לפני זמן קצר הצהירה ראש ממשלת גרמניה, הגברת מרקל, מנהיגת אירופה למעשה, כי מקורו של הטרור אינו באיסלאם, אלא באיסלאם שאינו מובן. רוצה כנראה לומר שישנם כאלו בעולמנו שאינם מבינים מה הוא האיסלאם, ומתוך אי-הבנה זאת מיחסים את הטרור לדת האיסלאם. גם אובמה החזיק בדעה דומה, כאשר לפי תפיסתו דאעש אינו מייצג את האיסלאם, והוא ראה משום חילול השם לייחס לאיסלאם כוונות טרור. ישנם רבים, בכללם האפיפיור הנוכחי, המהללים את האיסלאם כשוחר שלום באמונותיו ודרכיו. רבים אחרים נוטים לגישה הפוכה ומצביעים על העובדה הפשוטה שאכן לא כל המוסלמים הם חורשי רע ואנשי טרור, אבל כל אנשי הטרור של ימינו הם מוסלמים, וטרם מצאנו בעלי דתות אחרות, מדוכאים ועניים ככל שיהיו, שיצאו במעשי טרור (דומני שלמעט טרור הינדי נגד המוסלמים). נניח לוuיכוח הזה, אבל דבר אחד, לדעתי, בולט: מקורו של מרבית הטרור הוא מהמזרח התיכון. והשאלה הגדולה העולה היא: עד כמה אנו מיטיבים להכיר ולהבין את המזרח התיכון המוסלמי? עד כמה אנו מבינים את מה שמתחולל בו מאז 2011? ובהקשר זה: האם טראמפ וצוותו מבינים? איני יודע. אבל, אני יכול להמליץ לנשיא ולכל איש מדינה ושוחר דעת, לקרוא ספר חדש שראה אור ממש בימים אלו. שם הספר הוא: "המזרח התיכון, המשבר הגדול מאז מוחמד". כתב אותו הפרופסור חגי ארליך, מגדולי המזרחנים שלנו, לדעתי.
נקודת המוצא היא שעל-מנת להבין טוב יותר מה קורה באזורנו מאז 2011, צריך להכיר את העבר הרחוק ואת התהפוכות שעברו על מה שנקרא כיום המזרח התיכון. העבר הרחוק של האזור הוא רלוונטי עתה, כאשר רעיון מדינת האיסלאם והחליפות מניע ארגונים כמו דע"ש, ומרכיבי החברה המוסלמית המסורתית, כמו השבט, המשפחה, הכת הדתית, העדה, שבו לשחק תפקידים ראשיים. מאז החלה האימפריה העות'מאנית (מדינת העל המוסלמית עם חליף בראשה) לרדת מגדולתה במאה ה-18, עברו על המזרח התיכון וסביבתו 12 משברים/תפניות גדולות לפני 2011. שני האחרונים שבהם התרחשו בעקבות מלחמת "ששת הימים" ב-1967: עלו משטרים ערביים דיקטטוריים שהקנו לאזור יציבות במחיר דיכוי; במקביל נכנסו לזירה הערבית שתי מעצמות אזוריות לא ערביות בעלות גוון דתי איסלאמי: אירן וטורקיה.
מצפן חשיבה
המשבר הנוכחי הוא ה-13 במספר, והוא הקשה ביותר, העמוק ביותר והאלים ביותר מכל 12 משברי העבר של האזור. זהו משבר של התפוררות מדינות הלאום הערביות שנוצרו בראשית המאה ה-20; זהו משבר דתי בו האיסלאם הפוליטי מנסה לתפוס את מקום מדינת הלאום, כאשר הוא עצמו מפולג ומסוכסך במאבקי דמים; זהו משבר הערביות מול כוחות שאינם ערבים: טורקים ואירנים. ואל המשבר הגדול הזה ניתן להוסיף שני "משברים" נוספים, היכולים לשמש מצפן חשיבה לעתיד:
האחד, המערב שכבש את האזור בזמנו, טעה בשני דברים מרכזיים בחשיבה: שניתן להקים מדינות לאום בארצות ערב, כמו באירופה, ולשרטט להן גבולות, ושהן תתפקדנה כמו באירופה; ושניתן להקים משטרים דמוקרטיים, שהחברה והשלטון יאמצו אותם לחיקם, כאילו היו משטרים במדינות מערביות. לזכור: האמריקנים הם שלחצו עלינו לתת לחמאס להשתתף בבחירות לרשות הפלשתינית, בשם הדמוקרטיה.
השני, לא המודיעין, לא האקדמיה, לא התקשורת, לא המדינאים והפוליטיקאים (אולי למעט פרטים בודדים) חזו את המשבר הזה. כפי שבעבר לא חזו את המשברים השונים שהאזור עבר. כפי שלא חזו את המשבר הגדול של נפילת ברית המועצות. כנראה שענן האבק המסתיר בפנינו את העתיד הוא סמיך, ועדין אין טכנולוגיה שיכולה לחדור דרכו ולראות את העתיד.
אבל, אי-אפשר לה למדינה בלי לנסות לפחות לשרטט את תרחישי העתיד, חרף המודעות שמה שיתרחש יהיה התרחיש שלא נצפה. דבר אחד מרכזי, אני חושב, צריך להנחות את קובעי המדיניות אצלנו, יהיו אשר יהיו:
חוסר היציבות, האנרכיה והאלימות של המשבר ימשיכו לאפיין את האזור, עם אי-ודאות קשה מה יילד יום. כל מי שחולם על מצב של שלום ורגיעה, צריך לדעתי לאפסן אותו. זהו זמן לזהירות, לשיקול דעת, להימנעות מהרפתקאות או סיסמאות מתלהמות מימין ומשמאל. ושוב: בשום אופן לא לדחוף את האף שלנו לקלחת האזורית, וגם לא לפלשתינית הפנימית, אלא אם כן אין ממש ברירה.
