פרשת הצוללות והספינות שישראל הזמינה ממספנה גרמנית, והנדונה בתיק 3000 הנכלל בחקירות של ראש הממשלה,
בנימין נתניהו, ואנשי צמרת ישראלים אחרים, היא קצה הקרחון של נוהג בישראל שהיה ידוע אך מושתק עד כה, לשדוד את מערכת הביטחון. פרשה זו היא הרבה יותר חמורה ממתנות מילצ'ן ומהתחמונים של נוני וביבי בעסקי תקשורת ותדמיות, שהרי אלה אינן הצוללות והספינות הראשונות שצה"ל רוכש, ובמקביל נרכשו בהרבה מיליארדים, מטוסים ואמצעי לחימה אחרים – מבנים, מזון, לימודים אקדמיים ומגוון שירותים. מכולם גזרו עשירים חדשים וישנים קופונים במיליונים, שהפכו אותם לאליטה השלטת במדינה.
הטיפול בשחיתות ההיסטורית הזאת אינה עניין לחקירות המשטרה ולבתי המשפט, וספק אם ניתן בכלל לעוקרה מן השורש. שורש הרע נועץ בחוסר ההבנה של אבות הציונות והמדינה, ובייחוד של בן-גוריון, לוי אשכול ו
גולדה מאיר, את הציונות האסטרטגית שגיבש זאב ז'בוטינסקי, מאז שהיה בן 17, ושעיקרה – מהפכה עברית. על נושא זה שוחחתי ברשת אל"ף של קול-ישראל עם מנהל הרשת, אבישי פלחי. השיחה התבססה על מחקרי/ספרי החדש "גלגל המנוף של ההיסטוריה – התגבשות הציונות האסטרטגית של ז'בוטינסקי", שבו הראיתי כי אבי הציונות הרוויזיוניסטית העריך כי למדינה עברית יש תקווה אם תתפתח תרבות ביטחון גבוהה, כפי שפיתחו אברהם אבינו, משה רבנו, יהושע בן נון ודוד המלך. עיקרה של תרבות זאת אינו רק שימוש יעיל באמצעי לחימה, אלא
הבנה עמוקה של הווית הצבא והמלחמה. בעוד שמשה רבינו לדוגמה הקדיש 40 שנה במדבר סיני לבניית צבא שיהיה מסוגל לכבוש את הארץ, הרי בן-גוריון הקדיש את ארבעים השנים שחלפו – בין עלייתו מפולין לארץ ישראל ועד מלחמת העצמאות – לבניית המפלגה, שתאפשר לו לשלוט על המערכת הפוליטית.
מסתבר שמה שהבין ז'בוטינסקי בן ה-17 ומה שפיתח עד מותו ב-1940 בגיל 60, כל ראשי מדינת ישראל ומערכת הביטחון שלה אינם מבינים עד היום. מבחינתם, מערכת הביטחון של ישראל היא מכרה זהב לעשות ממנו לביתם. דוגמה אחת מני רבות: חלק מתקציב הביטחון בפרוץ מלחמת העצמאות, שהיה מורכב ברובו ממיסים ומתרומות יהודי התפוצות הוצא לא לצרכים צבאיים, אלא להקמת סניפים של מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י) שבראשה עמד בן-גוריון, כדי שתנצח בבחירות הצפויות ב-1949. הניצחון בבחירות והשליטה במדינה עד 1977, אִפשר לצמרת מפא"י ולממשיכיהם להשתלט על המוסדות העיקריים בישראל, ושלטונם שם ממשיך גם לאחר שהפסידו בבחירות.
מנחם בגין וחבריו, תלמידי ז'בוטינסקי, לא השכילו לאמץ את תפיסת מנהיגם המנוח, המשיכו בדרכו של בן-גוריון, ואף שכללו אותה.
זהו ההסבר העמוק לקולות שרואה כל העם מן הפרסומים בפרשת תיקי החקירות של ראש הממשלה, ועליהם עמדתי בספרי ובשיחת הרדיו.