2,000 בתים – זה כל העסק שעליו קמה מהומת חוק ההסדרה. ההערכה היא, שזהו מספר הבתים של יהודים הבנויים ביהודה ושומרון על קרקעות פרטיות. בהערכה מוגזמת, נאמר שחיים שם 20,000 איש. בכל יהודה ושומרון גרים קרוב ל-400,000 יהודים. אז בשביל חמישה אחוזים לסכן את המפעל כולו? בשביל זה ללכת על חוק כל כך בעייתי, שעלול להביא אותנו לבית הדין לפשעי מלחמה בהאג?

הפתרון צריך להיות שונה לחלוטין, משום שהבעיה שונה לחלוטין. בג"ץ בכלל לא צריך לדון בתביעות קנייניות ש"מתחפשות" לעתירות לאכיפת דיני התכנון והבנייה, משום שהוא אינו שומע ראיות. כאשר מוגשות עתירות כאלו, בג"ץ מדלג על השאלה האם הוכח שמדובר בבנייה בלתי חוקית – למשל בנייה על אדמה פרטית – ויוצא מתוך הנחה שאם יש צו הריסה, סימן שזה המצב. את זה צריך לתקן. יש להקנות לבתי המשפט המחוזיים סמכות לדון בעתירות כאלו גם כאשר מדובר ביו"ש, או להקים בתי משפט מיוחדים – דוגמת בתי הדין הצבאיים – שיבחנו את הטענות לגופן, לפי כל סדרי הראיות, ויוכלו גם להציע פתרונות פרטניים דוגמת פיצוי. רק אחר כך אפשר יהיה להגיע לבית המשפט העליון (כערכאת ערעור אזרחית).

לפלשתינים יש תפיסה אנטישמית ברורה: יהודים החוצה (בגרמנית זה נשמע טוב יותר: Juden raus). לדעתם – ולדעת ארגונים ישראלים הזויים שעל גבול הבוגדנות – רק ליהודים אסור להתגורר ביו"ש. זה קל להם משום שבג"ץ לא בוחן את טענותיהם ומשום שהמדינה מגמגמת. זה יהיה הרבה יותר קשה, אם הטענות ייבחנו במשקפיים המשפטיים בהם נבחנת כל תביעה מסוג זה. וחשוב להדגיש: זה גם יהיה הרבה יותר צודק לשני הצדדים, כי הפסיקה תהיה על סמך הראיות.

קל לצאת נגד הצו של דונלד טראמפ המגביל את כניסתם לארה"ב של מוסלמים משש מדינות. טראמפ, כמו טראמפ, שולף ויורה בלי לחשוב יותר מדי על התוצאות, בלי לבדוק את ההשלכות ובלי לשים לב לדעת הקהל. מצד שני, בדיקת המספרים מעלה שאכן יש בעיה; האם זהו הפתרון הנכון – זוהי כבר שאלה אחרת.

בשנת 2015 נכנסו לארה"ב בצורה חוקית 1,051,031 מהגרים – עלייה של 6% לעומת 2013. מספר המהגרים מאותן שש מדינות (אירן, עירק, סוריה, לוב, סומליה, סודן ותימן) עמד על 52,365 – זינוק של 48%. חלקם בכלל המהגרים היה 5%, לעומת 3.5% בלבד שנתיים קודם. העלייה הבולטת ביותר הייתה במספר המהגרים מעירק, מולדת דאעש: 13,114 – פי 2.2 מאשר בשנת 2013. מספר המהגרים מסוריה עלה בשיעור מתון יותר, 14%, והגיע ל-3,840. ואגב: גם מקסיקו אכן מציבה אתגר משמעותי. מספר המהגרים החוקיים עלה ב-17% ל-158,619; מספר גדול עוד יותר מסתננים בצורה בלתי חוקית. (ראו את הטבלה בשולי המאמר).

נתונים אלו מלמדים, שארה"ב אכן צריכה למצוא דרך להבטיח שלא ייכנסו אליה מחבלים או מעודדי טרור, ושהיא צריכה לחשוב האם עודף הגירה אינו פוגע בחברה ובכלכלה שלה. אלא שטראמפ מתמודד עם סוגיות אלו בכוחנות שעל גבול הבריונות, במקום במחשבה ארוכת טווח ובשיתוף פעולה עם מי שיכולים לסייע לו – למשל מדינות ערב המתונות וממשלת מקסיקו. הוא משתמש בפטיש חמישה קילו במקום במסננת: כולם לא ייכנסו וחסל. הוא לא מציג את הנתונים הללו, שבהחלט יכולים לסייע לטיעונו, אלא משתלח בכל העולם ואשתו. זה רק מבטיח, שבמקום לפתרון את הבעיה – הוא יוצר בעיות-לוואי שתשומת הלב מופנית אליהן.

לפני כמה שנים הלכתי לפגישה עם עובד מדינה במשרדו. היחסים בינינו היו ידידותיים, אך בקשרי עבודה בלבד. לפני הפגישה אמרתי לו, שאני דואג לשתייה ולמשהו לנשנש. הבאתי אתי שני בקבוקי קולה אישיים וקופסת עוגיות קטנה – נדמה לי שכל העסק עלה 25 שקל, וזה נועד לשנינו. בן-שיחי סירב, בנימוס אך בתקיפות, לגעת בשתייה ובאוכל. הערכתי אותו מאוד על כך, כי מי שמסרב לקבל קולה – לא יתדרדר לכך שיקבל "שיבס ריגל".

כאשר מדובר במתנות לאיש ציבור, המספרים דווקא לא כל כך מדברים. קשה מאוד לשים את הגבול ולקבוע מה תקין ומה פסול. האם קנה המידה הוא כיסו של הנותן, או זה של המקבל? האם אלפי דולרים הם חסרי משמעות משום שכך הם בעיניו של ארנון מילצ'ן, או שהם משמעותיים מאוד ביחס לשכרו של ראש ממשלת ישראל? ואולי זה בכלל עניין של תדמית? לאמר: אולי יין יוקרתי בקופסת עץ ייראה רע יותר מאשר ספר אלבומי שעולה יותר? ומי קובע מהם קשרי ידידות המצדיקים מתנות? יש סולם שאומר שכל שנת ידידות שווה X שקלים?

לא צריך להיות טהרן יתר על המידה כדי לסבור, שהכלל הטוב ביותר הוא: דין פרוטה כדין מאה. לא מקבלים פרוטה וממילא לא מקבלים גם מאה. אפשר לקבוע כללים שיגדירו את המותר והאסור, למשל בקשר לשמחות משפחתיות. וחשוב עוד יותר: גילוי מלא מדי שנה, כמו שנעשה בבית הלבן. מאחר שאי-אפשר לסמוך על נבחרינו שיגלו את אותה יושרה של עובד המדינה בו פתחנו, חייבים לשים בפניהם מחסום כדי שלא לשים בפניהם מכשול.

מבין שלל המספרים בפרשת הרב יונה מצגר, צד את עיני דווקא אחד הנמוכים שבהם. בכתב האישום המקורי נאמר, כי בשנת 2003 העלים מצגר הכנסות שוחד בסך 30,000 דולר. זוהי השנה בה נכנס לתפקידו, ליתר דיוק – באפריל 2003. זה אומר, שהוא עוד לא הספיק לחמם את כסאו, וכבר ריפד את כיסו. הסכום הזה נעלם מכתב האישום המתוקן בו הודה מצגר, אבל היה זה דווקא סניגורו, עו"ד טל גבאי, שהזכיר אותו השבוע בטיעונים לעונש. לדעת גבאי, הסכום הזה מקל עם מרשו משום שהוא מראה כמה זמן עבר מאז ביצוע העבירות. אני חושב בדיוק ההפך.

שמואל דכנר נשאל במשפט הולילנד, כיצד ידע את מי ניתן לשחד. הוא לא נתן תשובה של ממש; "יודעים כזה דבר", אמר. ואולי בעצם זו התשובה האמיתית: אנשים מושחתים מזהים אנשים מושחתים. מי שסבב את מצגר, כמו חיים אייזנשטט, ידע מהר מאוד שאיתו אפשר לעשות עסקים מפוקפקים. מי שפגש אותו, כמו האוליגרכים והמיליונרים ששמותיהם זרועים לאורכו ולרוחבו של כתב האישום, הבין מיד שאיתו אפשר לגנוב סוסים. 30,000 הדולרים הראשונים מסמלים בצורה הברורה ביותר את עומק הריקבון.

שימו לב לכמה מספרים שפרסמנו כאן השבוע על כלכלתה של סין. הצמיחה בה הצטמקה אשתקד ל-6.7% - הנמוכה ביותר מזה 26 שנים; האינפלציה עלתה ל-2%; הייצוא ירד ב-2%; הייצור התעשייתי עלה רק ב-6%; ההשקעה בנכסים קבועים עלתה בשיעור מתון יחסית של 8.1%. אלו עדיין נתונים גבוהים מאוד בקנה מידה עולמי, אך ביחס לסין – זה מעט, וזו מגמה שנמשכת כבר כמה שנים. ואולי הכי חשוב: ההכנסה הממוצעת לנפש היא פחות מ-4,000 דולר לשנה, כאשר הפערים החברתיים הולכים ומתרחבים.

ברור שסין לא יכולה להמשיך לצמוח בקצב מטורף של 10% לשנה. ברור שמתישהו צריכה לבוא האטה או רגיעה. לצד זאת יש לזכור, כי סין היא קטר חשוב ביותר של הכלכלה העולמית. אם שם יהיה מיתון, אפילו יחסי, כל העולם יושפע. ואם דונלד טראמפ ייכנס איתה למלחמת סחר, המצב יהיה גרוע עוד יותר. ארה"ב צריכה את סין – לה היא חייבת 1.3 טריליון דולר – לא פחות מכפי שסין צריכה את ארה"ב.

אולי כדאי שג'ארד קושניר יספר לחותנו את המשל החסידי המסביר את מצות "ואהבת לרעך כמוך". אם אדם אוחז בסכין בידו הימנית ובטעות חותך את ידו השמאלית, הוא לא יעניש את הימנית בכך שיעשה גם בה חתך. כל יהודי צריך לראות את חברו כחלק מגופו ולא לפגוע בו. ובאותה רוח: בכפר הגלובלי של 2017, כולם שכנים ושותפים. מותר לכל אחד לרצות את טובתו, ובמקביל עליו לזכות שבסופו של יום – טובתו תלויה בטובת חברו. פגיעה בכלכלתה של סין תהיה פגיעה ישירה בכלכלת העולם כולו ובכלכלת ארה"ב בפרט.

כאשר מקלידים בגוגל "מכבי פוקס תל אביב", התוצאה הראשונה היא האתר הרשמי של המועדון ויחד איתה מגיע ההסבר: "אתר מועדון הכדורסל מכבי תל אביב, המועדון הגדול והמצליח ביותר באירופה". אני לא יודע איך מודדים את גדולתו של מועדון, אבל אני די בטוח שמכבי איננו "המועדון הגדול ביותר באירופה": התקציב שלו אינו הכי גבוה, באולם שלו אין הכי הרבה מקומות. זהו המועדון שהחליף הכי הרבה שחקנים ומאמנים בשנתיים האחרונות, אבל דומני שלא זה המודד בו מכבי רוצה להתגאות.

הבה נתמקד במה שכן ניתן למדוד: "המועדון המצליח ביותר באירופה". כאן יש מספרים ברורים. לריאל מדריד יש תשע זכיות בגביע אירופה לאלופות וביורוליג, ועוד שמונה סגנויות. לצסק"א מוסקבה יש שבע זכיות ושש סגנויות. מכבי נמצאת במקום השלישי: שש זכיות ותשע סגנויות. לפנתאתנייקוס שאחריה יש גם כן שש זכיות, אבל רק סגנות אחת. ההישגים של מכבי בהחלט מרשימים, אבל מה לעשות – היא איננה "המועדון המצליח ביותר באירופה". לא היה מזיק להגיד את האמת, ובוודאי שלא הייתה מזיקה קצת ענווה – במיוחד בשתי עונות אירופיות קטסטרופאליות רצופות.