זִכְרוֹנוֹ לָקוּי

אַל תֵּטִיב עִם רָשָׁע כִּי זִכְרוֹנוֹ לָקוּי

יוֹדֵעַ הֵיטֵב לְקַבֵּל וְנוֹהֵג מִנְהָג בּזוּי

זְה שֶׁקָּרָה עִם יוֹסֵף כַּאֲשֶׁר הֵטִיב

אַך פַּרְעֹה רָעָה תַּחַת טוֹבָה הֵשִׁיב

אָז לִמְדּוּ לֶקַח אָחִים בְּנֵי-אֵלִים

שֶׁכְּכוֹל שֶׁעִם רָשָׁע תֵיטִיב

רָעָה תַּחַת טוֹבָה לְךָ יָשִׁיב

הַמְבַקֵּשׁ לִהְיוֹת זַר וּבְיוֹדְעִין הִחְלִיט

אוֹ אָז יִשָּאֵר זַר דָּחוּי בְּעֵינֵי הַשָּׁלִיט

אָז יִתְחַכֵּם לְךָ מֵחָשַׁשׁ פֶּן אוֹתוֹ תְּגָרֵשׁ

וְיַטִּיל עליך חָתִיתוֹ כִּי מִמְךָ חוֹשֵׁשׁ

הֲלָמַדְנוּ כְּבַר הַלֶּקַח מִן הֶעָבָר

אוֹ נוֹסִיף לִנְהוֹג כְּתוֹעֵי מִדְבַּר

חֲכָמִים מַזְהִירִים דַּע עִם מִי תְּטִיב

וְהִתְרָחֵק מֵחַנְפָנִים הַשּוֹרְצִים סָבִיב

כִּי מִי שֶׁאֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ חוֹבוֹ לְךָ לְפָרְעוֹ

יִתְנַכֵּר לַטוֹבוֹת שֶׁעָשִׂיתָ עִמּוֹ כְפַרְעֹה

זה הַלֶּקַח וְזֶה צָרִיךְ לִלְמוֹד

כִּי נִסִּים וְנִפְלָאוֹת אֵין עוֹד


מה הוריד ישראל לגלות מצרים

הקב"ה הוא שגזר על ישראל להתנסות בלהיות גר בארץ לא לו. אם כך מדוע יש תחושת אשם כלפי יורדי מצרים שכונתם לישיבה ארעית שם לזמן קצוב. על כך אמרו חכמים, זאת כדי שישראל יתחשל ויחוש בסבל הנובע מן הירידה מן הארץ, בעיקר לשם חפוש תנאי חיים נוחים יותר. יורדי מצרים נשמרו כיחידה אתנית נפרדת מפני שגרו יחד בארץ גושן ושמרו: על שמם מלבושם ולשונם, למרות שאלה סימנים חיצונים, הם נשארו יחידה לאומית אחת ולא נטמעו בקרב המצרים. כי הסימנים הפנימיים כגון ברית מילה ואמונה בלב שאינם נראים לעין חשובים יותר, זה לאדם עצמו בעוד הסמלים החיצניים חשובים כדי להבדילו מן המצרים, אלא דא עקא ההתבדלות והפריה ורביה של ורדי מצרים, הפחידו את המצרים ושליטם החדש אשר לא ידע את יוסף, הכונה ידע שהיה יוסף משנה למלך פרעה אבל שוב לא רצה לדעת כי הטוב שיש במצרים ועושר פרעה הם תצאה של העברי ההוא, זה גורם לפגיעה ביקרת פרעה, לכן נאמר אשר לא ידע את יוסף, כלומר התכחש למעשיו הטובים של יוסף. ויש עוד דבר מהותי אחר שהפיל מורא על פרעה ועל יועציו ובני עמו. השאלה הידועה בשפתינו "הדמוגרפיה", כלומר הִתְרַבּוּת בני ישראל באופן דבר שגרם לפרעה ולבני עמו לחשוש, כמו שנאמר: ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאוד ותמלא הארץ אֹתָם (א/ז). ומעוד דבר מהותי נוסף כעולה מן הפסוק: והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ (א/י). לכן פרעה התנכר לבני ישראל בהתנכרו ליוסף שנאמר: ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף (א/ח) ואין נפקא מינא מן המחלוקת שבין רב ושמואל, הסבורים שאכן קם מלך חדש, לבין החכמים שסבורים כי מדובר באותו פרעה שמתנכר לְפָעֳלוֹ של יוסף לטובת פרעה ולטובת העם המצרי. הדמוגרפיה מפחידה. האם ניתן ללמוד מזה על הדמוגרפיה המפחידה כיום את בני ישראל של ימינו, אל מול בני ישמעאל. לא בכדי צוה פרעה על המילדות העבריות: וראיתן על האבנים אִם בֵּן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה (א/טז) ומשלא עשו כן המילדות העבריות מיראת האלוהים לכן פנה אל המצרים עצמם: ויצו פרעה לכל עמו לאמור כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון (א/כב) המטרה לצמצם את הילודה מחשש פן יתרבו העברים.

ישראל בעיני מצרים אז - "גיס חמישי"

חשש המצרים מבני ישראל יוצאי חלציו של יעקב-ישראל שהם הולכים ומתהוים לעם בראותם ביושבי ארץ גושן עם זר לכל דבר, שבעת מלחמה על מצרים יעזור לאויבי מצרים ויפעלו כ"גיס חמישי". ראיה זו מהוה מחשבה זדונית כי במציאות בני ישראל נשארו
נאמנים למצרים שקבלו אותם בלב פתוח ונתנו להם חלקת ארץ לשבת שם. בני ישראל עצמם חלק בלתי נפרד ממצרים לא כפי שיעקב אביהם רצה מלכתחילה רק לגור מגורים ארעיים במצרים. אין אנו יודעים מה התרחש במשך תקופת 210 השנים (לפי הגימטריה של "רדו") שישבו בני ישראל במצרים, כי הרי מסיום ספר בראשית שבו מסופר על מות יוסף שחי במצרים 93 שנים לא מסופר מה התרחש במשך עוד כ-120 שנה עד תחילת האמור בפרשת שמות. דבר אחד ברור היה אז שבני ישראל השתלבו בקרב המצרים ולא עשו דבר שמתפרש כמרידה או המרדה. מצב בני ישראל חוזר לאורך הדורות עם עם ישראל בארצות הפזורה, זאת על-אף תרומתו הטובה בכל תחומי החיים לטובת העם שיושב בקרבו, תמיד נמצאו שליטים שחששו מעמנו בן ישתלט על הארץ בה יושב כ"רצוי". ההסבר שנתן לאורך הדורות השנראה מקורה בקנאה ביכולת העצומה של עם ישראל בתחום המדע, הרפואה, וההמצאה שאיננה עומדת בשום פרופורציה למספרו הקטן. מה גם וכל ופעילות עם ישראל פועלת לטובת העם שיושב ישראל בקרבו. מה עוד ואין ליושבים בארצות נכר תביעות טריטוריאליות לעצמם. אלא שההסבר הדחוק הוא למצב זה הוא שעמי תבל רואים בצאצאי ישראל-יעקב היושבים בקרבם כעם מתנשא כי נאמר בספרי "הקודש" וכי עם ישראל אז במצרים בז לאמונתם של המצרים ומזלזל באליליהם. וכך בתקופה המדרנית רואים עצמם נחותים מול העם הנבחר. זאת סיבה מספקת כדי לשנוא את ישראל ואת עם ישראל שהוא לצנינים היה בעיני המצרים ובימינו בעינו הלאומים השונים.

תגובת ישראל למעללי המצרים

תגובת ישראל למעללי המצרים הייתה הפוכה ממה שציפו המצרים שיקרה כי: וְכַאֲשֶר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶה וְכֵן יִפְרֹץ (א/יב). התעללות המצרים בבני ישראל גיבשו אותם יותר מכפי שהיו מגובשים בהעדר העינויים. פעם דימינו מצב זב, להכות בפטיש על סדן,ככל שמגבירים את עצמת המכה, כך גוברת רתיעת הפטיש. הקדמה זו בפרשת שמות באה לבשר את לידתו, מְשִׁיָּתוֹ מן היאור, חינוכו והתפתחותו של משה רבינו. הקב"ה אמר לאברהם בברית בין הבתרים: ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדות וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית טו/יג) ומשה מופיע בתום התקופה שנקצבה כאמור לעיל. המנהיג שישים קץ לענויים שנגזרו על-ידי הקב"ה הוא משה שכאמרו נמשה מן היאור ע"י בת פרעה, גדל בבית פרעה וכבר היה כשיר להוציא את עמו מעבדות לחרות שנתחשל בענויי המצרים. ואלולא היו מענים אותם וחיי הרוחה מתקופת יוסף נמשכת, לא היו מוסיפים בני ישראל לגור שם ולהטמע בַּמִּצְרִים, יש להניח כי לא נוטשים את סיר הבשר וללכת אל הבלתי נודע. לצערנו מצב זה מתקים בעם ישראל מאז חרבן מלכות יהודה ויציאתו לגלות בארצות נכר. אלא הקב"ה שלח את משה לישראל כפודה ומציל . ידוע כי היה חלק מן העם שלא קיבל אותו כמובן מאליו, דבר זה איננו מובלט בפרשה.אבן עזרא שחי לפני כשמונה מאות שנה כתב בעניין זה: "...כי אילו היה (משה) גָּדֵל בין אחיו ויכירוהו מנעוריו, לא היו יראים ממנו כי יחשבוהו כאחד מהם." מכאן ואילך דמות משה היא הדומיננטית בכל ארבעת חומשי תורה הבאים. גם התכונות הרעות של העם מתגלות בהמשך, בחטא העגל ובתלונות הרבות על הים ובמדבר. גם בנצחות עם בדרכו לארץ היה באופוריה כלומר ועזה את אמונתו . משה כינה את העם כעם קשה עֹרֶף. וכפוי טובה הכופר בעיקר, ושב לעבודת האלילים . עלכך נקרא בפרשות הבאות. ולמעשה לולא נשלח משה כנביא הַמְדַּבֵּר מפי הקב"ה ונותן תורה לעם, לא היינו היום קימים כעם בקרב העמים הנאבק על זכותו לארץ שהוריש לו בורא עולם.

וְלַמְרוֹת הַכֹּל עַם יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם

כִּי עָצְמָתוֹ בְּקִיּוּם אַחְדּוּתוֹ כְּלַפֵּי כֹּל אְמּוֹת עוֹלָם וְאָדָם

אָנַחְנוּ עֲדָיִן בִּיצִיאַת מִצְרָיִם לָרֶשֶׁת הָאָרֶץ תַּחַת הַשָּמָיִם

טוֹב לִזְכּוֹר שׁוּב אֵין נִסִּים הַמַּטָּרָה תֻּשַּׂג רַק בְּמַעֲשִׂים

וְכִי יֵשׁ בּנַמְּצָא כְּאָז מִזְמָן רוֹדָן סוּרִי וְאָיָטֻלָּא מֵאִירָן

וְזֶה אֲשֶׁר צִוָּה אוֹתָנוּ מֹשֶׁה עַל מַעֲשֶׂה עַוְלָה בַּל נֶחֱשֶׁה

וְכִי אֱמוּנָה אֵינָה מִין סְגֻלָּה הַנִּמְצֵאת אֶצֶל כַּת אַחַת כֻּלָּה

וְכִי כֹּל הָעָם נִצְטַוָּה לְהִתְפַּקֵּד וּלְכֹל דָבָר יֵשׁ לוֹ עֵת וּמוֹעֵד

יִשְׂרָאֵל כֹּהֵן לֶוִי אוֹ אַבְרֵךְ גָּם חַיָּב לְהַגֵּן עַל הַתּוֹרׂה וְעַל הָעָם

כִּי הָאוֹיֵב לֹא מַבְחִין שָׁם בֵּין חָרֵד לְבֵין סְתָּם אָדָם