המחלוקת בין
מרים נאור ל
איילת שקד על מינויה של
אסתר חיות לנשיאת בית המשפט העליון, שנחשפה (יום א', 26.3.17) בידיעות אחרונות, היא מסוג המחלוקות שקשה להגיד שמישהו לבטח צודק ומישהו לבטח טועה. האם ניתן למצוא דרך לגשר בין הגישות השונות?
נאור רוצה שחיות תהיה הנשיאה הבאה, מחודש אוקטובר הקרוב. היא מבקשת לדבוק בשיטת הסיניוריטי, לפיה ותיק השופטים בעליון הוא הנשיא, והשני בוותיקותו הוא המשנה לנשיא. שקד רוצה לקיים בחירה של ממש, כך שהוועדה לבחירת שופטים - לבחירה, לא למינוי - תמלא את חובתה ולא תהיה חותמת גומי.
נקדים ונאמר, שהמחוקק במפורש לא מכיר בשיטת הסיניוריטי. חוק בתי המשפט קובע, כי ראש ההרכב בבית המשפט העליון יהיה תמיד ותיק השופטים החברים בו - אך הנשיא תמיד יעמוד בראש ההרכב, גם אם אינו ותיק השופטים. מובן מאליו, כי אם בכל מקרה הנשיא הוא ותיק השופטים, לא היה צורך בקביעה זו של החוק. הרי לנו שהמחוקק לא עיגן ולא קיבל את הנוהג שקבעו לעצמם שופטי בית המשפט העליון לאורך השנים.
עם זאת, לשיטת הסיניוריטי יש יתרונות משמעותיים. היא מונעת תחרות בין שופטי העליון. שיכולה להיות הרסנית למערכת היחסים במקום בו יש רק 15 איש שכולם דעתנים, משכילים ואינטליגנטיים במיוחד. זה גם מונע פזילה של השופטים בפסיקותיהם לעבר הדרג הפוליטי. תארו לעצמכם ששופטים המתמודדים על תפקיד הנשיא, צריכים להכריע בעתירות נגד חוק ההסדרה. אנחנו ממש לא רוצים להיות במקום הזה.
מה שמוביל אותנו לחשש מפני התערבות פוליטית בבחירת הנשיא, ואנחנו יודעים היטב כיצד נראית התערבות כזאת - מבחירת הדיינים בבתי הדין הרבניים בכלל ובבית הדין הגדול בפרט. שם המינויים הם על-פי מפתחות עדתיים ופוליטיים, והתוצאה היא בחירה על-פי המוצא ולבסוף מקבלים את
יונה מצגר כרב ראשי. בחירת השופטים, על כל הבעיות שלעיתים יש בה, טובה לאין ערוך מאשר מעורבות פוליטית שכזו.
מובן שאין להתעלם מהחסרונות של השיטה, ובראשן העובדה שהיא מונעת בחירה. כאשר יש מועמד אחד - אין בחירה. לא ייתכן שיהיו שלושה-שישה-עשרה מועמדים כמעט לכל משרה שיפוטית, ורק לבכירה ביותר יהיה מועמד אחד ויחיד. אין זה סביר שזהותו של נשיא העליון תיוודע עשרות שנים מראש. אין זה סביר שנשיא העליון יתמנה בלי קשר ליכולותיו לנהל ולהנהיג את המערכת;
אהרן ברק לא ניהל את המערכת, והיא נראתה בהתאם. אין זה סביר שתאריך הלידה יהיה הגורם היחיד שיכריע מי יעמוד בראש בית המשפט העליון.
אז מה עושים? הנה ההצעה שלי. נשיא בית המשפט העליון ייבחר בין שלושת השופטים הוותיקים ביותר בעליון, וברוב רגיל. כלומר: לשלושת שופטי העליון לא תהיה זכות וטו על הבחירה, שכן די יהיה בחמישה קולות כדי לבחור את הנשיא. זה אולי יגרום למתיחות ולפזילה לדרג הפוליטי, אבל הללו יהיו פחותות מאשר בתחרות פתוחה בין כל שופטי העליון. זה אולי יגרום למעורבות פוליטית, אבל שוב - היא תהיה פחותה, ובמידה ראויה לכך שלנציגי הציבור חייבת להיות אמירה של ממש בבחירת נשיא העליון. במילים אחרות: זה יהיה הרע במיעוטו - ולעיתים זהו המיטב שניתן להשיג.
