|   15:07:40
דלג
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
כתיבת המומחים
ניכיון שיקים - יתרונות וחסרונות
קבוצת ירדן
כיצד להכין בבית שייקים מיין

יום הזיכרון לרצח העם הארמני

האם היה שם רצח עם? האם שואת העם הארמני מחייבת אותנו להכיר - באופן רשמי וללא היסוס - שכך היה? איזה יחסים בדיוק חשובים לנו יותר? טורקיה וארדואן, או האמת וההבנה שאותה הבטחה לא לשכוח כדי שדבר כזה לא ישנה מתחילה בכך שאסור לנו להתעלם מהעבר, לא רק שלנו, כי אם גם של אחרים
25/04/2017  |   ארי בוסל   |   מאמרים   |   שואה וגבורה   |   תגובות
[צילום: ארי בוסל]

הדגל הארמני [צילום: ארי בוסל]

האוטובוסים [צילום: ארי בוסל]

שירותים ציבוריים [צילום: ארי בוסל]

מלכת היופי הארמנית [צילום: ארי בוסל]

חבר מועצת העיר לוס אנג׳לס פול קורץ: ״אני יהודי ואני כאן!״ [צילום: ארי בוסל]

[צילום: ארי בוסל]

[צילום: ארי בוסל]

[צילום: ארי בוסל]

על החולצה: ״הפצעים שלנו עדין פתוחים״ [צילום: ארי בוסל]

הצועדים מגיעים, ובראשם אנשי הדת
[צילום: ארי בוסל]

הצועדים מגיעים, ובראשם אנשי הדת
[צילום: ארי בוסל]

בינתיים מפגין ארמני צעיר מובל באזיקים למאסר
[צילום: ארי בוסל]

[צילום: ארי בוסל]

[צילום: ארי בוסל]

[צילום: ארי בוסל]

[צילום: ארי בוסל]

[צילום: ארי בוסל]

המפגינים למרגלות בנין המשרדים בו שוכנת הקונסוליה הטורקית
[צילום: ארי בוסל]

המפגינים למרגלות בנין המשרדים בו שוכנת הקונסוליה הטורקית
[צילום: ארי בוסל]

זקוקים לארמנים
אנחנו - היהודים והישראלים - זקוקים לארמנים להזכיר לנו את שהיטלר אמר באוגוסט, 1939, לפני שיצא לפלישה לפולין: ״מי, לאחר הכל, מדבר היום על השמדת הארמנים״?

מסוקי המשטרה והחדשות, כמו גם המטוסים הקלים עם דגל טורקיה ומסר להמונים חגו מעל. מתחת, שדרת ווילשייר בלוס אנג׳לס הייתה חסומה לתנועה. שוטרים הקיפו את כל האזור, כיתור מוחלט. צוותים שלמים עם ציוד לפיזור הפגנות, מוכנים לכל התפתחות פתאומית. במרכז במה ענקית. לא רחוק שורה ארוכה ארוכה של בתי שימוש ניידים. בבלוק הבא שורה ארוכה של אוטובוסים, הסעה מרוכזת.

כמה אלפי אנשים התרכזו סביב הבמה המרכזית, אך ההמון המסיבי לא הגיע עדיין - הוא היו בדרכו, צועד ברגל בנחישות מרחק סך עשרה קילומטרים, לעבר בניין הקונסוליה הטורקית בלוס אנג׳לס. המובילים אנשי דת, ואחריהם בני נוער, הורים עם ילדים צעירים, אנשים מבוגרים - נשים, גברים, זקנים וטף, עם אחד, צועד, נושא שלטים, מניף דגלים. ים של אנשים, רוחש, ומגליו בוקעת הצעקה ״בושה לטורקיה, בושה לטורקיה״!

הכל מסודר, מאורגן למופת, עד שהגיע ההמון, מסה כה עצומה, זרם שלא פסק. הם התקבצו ליד הבמה המרכזית ומילאו את כל האזור שעד לפני מספר דקות ניתן היה לעבור בו. כיוון שהשוטרים מנעו מעבר לרחובות המצטלבים, בכדי לצאת מאותו ים-אדם, לא הייתה ברירה אלא לנסות לפלס דרך בצד, ובקושי זזנו. ילדה קטנה שאחזה ביד אביה ובידה השנייה סנדביץ׳ עם נקניק כמעט נבלעה בהמון. כאן ילד נפרד מאמו, והיא, מודאגת, כעסה עליו. אימא עם ילדה בזרועות, והילדה מוכרחה הייתה להגיע לשרותים. אך בקושי זזים, אי-אפשר לא ימינה ולא שמאלה, רק להמשיך לפלס דרך קדימה, צעד אחר צעד, שורה ארוכה ארוכה בתוך הים שגליו רוחשים ״בושה לטורקיה, בושה לטורקיה״!

המצב היה מסוכן, כי תוך שבריר שניה נחשול כזה של אנשים יכול להסתער קדימה ולדרוס את כל מי שבדרכו. מוזר לי שהמשטרה שכה הייתה מוכנה, לא עשתה דבר לודא שיש דרך מעבר למקרה חרום.

מדי כמה שניות אני מעביר את ידי לודא שהארנק שלי עדין בכיסי. אך אל חשש. לא רק שגנבים לא היו בין הצועדים שהתכנסו כאן, כולם מתורבתים, מנומסים, דבר שהוא כה יוצא דופן. חבורת נערים, חלקם עם כתובות קעקוע, שנראים ממש מפחידים. שם חברה צעירים שביום יום לא הייתי שש להתקרב אליהם. גברים שמזכירים משום מה חלקים מ״אימא רוסיה״, זו של הק.ג.ב., כאלו שלא כדאי להתעסק אתם. כולם אדיבים, כולם מתחשבים, כולם בני אדם. ניחא, אם לא כאן, אז איפה?!?

מספרים נזרקים לאוויר לטובת התקשורת, אך אני רגיל לא להתייחס למספרים האלו, שכן הם מגמתיים ולרוב מנופחים עד גיחוך. אני מנסה לאמוד בעצמי את מספר המשתתפים, לפי יחידת שטח כפול מספר היחידות בשטח כולו. לפי כבאי האש האחראי, השנה ישנם כאן כ-12,000 אנשים. המספר נראה לי אפילו נמוך במקצת, שכן את האזור אני מכיר היטב, כמו גם את מספר המשתתפים בהפגנות כאן. הייתה זו ללא ספק ההפגנה המרשימה ביותר שבה השתתפתי. ואני הגעתי למפגן הסופי, באזור ההתכנסות, ולא נטלתי חלק במצעד עצמו: מצעד החיים, המצעד הארמני השנתי בלוס אנג׳לס.

הפגנות משלנו

הנה, שם בפינה, היינו מפגינים את הפגנות הנגד כשאויבי ישראל התקבצו להפגין לפני בניין הקונסוליה הישראלית (הקונסוליה עברה מאז). היינו בד״כ 30-50 אנשים, כשממול פי עשרה בדיוק. ויחסית ל-500 אנשים, האזור היום היה מלא פי 50 ולא פי 25 כפי שהכבאי האחראי אמר לי. שתי ההפגנות הגדולות ביותר שאורגנו על-ידי הפדרציה והקונסוליה הישראלית היו בזמן מלחמת לבנון השנייה (בין 5,000 ל-6,000 אנשים) ובזמן משט הטרור הטורקי (פחות מאלפיים אנשים). הן דמו במקצת: אותו קטע של השדרה. במה דומה. אותה הערכות של המשטרה. אותן הסיסמאות, אותם הנאומים.

אכן, לא הייתה בלוס אנג׳לס הפגנה של הצד שלנו כה גדולה כזו בשנת 2006. אז היינו מאוחדים. ניתן היה לראות את הקהילה היהודית לגווניה וזרמיה מגיעה, הורים עם ילדיהם. לא עבר עשור, והיהודים נמנעו מלהגיע. מדוע? שכן ישראל נהייתה אשמה. היהודים זנחו את ישראל, שאינה תואמת יותר את ציפיותיהם לגבי התנהגות נכונה או לגבי ״תיקון עולם״. אך הפגנה זו הייתה אירוע מכונן בפני עצמו, שכן בין הכרזות הרבות שהפדרציה הדפיסה לחלוקה הייתה אחת עליה היה כתוב ״דה-לגיטימציה״. היה קשה אפילו לבטא את הכתוב, ולא תארנו לעצמנו שעד מהרה ה״דה-לגיטימציה,״ ״דה-הומניזציה״ ו״דימוניזציה״ יהפכו משלוש מילים המתחילות באות דלת לבסיס לתופעה שכולנו למדנו את שמה, שלוש אותיות שכל זאטוט יודע היום להגיד: ״BDS״.

המצעד הארמני

חוזר אני להווה. אין זו הפגנה למען או נגד ישראל. אין כאן יהודים, למעט קומץ שניתן לספור על יד אחת. כולם ארמנים, הם וילדיהם ונכדיהם. הם נראים צעירים, וכה רבים. אני מוקף ים של אנשים, נושאי כרזות ודגלים, כולם עם חולצות עם מסרים, מסרים שעיקרם אחד: לזכור ולא לשכוח, לזכור ולא לסלוח, שכן הפצוע פתוח עדיין, הפצע חי וקיים ומכאיב נורא.

קשה לי שלא להשוות בין הארמנים לביננו, בין צורת התנהגותם, התלכדותם, תגובותיהם ועברם לבין אלו שלנו.

יצא השנה שיום הזיכרון לשואה ולגבורה נפל באותו יום של יום הזיכרון לרצח העם הארמני. שישה מיליון משלנו. מיליון וחצי ארמנים. שתי מלחמות עולם. בראשונה העולם שתק, ובשניה העולם הנאור השתתף. 72 שנים עברו מאז סיום מלחמת העולם השנייה, 102 שנים מאז אותו יום נורא המציין את תחילת הטבח הנורא בעם הארמני. אך בעוד שהעולם, ברובו, מקבל את השואה כעובדה היסטורית, טורקיה מסרבת להודות בעבר הנורא, והעולם חלוק בדעתו: רצח עם, היה או לא היה? הכל, כך נראה, תלוי בקשרים עם טורקיה, ועוד ארחיב הסיפור על כך.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה

לכבוד יום השואה התקיימו, כמדי שנה, מספר טקסים ״מרכזיים״ בלוס אנג׳לס. בטקס אחד, בבית החולים (עליו מתנוסס מגן דוד לתפארת) התכנסו כשלוש מאות רופאים, אחיות, אנשי סגל, ניצולי שואה מעטים ואנשים מהקהילה לאירוע המתקיים זו השנה ה-33 במספר. שעה אחת, שכללה ארוחת צהריים בקופסא.

בטקס אחר בפרק, הגיעו כחמש מאות אנשים, מהם שלושים ניצולים עם בני משפחותיהם. ביחד הם היו מרבית הנוכחים. ראש העיר לוס אנג׳לס, אריק גרסטי היהודי, שהגיע בשנה שעברה לא ראה לנכון להגיע, אולי זכר הוא את כל אותן השורות הריקות, שליש מהאוהל כולו היה ריק. (השנה האוהל צומצם, כך שהוא נראה מלא יותר.) שעה וחצי, וגם זה היה ארוך מדי לניצולים שמרביתם בשנות השמונים המאוחרות והתשעים.

בבית הכנסת הקונסרבטיבי הגדול ביותר בלוס אנג׳לס התכנסו הצופים עם ניצולי שואה לטקס וארוחה משותפים ובבית הכנסת הרפורמי המפורסם ביותר הגיע קהל גדול לשמוע ולראות שחקנים מפורסמים מקריאים מספריו של אלי ויזל ז״ל.

אם נסכום את כל המשתתפים בטקסים אלו ובכל הטקסים כולם בלוס אנג׳לס רבתי כולה, אזור מושבם של כמיליון יהודים וישראלים (שני שלישים ושליש), מדובר אולי באלפיים איש (וגם מספר זה הוא מאוד נדיב). יום למחרת, ראש העיר לוס אנג׳לס, אריק גרסטי היהודי, לאחר שנח לו את מנוחת יום ראשון ולא טרח להגיע לטקס השואה של מוזאון השואה של לוס אנג׳לס, התייצב והכריז: ״אני עומד היום עם ניצולי רצח עם, התפוצה הארמנית בלוס אנג׳לס, ועם אנשים ברחבי העולם כולו לזכור את הסבל הגדול. אנחנו עומדים ביחד בהבנה שהפצע הפתוח שנפתח ב-1915 יכול להחלים רק ע״י הודאה מלאה, ללא סייגים, של האמת.״ וגרסטי, היהודי, שמתכונן כבר מזמן לתפקיד הבא, הבכיר יותר, מכריז: ״אנחנו צועדים שלובי זרועות, משמיעים את קולותנו לכבד את זכרם של מיליון וחצי הארמנים שמתו ולמען אלו אשר ניצבים בפני חוסר צדק באשר הם״.

מילים, מילים, הזדמנות להופיע לפני המצלמות, אך היכן התוכן?

אני לא מפסיק להתפעל: הארמנים בלוס אנג׳לס, המונים הרבה פחות מהיהודים, זוכרים את השואה שלהם, אחרי למעלה ממאה שנים, ואילו אנו - כל אחד בעיסוקיו. אצלם, יום הזיכרון הוא יום בו כל העסקים סגורים, ללא יוצא מן הכלל, והקהילה כולה מגיעה למצעד. אין תרוצים. חובת השתתפות. חובה אישית, שכל אחד לוקח ברצינות הראויה. כך אצלם, לא אצלנו.

בשנים קודמות היה נהוג אצלנו היהודים לצעוד נגד רצח העם בסודן. בשמונה השנים האחרונות תחת הנשיא אובמה, התרגלנו שרצח עם נוסף, הסורים בידי אחיהם, כמו גם של מיעוטים דוגמאת היזידים או הנוצרים, לא זוכה למענה מעשי. התעסק הנשיא עם שר החוץ שלו באבן הנגף האמיתית והיחידה: מדינת היהודים, הכיבוש וההתנחלויות. והס מלהזכיר נשכחות - איך שהעזנו להכנס לעזה הנצורה - ושם טבחנו בילדים, נשים וגברים חפים מפשע, ממש נהיינו הנאצים החדשים. באותו זמן בדיוק, בסוריה, כאלפיים אנשים נרצחו מדי שבוע, והעולם התעסק במדינת ישראל. אותה מדינת ישראל שהקימה בית חולים שדה ליד הגבול עם סוריה.

אני זוכר את שאט נפשי לגבי אותו מצעד של היהודים האמריקנים, שאפילו לא טרחו להשאר לטקס עם הניצולים. הם כה דואגים לתקן את העולם, שנשכח מהם עברם הם. או אולי לא נשכח, שכן יהודי ארה״ב הם אלו שלא נקפו אצבע מהלך מלחמת העולם השנייה, ועוד גרוע מכך. אך נניח לכל אותם זכרונות שינוחו בקופסה סגורה - הס מלהזכיר!

תמיכה הדדית?

בין המון הארמנים לא מצאתי יהודים או ישראלים. הנה, יהודי אחד לרפואה, חבר מועצת העיר לוס אנג׳לס פול קורץ. קורץ מצא את הזמן, בניגוד לראש העיר, להשתתף ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, כפי שהוא עושה מדי שנה בשנה, ויום למחרת התייצב והכריז: ״אני יהודי, ויש לנו כל כך הרבה מן המשותף. אני יהודי, ואני כאן״ הוא חזר ואמר, כשברקע מתנגנת הצעקה ״בושה לטורקיה, בושה לטורקיה״.

בניגוד למעטים שמעזים להגיד שרצח העם הארמני היה דבר שריר וקיים, כמו גם שואת העם היהודי, טורקיה ובני בריתה והרוצים בשלומה ובקרבתה לא ממהרים להודות בכך. מגוון התגובות מתחיל בעמידה איתנה ״לא היו הדברים מעולם״ עד להתפתלות מצחיקה ממש, כמו לדוגמה זו של הליגה נגד השמצה, ארגון יהודי בן למעלה ממאה שנה, שהיחסים עם טורקיה היו חשובים יותר מההכרה וההכרזה על האמת (כמובן שעמידה איתנה זו על ״עקרונות״ השתנתה כשהתקררו היחסים).

יוצא דופן מהלך השנים הוא דוקא מרכז ויזנטל בלוס אנג׳לס וזרוע ההדרכה שלו, מוזאון הסובלנות. שם מתקיימים באופן קבוע ארועים, מחקרים ושיחות על השואה הארמנית. לא מנסים לטייח, לטשטש או להתעלם מהעבר, שכן כשמתעלמים, התוצאה אחת: ההיסטוריה חוזרת על עצמה.

ד״ר אדי כהן, מזרחן וחוקר, קורא במאמרו (מחלקה ראשונה, 24.4.2017) ״דווקא היום: לֹהכיר ברצח העם הארמני.״ הוא מפרט ״כל נסיון שנעשה במהלך השנים האחרונות להכיר ברצח העם הארמני נכשל ממניעים פוליטיים ומשיקולים זרים, בעיקר מחשש לתגובה טורקית או אזרית״.

לדבריו, המעניין הוא ש״ישראל מעולם לא הכירה באופן רשמי ברצח העם הארמני. מדיניותו של משרד החוץ הייתה מאז ומתמיד ׳לא להרגיז׳ את הטורקים. בעבר רמזים עבים נשלחו לעיתונות לבל יפרסמו מאמרים בנושא זה, עורכים חששו ומנעו באופן מכוון במהלך שנים רבות מהציבור הישראלי את הזכות לדעת ולהכיר את הטרגדיה של הארמנים. חלקים רבים מהאוכלוסייה בישראל אינם מודעים לנושא זה למרות חשיבותו והשפעתו על ההיסטוריה היהודית.״ ומסביר שהיטלר אמר לראשי המטה שלו והודיע על החלטתו לפלוש לפולין: ״מי זוכר את הארמנים הללו - אין לחשוש מתגובה בינלאומית וההוכחה לכך מי זוכר את הטבח שנעשה בארמנים״.

נראה שבמשרד החוץ ובדרגים הגבוהים יותר במדינת ישראל עדין לא למדנו. פרס ז״ל זכר היטב את דבוס וההתרסה ״אתה רוצח ילדים!״ לוחמי השייטת זוכרים יפה - עד עצם היום הזה - את הלינץ׳ שבוצע בהם במשט הטרור הטורקי לשחרור עזה הנצורה. מדינת ישראל התקפלה, התנצלה ואף שילמה פיצויים. ועתה הגיע הזמן לסולחה.

כאן בלוס אנג׳לס נערך ערב מיוחד בין הקונסוליות הטורקית והישראלית, ודיפלומטים ישראלים התהדרו בהודעות לעיתונות על כינון יחסים טובים ומחודשים. תצלומים וארועים מתוקשרים, בדומה לראש העיר היהודי שלוח הזמנים שלו ביום ראשון היה פנוי לחלוטין בזמן שטקס הזיכרון לשואה ולגבורה עם כשלושים ניצולים שעדין בחיים (רבים אחרים לא היו מסוגלים יותר להגיע) התקיים.

עצרה לידי מלכת היופי הארמנית וסיפרה לי על משפחתה שנכחדה לפני מאה שנה, כאילו היה זה אתמול. ״הטורקים פתחו את בטנה של אישה הרה ושיחקו בעובר כבכדור רגל״, היא סיפרה, ואני נזכרתי בסיפורים דומים על מאורעות תרפ״ט ושאר ״מאורעות״ טבח יהודי על-ידי הערבים מהלך המנדט הבריטי.

האם היה שם רצח עם? האם שואת העם הארמני מחייבת אותנו להכיר - באופן רשמי וללא היסוס - שכך היה? איזה יחסים בדיוק חשובים לנו יותר? טורקיה וארדואן, או האמת וההבנה שאותה הבטחה לא לשכוח כדי שדבר כזה לא ישנה מתחילה בכך שאסור לנו להתעלם מהעבר, לא רק שלנו, כי אם גם של אחרים.

ולמי שלא הבין שמי שמתעלם, סופו שלא יהיה מי שיעמוד לצידו, אולי ייטיב לקרוא ולהפנים את מילותיו של מרטין נימלר, ״לא השמעתי את קולי.״

היכן היו כל אותם הדיפלומטים הישראלים שמצאו לנכון לחגוג עם הטורקים, אך הדירו רגליהם מצעדה, שלובי זרוע, עם הארמנים, זו השנה ה-102 מאז אותו יום גורלי ונורא, ה-24 באפריל, 1915? עמדתי והרגשתי בוש ונכלם, שכן אנחנו דורשים אך לא מקיימים, שוכחים בעוד אחרים מראים לנו שחייבים ואפשר לזכור.

תאריך:  25/04/2017   |   עודכן:  25/04/2017
ארי בוסל
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
יום הזיכרון לרצח העם הארמני
תגובות  [ 0 ] מוצגות   [ 0 ]  לכל התגובות        תפוס כינוי יחודי            
תגובות בפייסבוק
ברחבי הרשת / פרסומת
התפתחויות נוספות   /  שואה וגבורה
  • שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף.
25/04/2017  |  נפתלי בנט  |   נאומים
אל תשאל בני מה עשו לי בבור,
25/04/2017  |  יצחק מאיר  |   שירים
למרות חלוף הזמן, נוכחות השואה עמנו אינה מאבדת מעוצמתה והניגוד בין הנורמליות של הווייתנו לבין הטוטאליות של האסון ההוא ממשיך לזעוק לשמים. השואה אינה יורדת מסדר היום גם משום שהאנטישמיות נעשתה שוב כל כך אקטואלית. עם זאת, זיכרון השואה שלנו כשמו כן הוא: "יד ושם", משמע - זיכרון פאסיבי.
25/04/2017  |  אליקים העצני  |   מאמרים
במרכז הבינתחומי הרצליה התקיים היום הטקס השנתי לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ז. הדובר המרכזי בטקס
24/04/2017  |  עידן יוסף  |   חדשות
יחסה של גרמניה הנאצית ליהודים ככוח עבודה, היה לכאורה אבסורד הגובל בטירוף: לוותר על מאות אלפי ידיים עובדות בעיצומה של מלחמת עולם? ואכן, יהודים רבים - וגם מנהיגיהם - סברו שכל עוד יעבדו ויועילו, לכל הפחות חייהם מובטחים להם. מה שהם לא יכלו לדעת היה, שהשמדת היהודים היא יעד בפני עצמו, שאינו נופל בחשיבותו מהניצחון במלחמה.
24/04/2017  |  איתמר לוין  |   כתבות
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
מנחם רהט
מנחם רהט
כבר יש חרדים מתפכחים אשר מודים בפה מלא שטענות כמו ערך לימוד התורה, תורה מגנא ומצלא, החשש מחילון בצבא וכדומה, אינן מוסריות ומנוגדות לדעת גדולי הדור הקודם, שחייבו גיוסו של כל מי שאינ...
אלי אלון
אלי אלון
בתי העלמין הקיבוציים, לרוב מטופחים ומגוננים בצמחי ושיחי נוי ובעצים מצילים    בסך-הכל ניתן לקבוע כי בתי העלמין הקיבוציים מטופחים יותר מאשר בתי עלמין אחרים
יוסף אורן
יוסף אורן
מתחילה התכוונה המחברת לכתוב רומן רב-דורי על משפחה המתמודדת עם משבר האקלים הפוקד את כדור-הארץ בעיירה צפונית אחת, ורק משום שלא הצליחה לממש את התוכנית המקורית, החליטה להעלים את כישלונ...
איתן קלינסקי
איתן קלינסקי
ממשלת נתניהו מובילה אותנו למציאות מכאיבה, כששורה ארוכה של מדינות באירופה ובאמריקה מגנות בחריפות רבה את מדיניותה של ישראל ואף נוקטות בימים אלו בשלל צעדים מעשיים הפוגעים בכלכלה של מד...
מרדכי ליפמן
מרדכי ליפמן
סיפור הרחפנים הוא סיפור חדש, גם השאלה במה היו מצויידים אותם הרחפנים, האם היו מצויידים בנפצים או בדומיהם, מטרידה מאד
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il