כבש את הארץ מידי הפרסים ב-332 לפנה"ס. יורשיו של אלכסנדר מוקדון, "הדיאדוכים", הקימו ממלכות הלניסטיות בסוריה ( שושלת בית סילבקוס) ובמצרים (שושלת בית תלמי). הארץ הפכה לשדה קרב בין התלמיים לסילווקים, עד אשר התייצב המצב. התלמיים שלטו בארץ מ-301 לפנה"ס עד 198 לפנה"ס, והסילבקים שלטו בארץ מ-198 לפנה"ס עד 140 לפנה"ס, כאשר יהודה הפכה למדינה עצמאית.
כיבוש הארץ ע"י אלכסנדר מוקדון "היווה נקודת מפנה מכרעת בתולדות הארץ" מבחינת החדירה היוונית ועמה התרבות ההלניסטית.
מתקופת אלכסנדר מוקדון עד הקמת ממלכת החשמונאים ב-140 לפנה"ס, ניהלו השליטים ההלניסטים מדיניות קולוניזציה והקימו כ-30 ערי פוליס, מתוכן 20 בא"י המערבית ו- 10 בעבה"י המזרחי. הקמת הערים התאפשרה ע"י הגירה המונית בעידוד השלטון התלמי והסילבקי לארץ. ההגירה כללה יוונים מיוון, איי הים האיגיאי ואסיה הקטנה, ומוקדונים ממוקדון. השליטים לבית תלמי וסילבקוס הקימו בארץ מושבות צבאיות של יוצאי הצבא המוקדוני, וערי פוליס, שבהן הנהיגו את אורח החיים והתרבות ההלניסטית. למרבה הצער, חסר מידע על מספר המתיישבים, אבל החוקרים מעריכים שמדובר בכמה מאות אלפים. זאב ספראי העריך שמספרם הגיע לכ-600,000.
הפניקים שהטמיעו לתוכם פלישתים ובני קבוצות אתניות של עמי הקדם המקומיים, התפשטו כבר בתקופה הפרסית לערי החוף ולגליל המערבי. הם קלטו את התרבות ההלניסטית ועריהם היו לערי הפוליס.
הערים ההלניסטיות בארץ התחלקו ל-3 קבוצות עיקריות: ערי חוף הים, ערי ההר במרכז הארץ וערי עבה"י .
ערי החוף עכו הפכה לפתולמאיס
דואר נקראה דורה או דוריס
מגדל שרשון(מאוחר יותר, קיסריה)
קרוקודילופוליס הוקמה ליד נחל התנינים
ארשף הפכה לאפולוניה
אנתדון (צפונית - מערבית לעזה)
רפיח, יפו, יבנה, אשקלון, ועזה שמרו על שמן המקורי
ערי פנים הארץ ארתוסה - בתל אפק
שומרון הפכה לסמריה
בית שאן לסקיתופוליס
ירושלים הפכה לפוליס - אנטיוכיה
בדרום אדוריים ומרשה
פלוטריה בקרבת טבריה (תל בית ירח).
בגליל העליון: בתל אנפה(צפון עמק החולה ), בתל דן .
(המאמר דן רק באזור א"י המערבית).
נוסף לערי הפוליס קמו מרכזי משנה, כלומר יישובים שלא היו במעמד עיר פוליס אבל אימצו את צורת הארגון ההלניסטית. עליהן נימנו: גזר, קמוס, גפרוס (עפרון ) וקדש נפתלי שהייתה מיושבת במתיישבים פיניקים מתיוונים שהגיעו מצפון לקדש.
בניגוד למקובל ביוון, ערי הפוליס לא היו עצמאיות, אלא תלויות במלך ההלניסטי ושילמו לו מיסים. בערי הפוליס היו התושבים ההלניסטים אזרחים מדרגה ראשונה והם קלטו לתוכם את העילית המתייוונת. שאר התושבים המקומיים היו אזרחים מדרגה שנייה.
לכל פוליס הייתה פריפריה חקלאית שאדמותיה חולקו לתושבים ההלניסטים. הפריפריה החקלאית הייתה כפופה לפוליס מבחינה מינהלית, כלכלית ושיפוטית. מערכת היחסים בין הנוכרים ובין האוכלוסייה הכפרית הייתה מתוחה ועויינת.
הכיבוש ההלניסטי בלם את קצב ההתיישבות של האוכלוסייה היהודית באזורים הפחות מאוכלסים. יהודה הייתה האזור בעל צפיפות האוכלוסייה הגבוה ביותר. קצב הריבוי הטבעי היהודי היה מהגבוהים באזור בשל מצוות "
פרו ורבו" ומדיניות הפקעת הקרקעות לטובת ערי הפוליס הצרה את צעדיהם של היהודים ומנעה מהם מלהתיישב באזורים מחוץ ליהודה שהיו פחות מאוכלסים .
הפקעת הקרקעות מידי האוכלוסייה המקומית תחת הכיבוש ההלניסטי (332 לפנה"ס - 140 לפנה"ס) השליטים ההלניסטיים העניקו לערי הפוליס, שהיו פזורות ברחבי הארץ טריטוריות רחבות- ידים ביותר. פרופ' מיכאל אבי יונה, תיאר במחקרו, את היקף הטריטוריות שהועמדו לרשות הערים ההלניסטיות:
השטחים המסונפים לערים מגדל שרשון (מאוחר יותר, קיסריה), סמריה (שומרון) וסקיתופוליס (בית שאן ) גבלו אלה באלה והפרידו בין יהודה והגליל ויצרו קשר ישיר בין הערים ההלניסטיות בעבה"י ובחוף הים התיכון.
עכו הפכה לפתולימאיס ואליה סופחו עמק עכו וחלקים מהגליל המערבי.
תל אנפה בצפון עמק החולה ואנטיוכיה קיבלו שטחים בגליל העליון
פילוטריה (בית ירח) הוקמה בגליל התחתון המזרחי.
האכרים שחיו בטריטוריות המסופחות לערים ההלניסטיות, לא היו רק כפופים לערי הפוליס מבחינה מינהלית, כלכלית ושיפוטית. המתיישבים ההלניסטים בערים קיבלו נחלות בטריטוריה המסופחת והאכרים היו לאריסים או צמיתים על אדמתם לשעבר. דמי האריסות היו גבוהים מהמס על קרקע פרטית. המיסים כללו מס קרקע ומס על הצאן והבקר, על-פי מספר הראשים
אחוזות מלכותיות ושל הפקידות הבכירה השליטים ההלניסטיים הקימו בארץ גם אחוזות מלכותיות על אדמות שהופקעו מידי אכרים עצמאיים וגם חולקו אחוזות לפקידות הבכירה: הוקמו אחוזות בגליל,בעמק הירדן, עמק יזרעאל, עמק בית שאן, באזור עזה ועקרון- גזר.
מעמסת המיסים על הכפריים תחת השלטון התלמי שילמו היהודים את המיסים הבאים:
מס גולגולת
- מס הכלילה - מתנות לשליט. מס זה היה כבד. על פיו חויבו הנתינים לתת מתנות לשליט ולמשפחתו באירועים חגיגיים בחייהם.
- מס מלח - המלח היה מונופול מלכותי וכל נתין חויב לקנות כמות מסוימת.
- מונופול על מכירת אפרסמון ואספלט.
תחת השלטון הסילווקי שילמו היהודים את המיסים הבאים:
- מס המקדש שהיה מס קולקטיבי - הכהן הגדול עמד בראש האוטונומיה של יהודה ויהודה חויבה במס קולקטיבי שהכהן הגדול היה אחראי לגבייתו. מס זה נקבע באדיקט של אנטיוכוס ה- 3 שהעניק ליהודים אוטונומיה. מפלתו של סילווקוס ה- 4 בידי רומי הכניסה אותו ואת יורשו אנטיוכוס אפיפנס, למצוקה כספית בשל הפיצויים שהוא חויב לשלם לרומי. מצבו הפיננסי של השליט הסילווקי נוצל ע"י יאסון ואח"כ מנלאוס, שנאבקו בירושלים על משרת הכהונה הגדולה, כדי להציע הגדלת התשלום הקולקטיבי של האוטונומיה היהודית . עיקר המעמסה על תשלום המיסים המוגדלים הוטלה על המעמדות הנמוכים.
- מס הקרקע - מס הקרקע הוטל על התושבים נוסף על המס הקולקטיבי בעקבות מסע העונשין של אנטיוכוס אפיפנס ב-169/8, כעונש המרד.
- מסי אריסות - האכרים שאדמותיהם הופקעו שילמו מסי האריסות לבעלי האדמות, שחלקם היו עשירי ירושלים, חלקם היו אדמות הכתר וחלקם חולקו לחיילים הנוכרים שהובאו לירושלים ב-168/7 לפנה"ס. האריסים חויבו לשלם 1/3 מהיבול החקלאי ומחצית מיבול עצי הפרי.
נוסף על המיסים ששילמו תושבי יהודה לשלטון הזר, הם שילמו מעשר לבית המקדש. המעמסה העיקרית של המיסים הוטלה על האיכרים שכרעו תחת כובד העול.
ממלחמת מעמדות על-רקע סוציו- כלכלי למרד דתי- לאומי יהודה
המשמעות הפוליטית והסוציו- כלכלית של הפיכת ירושלים לפוליס ב-175 לפנה"ס
המשמעות הפוליטית:
הוצאת פשוטי העם מהשתייכות לפוליס
ההשתייכות ל"חבר האזרחים" של הפוליס הייתה מותנית בלימוד באפיביון ובגימנסיון, בהם הכשירו את האזרחים העתידיים של הפוליס. שכר הלימוד במוסדות אלה היה גבוה וכתוצאה מכך רק העילית זכתה בחברות בפוליס.
לא כל תושבי העיר נכללו ב"חבר האזרחים" של הפוליס קיימת הערכה ש"חבר האזרחים" כלל רק כ-3,000 מתושבי העיר בלבד.
ביטול האוטונומיה
לאחר כיבוש הארץ ע"י אנטיוכוס ה- 3 מידי התלמיים, העניק השליט הסילווקי את תעודת אישור הזכויות ליהודה. מעמדה האוטונומי של יהודה אושר מחדש והוכרה זכותם של היהודים לחיות על-פי אמונתם.
הפיכת העיר לפוליס הייתה מלווה ברפורמה חוקתית.
המשמעות הייתה ביטול האוטונומיה, כלומר, ביטול חוקי התורה כבסיס עליו מושתתים החיים, אם כי לא נאסר על יהודים לעבוד לאלוהיהם ולקיים את דתם. השלטון עבר ממועצת הזקנים לאסיפת הפוליס.
לביטול חוקי התורה כבסיס הייתה משמעות סוציו- כלכלית מרחיקת לכת. התוצאה הייתה ביטול המדיניות החברתית שתוקצבה ע"י אוצר בית המקדש:
אוצר בית המקדש היה מורכב מתרומות ומעשר שהעלה כל יהודי בארץ ובעולם. אחת הפונקציות החשובות של אוצר בית המקדש הייתה לממן את מדיניות הרווחה החברתית על-פי חוקי התורה. הכסף נועד לעזרה לאלמנות, יתומים ושאר נזקקים וכן לשמיטת חובות בשנות שמיטה, ולקט פאה ושכחה.
ביטול מדיניות הרווחה החברתית ע"י הכוהנים המתייונים שהשתמשו בכספי המקדש כדי לשחד את אנטיוכוס אפיפנס לשם קניית הכהונה הגדולה שהבטיחה שליטתם על אוצר המקדש, הגביר את הפערים המעמדיים בתוך החברה היהודית. איכרים שאיבדו את התמיכה הכלכלית בשנת שמיטה, שקעו בחובות שעליהם הוטלה ריבית בניגוד לחוקי התורה, והביאה להשתלטות העילית המתיוונת על אדמות האיכרים והפיכתם לאריסים. פשוטי העם בירושלים שהודחו מחברות בפוליס ואיבדו את התמיכה הכלכלית באלמנות, יתומים ונזקקים הידרדרו מבחינה כלכלית.
הפסקת העליות לרגל בשל ביטול חוקי התורה כבסיס לחיים היהודיים פגעה במקורות הפרנסה של המעמדות הנמוכים שחלק ניכר מהכנסותיהם הגיע מאיכסון, ממכירת מזון בשווקים, מכירת בעלי חיים להקרבת קורבנות ועוד לעולי הרגל.
3. חלקים מיהודה סופחו לפוליס: העילית המתיוונת קיבלה נחלות. איכרים ביהודה הפכו לאריסים של בעלי נחלות שחולקו ל"חבר האזרחים".
רוב האוכלוסייה היהודית ביהודה הייתה מורכבת
מאכערים עצמאיים. לאורך התקופה הפרסית נשארה רוב אדמת יהודה בבעלות איכריה.
תחת השלטון התלמי לא נעשו שינויים במצב הבעלות על הקרקע ביהודה. התלמיים לא יזמו הקמת ערים הלניסטיות עם מתיישבים יוונים ומתיוונים ביהודה.
הפיכת ירושלים לפוליס עמדה בניגוד לתעודת הזכויות שנתן אנטיוכוס ה- 3 וכללה הכרה בבעלות של האכרים ביהודה על אדמתם.
הפיכת ירושלים לפוליס נועדה לשרת את האינטרסים הכלכליים של העילית המתיוונת שהייתה מעוניינת השתלטות על אדמות האכרים ובפיתוח יחסי המסחר עם העולם ההלניסטי. לפשוטי העם בעיר ולכפריים היה אויב אחד:בעלי האחוזות הגדולות שהתגוררו בעיר בקביעות ומקור פרנסתם היה כפרי יהודה.
האירועים שהביאו לפרוץ המרד
כיצד הפכה מלחמת מעמדות על-רקע סוציו- כלכלי למרד דתי- לאומי
מפלתו של סילווקוס ה- 4 בידי רומי (190 לפנה"ס) הכניסה אותו למצוקה כספית בשל הפיצויים שהוא חויב לשלם לרומי. מצבו הפיננסי של יורשו אנטיכוס ה- 4 אפיפנס המשיך להיות קשה.
קשייו הפיננסיים של אפיפנס נוצלו במאבק בין המתיוונים המתונים בראשותו של יאסון למתיוונים הקיצוניים בראשותו של מנלאוס על השלטון בירושלים והמקדש.
המתייונים בראשותו של מנלאוס שאפו ליהנות מהיתרונות הכלכליים והפוליטיים של השתייכות לפוליס ויזמו הפיכת ירושלים לפוליס.
אנטיוכוס תמך תחילה במתיוונים המתונים בראשותו של יאסון, ואח"כ העביר את תמיכתו למתיוונים הקיצוניים, בראשותו של מנלאוס, תמורת שוחד.
הפיכת ירושלים לפוליס הביאה לביטול ההסדר שקבע אנטיוכוס ה-3, שכלל אוטונומיה מלאה ליהודים. כמו-כן, הפיכת ירושלים לפוליס הביאה להרחבת הקרע בין היישוב העירוני העשיר לכפרי העני.
אביגדור צ'ריקובר שולל את התזה של ספרי המכבים, שהאירוע המרכזי לפני מרד החשמונאים היה ריב בין המתיוונים המתונים בראשות יאסון והמתיוונים הקיצוניים בראשות מנלאוס. הוא גרס שההתנגשות העיקרית הייתה בין המתייונים ותושבי ירושלים, פשוטי העם, שלא נכללו ב"חבר האזרחים", בעלי המלאכה, החנוונים, הרוכלים, שכירי היום. אליהם הצטרפו האכרים בכפרים שעליהם השתלטו בעלי האחוזות הגדולות שהתגוררו בעיר. הכהונה הנמוכה הצטרפה להמוני העם.
ב-169 לפנה"ס, כאשר אפיפנס היה במסע צבאי במצרים פשטה שמועה שהוא נהרג. יאסון חזר מגלותו בראש צבא בן 1,000 איש והשתלט על ירושלים. מנלאוס ותומכיו נמלטו למבצר, אבל, מתנגדי המתייונים שהיו פרו- תלמיים השתלטו על העיר ויאסון ברח.
אפיפנס חזר ממצרים לאחר שאולץ לעזוב ע"י התערבות רומי והגיע לירושלים. הוא דכא באכזריות את מרד היהודים. על-פי המקורות הוא רצח כ-40,000 ומכר לעבדות כ-40,000 והחזיר את מנלאוס לתפקידו ואת המתייונים הקיצוניים לשליטה בעיר. הוא שדד את אוצרות בית המקדש.
אבל, מיד לאחר עזיבתו השתלטו המורדים מחדש על העיר ושר הצבא אפולוניוס נשלח ב-168 לדכא את המרד. הוא התחכם ופרץ לעיר בשבת, ביודעו שהמורדים נאמנים לדתם ולא ילחמו בשבת.
לאחר כיבושה מחדש של העירביצר אפולוניוס את עיר דוד והביא חיילים נוכרים להתיישב בעיר. העיר הפכה למושבה צבאית והחיילים הנוכרים קיבלו נחלות שהוחרמו מאכערים יהודים והפכום לאריסים. כמו-כן, הם הכניסו לבית המקדש את אליליהם.
למעשה, הוקמה ב-168/7 "מושבה צבאית" בלב ירושלים- אנטיוכיה. כמו-כן הוקמו ביהודה ערי מבצר שסביר להניח שהיו מאוכלסות בחיילים סילווקים: גזר, בית צור, ואף הם זכו לאדמות.
בהדרגה הופקעו כל אדמות יהודה:
החרמת האדמות נעשתה ב-3 שלבים:
- שלב א'- ב-175 לאחר הפיכת ירושלים לפוליס. השלטון הסילווקי סיפח חלק מיהודה לפוליס ירושלים- אנטיוכיה והעילית המתיוונת קיבלה אחוזות באדמות שהופקעו מידי אכרים יהודים.
- שלב ב' - בעקבות מסע העונשין של אפולוניוס ב-168/7, השלטון הפקיע חלק נוסף מאדמות יהודה והפכן לאדמות הכתר. האיכרים הפכו לאריסי הכתר.
- שלב ג' - בעקבות הקמת מושבה צבאית בירושלים ב-167 הוחרמו אדמות נוספות וחולקו נחלות לחיילים הנוכרים.
לדעת צ'ריקובר חילול בית המקדש, הפיכת ירושלים למושבה צבאית, והחרמת האדמות למען החיילים היו מלווים בגזירות דתיות, והם שהביאו למרד החשמונאי. המרד ב-169/8 הביא לגזירות ומרד החשמונאים ב-167 הפך למרד דתי- לאומי.
החלטת אפיפנס לגזור גזירות נגד הדת היהודית נבעה מכך שמלחמת האזרחים פורשה על ידו כמרידה נגד שלטונו. הוא הגיע למסקנה שהמוטיבציה למרידה מקורה באופיה של הדת היהודית והחליט לגזור את גזירות הדת על יהודי הארץ.
הגזירות לא חלו על היהודים בחלקים אחרים של ממלכתו.
גזירות הדת נאכפו בקפדנות ע"י הצבא הסילווקי וכללו פעולות עונשין, הוצאות להורג ומכירה לעבדות של היהודים שסרבו לחדול מלקיים את מצוות דתם הביא כללו הוצאות להורג.
לסיכום האוכלוסייה הכפרית שהתגוררה בטריטוריות המסופחות לערים ההלניסטיות לא ראתה בעין יפה את הידרדרות מעמדה, ממעמד של איכרים חופשיים לאריסים על אדמתם. למעשה, נוצר ניגוד מעמדי בין אזרחי הפוליס לאיכרים שחיו תחת שלטונם. האויב העיקרי להסדר זה הייתה האוכלוסייה הכפרית שהחלה להתנער מהלם הכיבוש וניסתה למוטט סדר זה.
המעמדות הנמוכים ביהודה התקוממו נגד עילית נצלנית מתיוונת ותמיכת השלטון הסילווקי במתייונים והגזרות הדתיות הפכו את ההתקוממות למרד נגד השליט הסילווקי אנטיוכוס אפיפנס. האוכלוסייה בשאר חלקי הארץ תמכה במורדים.
המרד שהחל מסיבות סוציו-כלכליות הפך למרד דתי - לאומי בעקבות גזירות הדת. החשמונאים היו מונחים לא רק על-ידי שיקולים מדיניים ודתיים-לאומיים אלא גם משיקולים כלכליים/
