התיישבנו עם רעיתי לראות סדרה בלשית אמריקנית 'ליל האירוע' (The Night of...). כבר בדקות הראשונות הופיע על המסך גבר נמוך קומה, כפוף גב, לא מגולח כבר כמה ימים, בלבוש זרוק; הצבעתי עליו ואמרתי: 'הנה הגיבור הטוב של כל הסיפור'. אשתי הגיבה בספקנות: 'הטיפוס העלוב הזה? מה פתאום?' עוד תראי, - עניתי בבטחה.
הסדרה די ארוכה, העניינים משתלשלים להם בנחת. אט-אט מתברר שהאיש שבחרתי - עורך דין עם מוניטין מפוקפק, ללא משרד משלו, ללא לקוחות, שוכב עם פרוצה אותה ייצג בבית משפט, גרוש, בנו מתבייש ממנו, הוא בעצמו חולה במחלת עור מגעילה, כל הזמן לעיניי כולם מגרד את כף רגליו בעיפרון.
אשתי מדי פעם מלכסנת אלי את מבטה האירונית: 'זה הגיבור הטוב'?
אך מגיע החלק החותם של הסדרה - וכולם משתכנעים כי דווקא עורך הדין המגעיל והדוחה הזה - הוא הוא החכם מכולם, האציל, ההוגן, שמקריב את האינטרסים האישים שלו למען הצדק. אשתי המומה: 'איך ניחשת?!'
לא ניחשתי. יוצרי הסדרה בעצמם אמרו זאת במפורש עוד בחלק הראשון. כשהברנש העלוב הזה נכנס לתחנת המשטרה, טוראי קידם את פניו במילים: 'הא, ג'ון האדום הגיע'. וג'ון השיב במבוכה: 'לא מצליח לשכוח מהקומוניסטים?'. במילים אחרות: נא להכיר, ג'ון הזה - הוא לפי השקפת עולמו - 'אדום', דהיינו -קומוניסט. ואני יודע בוודאות שהקומוניסטים - הם תמיד הגיבורים הטובים בסרטים וסדרות תוצרת ארצות הברית.
וגם תומכי המפלגה הדמוקרטית - אנשים ראויים. וגם מצדדי השיטה הסוציאליסטית. וגם מהגרים לא חוקיים (לצד אלה שמגינים עליהם בפני אנשי חוק). ומתנגדי מכירת נשק לאוכלוסייה. כל אלה מצוירים בצבעים ידידותיים, מהללים אותם, מעלים אותם על הקוֹטוּרְנִים (בעברית: מאתרגים אותם).
מסר חסוי
ומאידך-גיסא, הרשעים הראשיים - תומכי הרפובליקנים, תושבי הדרום ('ראדנקים', המצביעים בדרך כלל לרפובליקנים), חסידי השוק החופשי, תומכי מכירה חופשית של הנשק, דורשי מאבק בלתי פושר בפשיעה וטרור, אלה שמחזיקים מערכי המשפחה. כל אלה פשוט חלאות.
יוצרי הסרטים והסדרות או שאומרים זאת בגלוי וללא גינונים - או מעבירים את המסרים ברוח זאת באמצעות 'הפריים ה-25' (המחקרים מלמדים שהעין האנושית מסוגלת לקלוט במודע 24 פריימים בדקה, ואם להוסיף עוד פריים, עז אותו הצופה בלי להבחין קולט המסר המוטמן בו בתת-מודע). בשיטה זאת היוצרים מבצעים בהצלחה רבה שטיפת המוח.
'הטובים' (הדמוקרטים ושמאלה מזה) תמיד נאורים, הם מצטיינים במעשים אצילים, הם ראויים לכול שבח. הרפובליקנים (שלא לדבר על אלה שעומדים טיפה ימינה) - בני עוולה, מקירבם יוצאים רוצחים, מושחתים, מבצעי לינץ', הם חשוכים, מתנגדים לקידמה. לא פלא שכל כך הרבה אנשים נורמטיביים לכאורה בארה"ב תומכים בדעות של הקומוניסטים ההזויים - נגד האינטרסים שלהם עצמם.
בארה"ב יוצרי אמנות להמונים לקחו לעצמם את התפקיד של מעצבי דעת הקהל, מכתיבי הלכי הרוח. הם לא רק מתנדבים לשמש להקת עידוד בעצרות של הדמוקרטים, לא רק קוראים להצביע עבורם מדפי העיתונים ובטקסי חלוקת הפרסים. הם לא מסתפקים בכתיבת ספרים עם מסרים שמאלניים ועושים סרטים וסדרות ברוח זה. הם משתמשים, כפי שציינתי, בשיטה האסורה הזאת של הפעלת 'הפריים ה-25'.
הנה לכם מספר דוגמאות.
לפני כמה ימים צפיתי בחלק 5 של העונה ה-5 של הסדרה 'אלמנטארי' (Elementary). לפי רצונם של יוצרי הסדרה ענק המחשבה שרלוק הולמס בצ'יק קובע שהאישה איתה הוא יצר קשר ברשת חברתית - היא הפושעת. למה? כי היא צייצה שמתכוונת להקים בעירה חוג תומכי איין ראנד. שומו שמיים! איזה עוד הוכחות אתם צריכים לרשעותה של האישה!
נימוקים רציניים
יוצרי הסדרה לא רק חטאו נגד השיטה הדדוקטיבית המפורסמת, אלא גם העלילו על אביו של הולמס הסופר ארתור קונן-דויל, שדווקא היה שמרני וימני בדעותיו וניהל וויכוח נוקב עם עמיתו הסופר הרברט וולס השמאלן.
בעיצומו של קמפיין הבחירות האחרון בארה"ב יצא לאקרנים הפרק השלישי של העונה החמישית של הסדרה המעולה 'גבר מי שנשאר אחרון' (Last Man Standing). הפרק כולו מוקדש לתעמולה גלויה וחסרת בושה לטובת
הילרי קלינטון. באופן בוטה, תוך שימוש במניפולציות והסתרת האמת. הגיבורה כל הפרק מפעילה לחץ על ביתה על-מנת לשכנע אותה להצביע בעד הילרי קלינטון. הבת לא רוצה, לכאורה, מסיבה אחת: המועמדת היא אישה, ועל כן אין לסמוך עליה. ברור שלאם קל להדוף את הטיעון הזה. אם כבר אתה נותן אפשרות להתבטא לתומכת קלינטון - אז לפחות תן למישהו זכות להביא נימוקים רציניים נגד! אחרת נוצר רושם שכל חטאה של קלינטון - היותו אישה. ואין בה שום חסרון נוסף.
לא יודע האם הייתה בהיסטוריה האנושית עוד תקופה בה האמנות בצורה גלויה כ"כ עסקה בקמפיין בחירות! אפילו בברית המועצות לשעבר לא היה דבר כזה. תמכו ברעיון - אבל לא באישיות מסוימת, התביישו.
הסדרה NCIS, עונה 10, חלק 1. הגיבורה אבי החמודה והחכמה פתאום (ללא שום קשר לעלילה) מכריזה שלא הייתה שורדת במעלית תקועה, אלא אם כן (תתכוננו!) עם מישל אובמה. וזה הוקרן בתקופה בה בעלה של האישה המופתית הזאת היה נשיא ארצות הברית.
הסרט 'שבועיים מראש' (Two Weeks Notice, 2002). בתפקיד הראשי -
סנדרה בולוק המוכשרת. לפי התסריט הגיבורה שלה בשלב מסוים פורצת בבכי מר. חברתה המומה, אומרת: 'אני מכירה אותך מהילדות, את מעולם לא בכית, רק כאשר בוש ניצח'.
המפץ הגדול
אנחנו מסמפתים לגיבורה של סנדרה בולוק - כמו לה עצמה. ולומדים שהיא רק פעם בחיים בכתה - כלומר, אין דבר נורא יותר בעולם מניצחון בוש הרפובליקני בבחירות!
הסדרה 'שניים וחצי גברים'. החלק האחרון של העונה עשירית. גיבורה מספרת לוולדן (בגילומו של אשטון קטצ'ר) שפעם אחד לפני שנים איזה סנטור רפובליקני תפס אותה באחוריים. וולדן: 'ומה קרה אז?' - 'כלום. אבל מאותו הזמן אני מצביעה רק לדמוקרטים'. בלי קושי הצליחו לשכנע אותנו שהסנטור פגע באישה לא משום שהוא איש נלוז, אלא משום שהוא - רפובליקני, וזה מה שמאפיין אותם. ובמי הייתה מצביעה האישה לו היו מספרים לה מה עשה בחדר הסגלגל הדמוקרט הדגול וחרמן גדול
ביל קלינטון? ואתם תוהים מדוע השחקן אשטון קטצ'ר לפני שבוע תקף בטקס הענקת הגלובוס הזהב את הנשיא
דונלד טראמפ.
החלק הראשון של הסדרה הקומית 'המפץ הגדול' (The Big Bang Theory); אחת הגיבורות הראשיות פֵּנִי במקור מדרום (זוכרים: שם חיים פראי אדם). היא מכריזה: 'במקומות משם הגעתי, ישר יורים באלה שפורצים לבית שלך! אומנם אחותי הרגה את בעלה בטעות'. לא שמתם לב, אבל הכניסו למוחכם שדרומיים - הם מטורפים עם רובים, ונשק בידיים הפרטיות מביא להרג חפים מפשע.
אני לא אזרח ארה"ב, אין לי עמדה בנושא. אבל שמעתי שיש לא מעט אמריקנים שמתנגדים להגבלות על מכירת הנשק - ויש להם נימוקים שלהם. מדוע ביצירות אמנותיות מעולם לא ראיתי תופעה הפוכה: תעמולה סמויה נגד חוקים המגבילים מכירת נשק? כשיערכו שם משאל עם בנושא - איך יצביעו האנשים שגדלו על הסרטים והסדרות כאלה?
אתמול קראתי כי בתו של הסנטור רוֹדְנִי בְלַגוֹיֵיבִיץ', המרצה עונש על שחיתות, כועסת על הנשיא
ברק אובמה אשר ביומו האחרון בתפקידו חנן המון עבריינים - ודילג על אביה המסכן. ונזכרתי בסרט האמריקני 'סטריפטיז' (Striptease, 1996).
בלתי משוחדים
בסרט השחקן האהוב עלי ברט ריינולדס מגלם פוליטיקאי נתעב שהועמד לדין על פשעים. לפי העלילה אחד מעוזריו מייעץ להציע שוחד לשופט. גיבורו של ריינולדס דוחה את הרעיון על סף: 'השופט הוא דמוקרט, לא ייקח'. הנה לכם הפריים ה-25! קרי: לו השופט היה רפובליקני בהשקפותיו, אז היה לוקח את השוחד; וכל הדמוקרטים - ישרים ובלתי משוחדים בעליל. עכשיו תמסרו ממני ד"ש לרודני בלגוייביץ' הדמוקרטי. ולחבר הקונגרס מהמפלגה הדמוקרטית מלואיזיאנה וויליים ג'פרסון, אשר ב13 בנובמבר 2009 נשלח ל-20 שנות מאסר בעוון השוחד.
התוכנית הסאטירית השבועית של חברת NBC "מוצ"ש בשידור חי" (SNL) ללא ספק אחת המוצלחות בעולם. 8 שנים יוצריו ליטפו בעדינות את ראשו של הנשיא ברק אובמה. אבל מרגע שדונלד טראמפ לפני שנה נכנס לזירה הפוליטית הם יצאו מדעתם. תוקפים אותו כל שבת באכזריות בלתי אנושית. פשוט ירדו מהפסים.
ואחר כך אתם מתפלאים מאיפה צצים כל הרבבות האלה שמשתתפים בהפגנות האלימות נגד הנשיא שנבחר באופן חוקי. אני תוהה איך זה שעם שטיפת המוח המסיבית כזאת לא מצליחים לגייס עשרות מיליונים משתוללים ברחובות.
ראיתי פעם תוכנית טלוויזיה על כוכבת הוליוודית צעירה ויפה. (זה היה כש
ג'ורג' בוש הבן היה הנשיא). השחקנית - אישה מקסימה שחצי כדור-הארץ מאוהב בה, מספרת על דרכה לא קלה לפסגת הוליווד, על משפחתה, על קשיי ילדותה. בסוף המנחה שואל שאלה מסורתית בתוכנית: 'מה את הכי אוהבת?' 'אלה ואלה דברים'. ומה הכי שונאת? 'את מה שמתחיל ב-ג'ורג' ומסתיים ב-בוש'. והאולם מלא קהל מריע וצוהל. בסדר, אני יכול לקבל שהשחקנית הצעירה מבינה בפוליטיקה, יש לה עמדה משלה, יש זכות להביע את דעתה. אבל למה אף פעם לא ראיתי שחקנית עם דעות הפוכות?
כאלה בוודאי קיימות - אבל הן לא יעזו להתבטא; מה הן - מתאבדות? הרי מיד יכניסו אותן לרשימה שחורה של כלי התקשורת המרכזיים.
יצורים אלימים
באותו הטקס הענקת פרסי הגלובוס הזהב שכבר הזכרתי גם הקומיקאי ג'ימי פאלון השתלח בטראמפ. לפני מספר שנים אותו פאלון הגיע עם צוות טלוויזיה לבית הלבן לעשות כתבה על הגברת הראשונה - והיינו עדים למופע מביש ומחליא: הקומיקאי תוך ביזוי עצמי הילל את מישל אובמה, העלה על נס את אופיה ויכולתה, החמיאה בצורה כה מוגזמת, שמישל בעצמה הסתכלה עליו במבוכה.
קיימים אלפי סרטי מתח הוליוודיים בהם השודדים מתבצרים בסניף בנק עם בני ערובה; בעלילה תמיד מתנגשים שתי השקפות עולם: לפרוץ לבניין עם כוח מיוחד ולסיים עם העניין - או לנהל משא-ומתן ממושך מול השודדים. בכול הסרטים תמיד - אבל תמיד - הגישה של הדברות עם הטרוריסטים מיוצגת כנכונה; ומצדדי הצעדים ההחלטיים מיוצרים כיצורים אלימים, כוחניים, חסרי לב, נטולי חוכמה ותבונה. מדוע פעם אחת, לשם שינוי לא להראות שדווקא הצעדים ההחלטיים הם הרע במיעוטו וההדברות בסופו של דבר גרמה לקורבנות מיותרים?
ההתגייסות הפוליטית של הוליווד זאת לא תופעה של השנים האחרונות. אני זוכר איך נכנסתי להלם מהתעמולה הקומוניסטית הגלויה בסרט 'כך היינו' (The Way We Were, 1973). שבו מככבת ברברה סטריזנד. פשוט בשנים האחרונות זה עובר כל גבול, הופך למכה.
גם היוצרים הישראלים משתדלים לא להישאר מאחור. אצלנו, כמובן יש ייחודיות - יש כאן 'טובים' ו'רעים' משלנו. הלכתי לראות הצגה 'המאהב' בהבימה לפי ספרו של
א.ב. יהושע. יצאתי המום ומוגעל: בתיאטרון הלאומי סיפרו לי על משפחה יהודית נלוזה: הבת הופכת את בחור ערבי תמים למאהב שלה, האב מכריח אותו לפרוץ לדירה, הסבתא - ניצולת שואה - משפילה ומתעללת על הבחור רק מפני שהוא - ערבי.
סדרה 'קרובים, קרובים' (התסריטאי - עפרים סידון) לא נופלת ביצירתיותה. יש בה חלק, בו בבית יהודי מעסיקים בחור ערבי - טהור, הוגן, איש למופת - וכול בני המשפחה מעליבים אותו בלי סוף.
בושה וחרפה
בעקבות עמיתיהם מעבר לאוקיאנוס גם הסטיריקנים הישראלים התמקדו בדמות פוליטית אחת - מנהיג הליכוד. כל רועה העולם נמצא מבחינתם בנתניהו.
לפני מספר שנים שחקנית ישראלית ידועה סיפרה בראיון לרשת ב' שהזדמן לבעלה לשמש מתורגמן לנשיא ג'ורג' בוש הבן בזמן ביקורו בארץ. כעבור זמן מה הזוג קיבל בדואר חבילה מארצות הברית ובה - אגרטל יפה עם כתובית: 'בתודה מנשיא ארצות הברית על העזרה בזמן ביקורו בישראל'. השחקנית מסיימת את הסיפור: 'שמנו את האגרטל בסלון ומספרים לאורחים שזה - מקלינטון'. פשוט נהדר. לקבל מזכרת מהנשיא הנואף, המשקר בשבועה - מותר. מבוש הרפובליקני - בושה וחרפה.
יש לי עוד הרבה דוגמאות כאלה. ודאי אתם בעצמיכם הבחנתם בטריקים המסריחים של האמנים המוערצים, שפועלם אצלנו ומעבר לאוקיאנוס.
ברצוני להדגיש שמבחינה אמנותית כול הסרטים וסדרות אותם הזכרתי - עשויים היטב, ברמה מקצועית מעולה, תסריטנים מצוינים, במאים דגולים, שחקנים יוצאים מן הכלל. אחרת לא הייתי מסתכל בכלל. הנושא הוא - פוליטיזציה זולה של האמנות העכשווית. אם האמנים חושבים שלא משלמים על החטאים שלהם - אך הם משלים את עצמם. ההתנהגות הפוליטית שלהם רק מרחיקה מהם את רוב העם, משניאה על העם את היצירות שלהם. אני אישית אחרי כול טריק כזה יוצא עם הרגשה כאילו הזמינו אותי לארוחה - ובמקום זה מצאתי את עצמי בחוג הבית המוקדש לתעמולה מפלגתית.
