הרב יונה מצגר קיבל את עסקת חייו. נכון, 3.5 שנות מאסר אינם עונש קל, אבל ביחס לעבירות בהן הוא מודה - זה מחיר מבצע. גם ההיבט הכספי ראוי לציון: הוא קיבל 5 מיליון שקל וישלם 5 מיליון שקל. אם הוא היה מנהל את המשפט ומורשע אפילו במחצית העבירות - דהיינו בסכום בו הוא מודה - העונש היה עשוי להיות דו-ספרתי, הן בשנות המאסר והן בצד הכספי.

אורי שטרית, מהנדס העיר ירושלים, נשלח לשבע שנות מאסר על קבלת שוחד בסך 1.4 מיליון שקל מאדם אחד (שמואל דכנר) בזמן שנקלע למצוקה כספית ואישית. מצגר מודה בסכום גבוה פי שלושה, מעשרות משחדים על פני שנים - ועונשו יהיה מחצית מזה של שטרית. נכון ששטרית ניהל הליך ולא הודה, אך זה בהחלט מתקזז עם הפער בנסיבות האחרות: עובד עירייה (בכיר מאוד) מול הרב הראשי לישראל, אחד האישים הבכירים ביותר במדינה; מצוקה נקודתית מול תעשיית שוחד משומנת.

יהיה מעניין מאוד לשמוע את נימוקי המדינה להסדר, ויש לקוות שהשופט משה יועד הכהן לא יהיה חותמת גומי ולכל הפחות ידרוש הסברים של ממש. אפשר לנחש כמה מהם:

• חיסכון בזמן שיפוטי. כתב האישום המקורי כלל 135 עדים. נניח שרק שליש מהם היו מעידים ונניח שלכל עד היה צורך בשתי ישיבות; אנחנו מדברים על 90 ישיבות - דהיינו 45 שבועות של דיונים, שזה למעלה משנה בקיזוז פגרה וחופשות. עד המדינה היה מעיד מן הסתם הרבה יותר, ועוד היה צורך בסיכומים. במקרה הטוב, המשפט הזה היה נמשך שנתיים.

• עד המדינה. אסור להגיד את שמו. מותר לנו להגיד שחיים אייזנשטט היה מקורב מאוד למצגר, שלדברי המדינה הוא קיבל בעצמו מיליונים ושאין כתב אישום נגדו. אבל מובן שלא אמרנו שהוא בכלל עד בתיק. בכל מקרה, עד המדינה חיוני להוכחת אשמתו של מצגר, וזה כבר בעייתי מלכתחילה. לא שמענו אותו וכעת גם לא נשמע אותו; ייתכן שהתביעה חששה שהוא לא יעורר אמינות, ייתכן שהיו לו כמה גרסאות, ייתכן שהוא היה חוזר בו בחקירה הנגדית.

• המשחדים. סניגוריו של מצגר שאלו, ובצדק, מדוע הללו לא הועמדו לדין. המדינה נתנה את התשובה המתחמקת הרגילה: עוד לא החלטנו. בדרך כלל, זה אומר שמחזיקים אותם באיבר רגיש עד שיעידו מטעם התביעה. בעיה נקודתית במקרה הזה היא, שכמעט כולם תושבי חוץ, בעיקר רוסיה - וזה אומר שקשה מאוד להעמידם לדין בארץ. בנקודה הזאת כולל ההסדר משהו יוצא דופן ואולי חסר תקדים: מצגר מבקש לסגור את התיקים נגדם, המדינה אומרת שתשקול כל תיק לגופו. וזה כאשר יש לה הודאה מצד מקבל השוחד, והיא הייתה יכולה להתנות את ההסדר בכך שיעיד נגדם. ההימור שלי: לא יהיו עוד אישומים בפרשה.

• נטילת אחריות. למיטב זכרוני, לא היה איש ציבור כה בכיר שהודה אי-פעם בקבלת שוחד. אהוד אולמרט, צבי בר, בנימין בן-אליעזר המנוח - כולם עמדו על חפותם. יש בהחלט חשיבות לכך שאדם שטען במשך שנים שמדובר בעלילה, יקום ויאמר בפה מלא: קיבלתי שוחד.

כל זה עדיין לא מסביר במלואה את העסקה המאוד-מקלה שמקבל מצגר. הצד הכספי שלה עוד איכשהו סביר: אהוד אולמרט שילם 260,000 שקל על שוחד של 60,000 שקל; אורי שטרית שילם 1.35 מיליון שקל על שוחד של 1.4 מיליון שקל; צבי בר קיבל 1.9 מיליון שקל - ושילם 800,000 שקל. עם זאת, אצל שלושתם - והדבר בולט במיוחד אצל שטרית ובר - ההליך הפלילי לא כלל הסכמה על היבט המס, שמסתכם במחצית מסכומי השוחד.

ייתכן שהפעם באמת יש קשיים ראייתיים - אותו נימוק שלרוב נזרק מן השרוול בתיקים הרבה יותר קטנים. ייתכן שלמדינה חשובות בעיקר ההודאה והוודאות שהיא מקבלת. וייתכן שגם יש כאן עייפות, שנגרמה בשל טקטיקות ההשהיה של ההגנה: כתב האישום הוגש באוקטובר 2015 והראיות אמורות היו להתחיל להישמע רק בשבוע הבא, 16 חודשים מאוחר יותר.

לפי מה שידוע כרגע על התיק והראיות בו, ההסדר הזה נמצא על גבול הסבירות. יש שופטים שהיו דוחים אותו או לוחצים על הצדדים להחמיר אותו, לפחות בצד הכספי. הכדור עובר לידיו של הכהן.