"דמוקרטיה מתגוננת" הוא ביטוי שנוצר לאחר מלחמת העולם השנייה, כלקח מרכזי מעלייתם של הנאצים לשלטון. אדולף היטלר התמנה לקנצלר גרמניה בצורה חוקית לחלוטין, תוך שהוא מנצל את התוהו ובוהו הפוליטי של רפובליקת ויימאר, את חולשתו של הנשיא פאול פון-הינדנבורג ואת חוסר יכולתם של מתנגדיו להתאחד נגד מפלגתו, שבבחירות חופשיות השיגה לכל היותר 44% מהקולות. אלא שהיטלר נישא על-כנפי אלימות קשה – מילולית ובמיוחד פיזית של מפלגתו – ולא הסתיר את כוונתו להרוס את הרפובליקה ברגע בו יתמנה לעמוד בראשה. למרבה הטרגדיה, הדמוקרטיה הגרמנית לא השכילה לבלום אותו.

השיעור שלמד העולם כולו היה, שזכותה ואף חובתה של דמוקרטיה להגן על עצמה מפני מי שמבקשים להשתמש במנגנוניה ובעקרונותיה כדי להרוס אותה. יתרה מזאת: זכותה ואף חובתה לעשות זאת גם תוך שימוש באמצעים שבנסיבות אחרות מהווים פגיעה בדמוקרטיה. למשל: מותר למנוע ממפלגות כאלו להתמודד בבחירות, מותר למנוע מהן להפיץ מסרים אנטי-דמוקרטיים, מותר לשלול את חסינותו של מי שמנצל אותה לפעילות נגד המדינה.

אלא שבשנים האחרונות הלקחים הללו נחלשו ואולי אף נשכחו, והם הוחלפו בתפיסות דמוקרטיות וליברליות קיצוניות – שלמרבה האבסורד מקלות על מי שרוצה להרוס את אותן תפיסות עצמן. החשש מפני "סתימת פיות" השתלט על השיח, וחופש הביטוי הפך לערך כה מקודש – עד שנשכחה העובדה שהוא מכשיר של הדמוקרטיה ולא ערך בפני עצמו. את התוצאות אנו רואים ביותר ויותר מדינות.

למגמה המדאיגה הזאת יש ביטוי אמפירי, בדמות "מדד הדמוקרטיה" שמפרסמת מאז 2006 יחידת המחקרים של השבועון אקונומיסט. המדד בוחן ארבעה משתנים ב-166 מדינות: חופש הבחירות והגינותן, ביטחון המצביעים, השפעות של מדינות זרות ויכולתם של עובדי מדינה ליישם מדיניות. לכל קטגוריה ניתן ניקוד שבין 1 ל-10, והשקלול הוא הציון הכולל של אותה מדינה.

נכון לשנת 2016, רק 19 מדינות מוגדרות כ"דמוקרטיה מלאה" (10-8 נקודות); בראשן עומדות נורבגיה, איסלנד, שבדיה, ניו-זילנד ודנמרק. 57 מדינות הן "דמוקרטיה פגומה" (8-6 נקודות), בשל מגבלות שונות – למשל על חופש העיתונות; ברשימה זו נמצא את ישראל (מקום 29), בחברה טובה עם יפן, ארה"ב, איטליה, צרפת, פורטוגל והולנד. 40 מדינות מוגדרות כ"שלטון היברידי" (6-4 נקודות), בעיקר בשל אי-סדרים מהותיים בבחירות. ב-51 מדינות נוספות יש "שלטון סמכותני" (4-0 נקודות). כלומר: רק 76 מדינות הן דמוקרטיות, ואילו 91 מדינות נמצאות על סקאלת הדיקטטורה.

כאשר הושק המדד, הציון העולמי היה 5.52. בשנים 2008, 2014 ו-2015 הוא הגיע לשיא של 5.55, ובשנת 2016 שב וירד ל-5.52. מותר לשער שהתוצאות של 2017 יצביעו על ירידה נוספת, לאור ההתפתחויות בטורקיה (שהייתה אשתקד במקום ה-97), ברוסיה (שכבר ממילא שייכת לקבוצה הנמוכה, במקום ה-134) ואפילו ארה"ב (שהייתה במקום ה-21).

השבוע נקברה הדמוקרטיה בטורקיה, כאשר רג'פ טאיפ ארדואן הצליח להעביר – ברוב זעום, אבל רוב הוא רוב – את הרפורמה שתהפוך אותו לשליט כמעט חסר מגבלות. ולדימיר פוטין הוא כבר מזמן שליט כל-יכול, חסר מגבלות וחסר גבולות. הימין הקיצוני מאיים על הדמוקרטיה והליברליזם בצרפת ובגרמניה, לאחר שנבלם בהולנד. שלוש המדינות הללו הן המדאיגות ביותר, מסיבות מובנות.

צרפת, גרמניה והולנד מתמודדות עם איומים חיצוניים – בעיקר המהגרים המוסלמים, שביניהם יש מוסלמים קיצוניים המהווים כר פורה לארגוני טרור ולמחבלים בודדים. שלוש המדינות הללו לא הצליחו עד כה לאזן בין הערכים הדמוקרטיים והליברליים לבין ההשלכות הישירות והעקיפות של איום זה. הן מהססות לעצור את ההגירה, מהססות עוד יותר לנקוט באמצעים הנחוצים לבלום את התפתחות הטרור, ולא מוכנות לחשוב על צעדים שיגבילו את מי שמנסים לנצל את אותם איומים כדי לאיים על בסיסה של הדמוקרטיה.

מדינות המערב ככלל עוד לא קלטו, שבלתי אפשרי להיאבק בטרור תוך שמירה על כל תג ופסיק של כל זכויות האזרח. הן עוד לא מבינות, שמדובר במלחמה מסוג אחר שמצריכה אמצעים אחרים: יותר מעצרים, יותר האזנות, יותר מעקבים, יותר חומר חסוי בבית המשפט. מובן שכל אלו צריכים להיעשות במידה ותוך פיקוח הדוק, אבל במערב זה כמעט ולא קורה. התוצאה היא שהטרור גובר ושפוליטיקאים קיצוניים רוכבים על גלים של שנאה ופחד כאשר הם מציעים צעדים הרבה יותר חריפים. במילים אחרות: מי שלא מוכן לפגיעה מדודה בזכויות אזרח כדי לשמור על חיי אדם, מסתכן בפגיעה אנושה באותן זכויות ובהרס הדמוקרטיה.

ארה"ב היא דמוקרטיה ותישאר כזו, משום שהיא בנויה על יסודות של חופש ושוויון – אבל מה שקורה בה בחודשים האחרונים בהחלט מעורר דאגה. זה התחיל עם העובדה שנוהלי הבחירות בני המאה ה-18 שוב העלו לשלטון מי שלא זכה ברוב הקולות, ובמקרה של דונלד טראמפ זהו הפער הגדול ביותר לחובתו של נשיא – 3 מיליון מצביעים.

זה ממשיך עם ההתקפות הבלתי-פוסקות של טראמפ ואנשי ממשלו על שניים מיסודותיה של כל דמוקרטיה: מערכת משפט עצמאית ועיתונות חופשית. טראמפ לא היסס לתקוף אישית שופטים שפסלו את איסורי הכניסה שלו, ואילו את העיתונאים שיצאו נגדו כינה "אויבי האומה". לכך יש להוסיף צעדים כמו סירובו של טראמפ לפרסם את דוחות המס שלו, האיפול שהטיל על רשימת המבקרים בבית הלבן, החרמת ארוחת הערב של איגוד עיתונאי הבית הלבן, הנפוטיזם הבוטה שלו, ניגודי עניינים בולטים של רבים מבכירי הממשל, התעלמותו מהכללים המקובלים לגבי פעילותו העסקית כנשיא ועוד.

נכון לעכשיו ניתן להאמין, שהדמוקרטיה האמריקנית חזקה די הצורך כדי להשיב מלחמה שערה. אבל כבר המצב הנוכחי מעורר דאגה כפולה. האחת: מה יקרה בטווח הארוך אם הכרסום הזה יימשך ואף יחמיר. השנייה: כיצד ינהגו שליטים אחרים, שיאמרו "אפילו נשיא ארה"ב עושה את זה".

אנחנו מהווים מקרה מובהק של מדינה ששכחה מה פירוש "דמוקרטיה מתגוננת". בכנסת מכהנים תומכי טרור, בחסותו של בג"ץ שאפשר להם להתמודד ולהיבחר. עיתונאים מפרסמים ללא כל הפרעה דברי נאצה, בלע והכפשה נגד המדינה, מוסדותיה ואזרחיה. במאי מפיק סרט שקרי המציג את חיילי צה"ל כרוצחים, ולא ניתן לבלום אותו. ואלו רק כמה דוגמאות בולטות. ומה עושות שלוש הרשויות המופקדות על משמר הדמוקרטיה? כלום ושום דבר. פה ושם מעמידים לדין על הסתה, אבל בתופעות המסוכנות באמת איש אינו מטפל.

הדמוקרטיה הישראלית נתונה להתקפה מכיוון נוסף: מצד הפקידים בכלל והמשפטנים בפרט. הדרג הנבחר מתקשה לממש את מדיניותו משום שידיו כבולות בידי ועדות איתור, חוות דעת, הנחיות והוראות – שכולם מונחתים עליו בידי מי שאמורים לעמוד לרשותו ולסור למרותו. הרצון החיוני להבטיח את טוהר המידות, הפך לסוג של פוטש. חלקים משמעותיים של השלטון עברו לידי מי שאינם נבחרים וממילא אינם חייבים דין וחשבון לאיש. זהו ההפך הגמור של דמוקרטיה.

ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, קבע נפוליאון. למרות שהקיסר הצרפתי ממש לא היה מופת לדמוקרטיה, את דבריו אלו חיוני ליישם כדי להגן על סוג זה של משטר. הדמוקרטיה חייבת להבין שהיא נתונה במתקפה, או ליתר דיוק – שהיא מוצאת את עצמה בתווך, בין שני כוחות המנהלים מלחמת חורמה. מן הצד האחד ניצבים המחבלים והרוצחים, המבקשים לנצל את החופש והפתיחות של המערב כדי לפגוע בו. מן הצד השני ניצבים מי שסבורים, שיש לפגוע בעקרונות יסוד של אותם חופש ופתיחות כדי להיאבק באותם מחבלים ורוצחים.

כמו ברוב המקרים בחיים, התשובה מצויה באמצע ובנקודת האיזון. אין מנוס מהגבלה של חירויות כדי למנוע את השימוש הרצחני בהן. המלחמה בטרור אינה יכולה להתנהל בכלים של מלחמה בין צבאות, ובוודאי שלא בכלים המשמשים למאבק בפשיעה. מוטב לשמור על חיים עם קצת פחות חרות, מאשר להתהדר בחירות מלאה המוליכה לבית הקברות.

המאבק הבלתי-מתפשר בטרור צריך להישאר כזה, ולא לשמש עילה לכרסום בלתי מוצדק בעקרונות החופש והשוויון. חייבים למנוע כניסה של מחבלים; אסור למנוע כניסה על בסיס אתני או דתי. חייבים למנוע הסתה; אסור למנוע הבעה דעה. חייבים לסתום את פיותיהם של מטיפים דתיים הקוראים להרג חפים מפשע; אסור לפגוע בחופש הדת.

אותה גישה נכונה גם לגבי האתגרים הממשליים הניצבים בפני הדמוקרטיה בארה"ב ובישראל. התקשורת חייבת למלא את תפקידה ללא מורא, תוך שמירה על כללים מקצועיים ואתיים. בתי המשפט חייבים להישאר בלתי תלויים, תוך כיבוד הרשויות האחרות. הדרג הפוליטי חייב להחזיר לעצמו את המשילות, תוך הקפדה על יושר ומינהל תקין.

הכי חשוב: כל הרשויות וכל הדרגים חייבים לזכור, שהפקדנו בידיהם את הכוח והסמכות להגן עלינו, על חיינו ועל זכויותינו. אם לא יעשו זאת, ולא משנה האם יסטו לכיוון של פעלתנות-יתר או שיתוק, הם ימעלו בתפקידם. וזה יהיה הדבר ההרסני ביותר שיכול לקרות לדמוקרטיה.