אהבת הגורל – שבעה חיבורים על ברגן-בלזן

יוזף קרָמֶר², מפקד ברגן-בלזן, ואחדים מחברי מִפקדתו, עומדים לדין. אירוע זה מעורר שאלות בוערות אחדות, שאלות שרבים מאתנו כבר שאלו את עצמם. הרי אינך מסוגל לגלות בעיתון את תמונת האיש שהיית אחד מקרבנותיו ולהישאר אדיש כשאתה קורא את ההאשמות נגדו ונגד עוזריו. אתה מזדעזע פעם נוספת כי במו עיניך ראית אותם בכל מעשי הזוועה שהם ביצעו.

אך מה שמצטייר כתמונה ברורה בזיכרוננו אינו דווקא העובדות והמאורעות שאירעו שם אלא רגעים אחדים פה ושם, שמסיבה לא מובנת לעולם לא יישכחו! אנו זוכרים את העבר בתמונות תקריב. הנה למשל סַמָל גרמני (בשפת הנאצים שַרפירר¹ החוצה על אופניו שדה גופות כחושות ועירומות, וצוחק. וכן זכורה לי הבעת פניו של לויטננט, בחור צעיר וגבוה, שבא לביקור במחנה מלווה במדים בעלי דשים אדומים שבתוכם תקוע גנרל. הייתה זו הבעת פנים של אושר השופעת הכרה בעצמתו, שחצנות ויהירות, התנשאות מעל קבוצות הנשים המרופטות והמורעבות, הילדים המפוחדים והסקרניים, והגברים החלכאים שהורידו את כובעיהם בפחד ורוגז כאחד. "כאן אנחנו שולטים", אמרו הפנים האלה, "כאן אנחנו הריבון, רחוק מהעולם המיושב, איש לא יראה מה קורה פה ואיש לא יתערב. כאן אנו שולטים בעוני, בסבל ובשעבוד המרוממים את רוחנו, במחלות ובמוות שגרמנו, וכעת, כמשרתים נאמנים, הם מוסיפים לנו הוד והדר".

אני רואה צריף של בית הזקנים שפונה בחיפזון, ובפינוי הושלכו זקנות גוססות ממיטותיהן התלת-קומתיות (אגב, זה נעשה בידי אסירים!)³ אחרי שנגנב לחמן האחרון, והן מוטלות על הרצפה בתוהו ובוהו של סירים, קערות, כוסות, שברי חרס וזכוכית, בגדים מלוכלכים, נעליים בלויות ורקובות, קרעי סמרטוטים, מזוודות מעופשות, תרמילי גב שהתפרקו וערמות של רפש מצחין. מתפגרת לה שם קשישה מצומקת, עירומה ממותניה ומטה. כמה קציני הס"ס⁴ הגיעו כדי לסקור את המצב, וצחקו בשביעות רצון. "העניין הסתדר".

את המעשים שבגינם הועמדו למשפט עשו הנאצים בשמחה ובתאווה. הם לא היססו ואף לא חשבו מחשבה שנייה, ובוודאי שלא הסתייגו או נבהלו מהמעשה הקיצוני או האיום ביותר. לא היה שם אפילו היעדר של מעורבות רגשית או אדישות; הם הלכו עד הסוף. הייתה זו אכזריות בלי רחמים שבה היו שרויים ובתוכה התענגו, תמיד ובכל מקום נראה הצחקוק המריר של השמחה לאיד על זעקות הכאב מתחתם, מתחת למגפיהם המצוחצחים תמיד למשעי. רק לעתים רחוקות שמעת חייל פשוט ממלמל לעצמו: "אלוהים אדירים, הרי גם זה בן אדם". אבל זה היה יוצא דופן. כל בעלי הדרגות — בייחוד השַרפיררים, שהיה להם מגע בלעדי כמעט עם האסירים — ששו ושמחו בעליזות הולכת וגוברת ככל שאכזריותם גברה. הם התגרו זה בזה והתחרו ביניהם על ענישה קשה וצורבת יותר מקודמתה, על המצאת טרטורים מכאיבים יותר ומעליבים יותר, על שיטות להרעיל את חייהם של יהודים ושל אסירים פוליטיים. לבם עלץ וצהל כשמאות — ואחר כך אלפים ורבבות — התמוטטו, כרעו ומתו ברעב, בתשישות, בכינים, בטיפוס, בדיזנטריה.

כל פעם חשבנו: "גרוע מזה לא יכול להיות", ואז זה נעשה בכל זאת גרוע יותר. לטעמם של הגרמנים מעולם לא היו מספיק גוויות. איך זה היה יכול לקרות? איך בני אדם יכלו לרדת למדרגת שפלות כזאת, הרי הם בני עם שעד לפני זמן לא רב לא היה חסר תרבות?

אם תשובתנו היא שמדובר כאן בפושעים, זוהי הצהרה ולא הסבר. היינו משלימים עם זאת, לו היה מדובר במקרים יחידים, אלא שאין לנו עסק עם פרטים אחדים או אפילו עשרות. אנחנו נתקלים פה בגרעין לאומי של מאות אלפי אנשים, אולי של מיליונים, וייתכן ברוב רובו של עם גדול. אסור לנו לשכוח שאין פותרים את הבעיה בעזרת שנאה וגידופים, אף לא בסנקציות ובענישה, ובכך לא נדון כאן. חשוב ביותר לדעת ולהבין איזה מין אדם היה יוזף קרָמֶר, מפקד המחנה, או שַרפירר היינץ, פרִיץ, ראוֹ, ולִיבֶּה, או שטוּרמפירר⁵ אלמוני. כי אין אנו קובעים את טיבו ואת ערכו של הנאצי אלא את הטיב והערך של עצמנו.

האם הוא רק גרמני ואינו יכול להופיע בשום מקום אחר, או שמא הוא והדומה לו עלול להימצא בכל מקום, כשהתנאים והנסיבות יובילו לכך?

חוששני שבקלות יתרה אנו נוטים להקנות לגרמני את המונופול על האכזריות ועל מעשי הזוועה. זה מובן כי באמירה זו אנו מזכים קודם כל את עצמנו. באומרנו שהוא גרמני כוונתנו לומר שאנחנו לעולם לא נוכל להידרדר כמוהו. לא זו

אף זו, איננו מבינים אותו ואת מעשי האכזריות חסרת השחר והתועלת שהוא ביצע. וכן קשה לנו להודות שתכונות מסוימות הן תכונות אנושיות כלליות, כשהן אינן מובנות לנו. אנחנו מסוגלים להבין רק אותן תכונות, אותם יצרים, משאלות לב, כוחות וחולשות שקיימים גם בתוכנו בצורה רדומה. לכן אנו מסוגלים ליהנות מיצירות ספרות בשפות שונות, לתרגם אותן ולקיים קשרים בינלאומיים. לעומת זאת את יוזף קרָמֶר או את פלוני איש הס"ס אין אנו מבינים כלל, כאילו היינו עומדים בפני חולה נפש שחי בעולם אחר שאינו מובן לנו. מכאן אנחנו מסיקים שהוא מוכרח להיות שונה מאתנו שוני עקרוני.

נשאלת השאלה: אולי נוכל, על-אף האמור לעיל, להבין עליו דבר מה? אין ברצוננו להגן עליו אך למען עצמנו ולמען טוהר לבנו עלינו להשתדל לחדור אל טבעו, אף שנראה תחילה בלתי חדיר. חדירה זו לאופיו ולהתנהגותו דורשת אולי מידת מה של שכנוע עצמי, אך היא עשויה להשתלם.

אינני פסיכיאטר והתרשמותי היא לא יותר מהתרשמותו של הדיוט. כי גם בור המוכה עד עפר אינו חדל מלתהות על טיב יריבו והוא מתעניין בו, בידיעה שהתעניינות זו היא תנאי ראשון למצוא את נקודת התורפה של המתנקש כדי להכות בו בבוא הזמן. לכן אפשר שההתרשמות הזאת אינה נטולת חשיבות.

ההתרשמות היא שאי-אפשר לגזור גזֵרה שווה משַרפירר פלוני לפושע רגיל. ברור שבין אנשי הס"ס היו פושעים במובן המקובל של המושג. כאלה שניצלו את ההזדמנות לבצע כל פשע וכל עבֵרה מבלי שצפוי להם עונש, והפכו את הפשע לפרנסה, ואפילו לפרנסה מכובדת. אבל הרוב היה אחר.

שַרפירר פלוני הוא... אפס, שום דבר, הוא ריק. חשבו שיש לו אידאלים; אין לו. אמרו שיש לו השקפות; הוא חסר השקפה כלשהי. השתדלו לגלות בו אהבת מולדת או התלהבות לאומית; אין בו שמץ מאלה. יש לו קיבה, לב, ריאות, מעיים, כליות, וחשוב לו מאוד שכל אלה יפעלו כהלכה. לכן קדושים לו מאכל ומשקה. לגבי כל היתר הוא חֶפץ, ריק.

מפלגות פוליטיות רבות השליכו את יהבן על הריקנות הזאת וזכו להצלחה רגעית. המפלגה הנאצית התמידה לסמוך על הריקנות ולהיבנות ממנה, והס"ס — על אחת כמה וכמה.

כי מה יעשה בן אדם שאין לו השקפת עולם ואינו יודע מה הוא רוצה, ואף אין לו די אינטליגנציה כדי שירכוש ידע? מה יעשה האיש שכל רצונו להיות פטור משאיפה כלשהי ושאין בו האומץ להבין דבר, האיש הפוחד בחושך והירא את האור, האוהב את הדמדומים שבהם הוא יכול לצוף על המים הרדודים, הדלוחים והבוציים של רגשותיו, או מה שהוא מכנה בשם זה, כי לרוב אלה אינם יותר מגירויי החושים שלו? מה יעשה הילד הזה שלא התבגר, שלא התגבר על הפחד של ימי נעוריו, האומלל, שבעצם הוא "האדם הפשוט, האזרח הקטן"? מה יעשה עם נפשו המפוחדת, החשדנית, העצבנית והביישנית בהמולת העולם? לא נותר לו אלא להיכנע להיפנוזה של זרקורי הבריונות החוזרת ועולה, פעם של קיסרים, פעם של מהפכנים.

האם הוא רע, "האדם הפשוט, האזרח הקטן"? כלל לא. האם הוא טוב? מה פתאום, הוא איננו טוב או רע, יש בו גם טוּב וגם רוע. הוא אכזר כלפי זבוב וסנטימנטלי כלפי עכבר. אמרו לו: "עכשיו אתה חזק, יש בך כוח", שפירושו "אינך מפחד מדם", ולכן איננו מפחד. כלומר, הוא מפחד פחד מוות, ודווקא בשל כך הוא מכה ככל יכולתו. הוא מפחד מהפחד שלו, ולזאת הוא קורא אומץ.

יש לו גם אידאל. הוא היה רוצה לשבת על המרפסת שלו ביום ראשון, בחולצה בלי ז'קט ועניבה, להדליק את הרדיו ולהאכיל את ציפור הכנרית שלו בקוביית סוכר. ומפני שהאדם רוצה גם קצת שינוי, הוא היה רוצה גם פעם לבלות על שפת הים. אבל נאמר לו שהוא גרמני, ושגרמניה גדולה, וכן דיברו אתו על "כבוד". עכשיו הוא מצטרף לתרועה ותוקע בחצוצרה. ומפני שהוא, כמו כל חבריו, אינו מסוגל להבין במה מדובר, ומדוע הם תוקעים, הם מתחרים ביניהם קולו של מי חזק יותר. וככה, כדי להסתיר שלמעשה הם ילדונים הרועדים מפחד, הם מכריזים זה על זה בתור גברים אמתיים, ועוד איזה גברים, לא בני אדם לובשי חליפות קנויות אלא בני אדם לובשי מדים.

ועכשיו נוסף לכך עוד פרק קשה. אדם לעולם איננו פשוט כל כך, ריק, אפסי עד כדי כך שאין לו מצפון. מצפונו מדבר, משמיע קול עתיק הזכור לאדם משיעורי הדת שבילדותו: "קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ"?⁶ את הקול הזה הוא מוכרח להשתיק, ולא — יאבד הכל: אומץ, מולדת, תרועה ומדים. אוי לך הבל, אוי לך אח, אם צריכים להשתיק את הקול הזה. את המחיר אתה תשלם.

ככה, אחרי שפיכת טיפת הדם הראשונה, נעשים מעשי האכזריות בזה אחר זה, כל אחד חמור ונורא מקודמו. אמרו ששַרפירר פלוני חסר מצפון. אם הייתה זו אמת, הוא לא היה מתאכזר עד כדי כך.

כל זה נברא יש מאין כי בתחילה לא הייתה השקפה אלא חוסר השקפה. חוסר זה הזין היעדר ביטחון שצמח בהתמדה והיו צריכים לחפות עליו בביטחון מדומה הגדל בהתמדה, והזיהום החל להתפשט. זה לא היה יכול להיות שונה. שַרפירר פלוני או שטורמפירר אלמוני, כל אחד מהם היה גולם, גוף ריק, בעל עצמה שאולה מאחרים. אותו גולם, אחרי שנוצר, אפשר היה להניח לו שיפעל באופן עצמאי, כי בדחף שלו להרוס ולהשמיד כבר לא היה אפשר

לעצור בעדו. אילו היה מוכן לעצור, אפילו לרגע קט, אילו היה מהסס כהוא זה, אזי היה מתמוטט, ולכך יצר ההישרדות שלו התנגד.

בינקותם איחרו שַרפירר פלוני או שטורמפירר אלמוני להיגמל מהרטבה, בילדותם היו מפוחדים, בבית ספרם היו תלמידים בינוניים, ובבגרותם היו "אנשים פשוטים, אזרחים קטנים". וכך, צעד אחר צעד ומבלי שהיו מודעים לדבר, הפכו למרצחי המונים. סופם שייפגשו עם התליין, שבהיסטוריה מחכה תמיד לכל רודן.

האם כל התיאור הזה בלעדי לגרמני? ייתכן שבאופן חלקי אומנם כן, עד כמה שבגרמניה נוצרו התנאים לכך, עקב הנסיבות וההתפתחות ההיסטורית.

אך מה בנוגע לשאר? האם אין אנשים רבים במקומות שונים שהם חסרי כל השקפת עולם, ומה שגרוע יותר, ללא יכולת לקלוט השקפה מסוימת? ייתכן שיש יותר בני אדם כאלה ממה שחושבים, גם בין בעלי דעה מגובשת כביכול. האם לא קיימת בכל מקום תאוות רדיפה ועינויים, יותר ממה שאנו מודעים לה?

והמצפון, האם הוא תמיד דוחף בכיוון הרצוי, האם אין מקרים רבים שהוא מעוות ופועל בדרכים עקלקלות? והאלים, האם אינם צמאים צמא נורא בכל מקום?