שיח ציבורי שחדל למעשה להיות שיח

לא הייתי בארץ כאשר פורסם בעיתון הארץ מאמר של עיתונאי אחד בשם קליין. גם אם הייתי, לא הייתי קורא את המאמר בעיתון, ככל הנראה, כי מזה שנים מצווה אני ע"י הרופאה שלי להקפיד על לחץ דם, ולצורך כך גם להימנע מקריאת הארץ. מה שהדהים אותי הייתה הסערה העצומה שהתחוללה בארץ סביב מאמר הנאצה הזה. אפשר היה לחשוב שהתרחשה בארצנו רעידת אדמה, שאסון נורא קרה, שאור גנוז של תורה אלוהית חדשה התגלה ליושבים בציון; שנפל דבר במדינה לקראת יום השואה ויום העצמאות והוא ישאיר רושם בל ימחה ותהיה לו השפעה על עתיד המדינה.

לא הבנתי מה החדש, מה המפתיע בתוכן ובסגנון של מאמר בעיתון שכותבו אינו משתייך למאורות הגולה, שאינו בעל שם עולמי, שאינו לפחות ברמת ראש ממשלה מכהן או ל"שעבר". דעתי הברורה היא שאותו מאמר הוא בחזקת נורמה, שיגרה, דבר של יום ביומו בשיח הציבורי שלנו, בתקשורת על כל גווניה (אך עם חריגים היוצאים מהכלל!!) ובדברי הפוליטיקאים שלנו (עם מתי מעט חריגים) מכל צבעי הקשת המפלגתית.

כמה אפיונים, ורק כמה:

הראשון, הבולט בעיני, הוא השפה! קשה למצוא כתיבה בסגנון נקי, שקול, חפה מלשון גסה. הקללות, הנאצות, נהפכו לעיקר. ככל שירבה המקלל, כך ייטב. לפעמים זה מזכיר לי את סיפורי התנ"ך על כאלו שמקצועם היה לקלל. והשפה היא לב התרבות, והיא כדברי אחד מפושקי הפה הפוליטיקאים הלכה לה ל"קיבינימאט".

השני, הוא הצגת תמונה מעוותת, אפילו שיקרית, של המציאות, בין אם מתוך בורות, בין אם מתוך שכנוע עצמי שכך באמת המציאות, בין אם מתוך כוונת זדון. המושגים המעוותים הרווחים הם "ישראל היא מדינת אפרטהייד", וישראל "כבר אינה דמוקרטית". לא יעזור שאני אמצא עצמי אוכל במסעדה עם ערבי, או עושה צרכי לידו במשתנה הציבורית; לא יעזור שישראל זוכה לדברי שבח ב"אקונומיסט הבריטי" (שאינו חובב ציון מושבע) על האיכויות הגבוהות שלה בקטגוריות השונות של מרכיבי הדמוקרטיה, וכך גם בסקרי עומק אחרים- מציגי התמונה המעוותת ימשיכו בשלהם, שום עובדה לא תשפיע עליהם. אוטיזם מוחלט. או אותם רבנים, המשוכנעים בלהט מפחיד, שבת ישראל כשרה הנכנסת לשרות בצה"ל ויוצאת ממנו והיא לא יהודיה.אלו רבניך ישראל?

ואני רוצה להמחיש בקטע ממאמר, שאינו דווקא מעיתון הארץ, וזו לשונו:

"שורר ייאוש בארץ. הימין בבהלה, כי הוא מאמין להפחדות של ראש הממשלה בנימין נתניהו כי ישראל בסכנת חידלון מבחוץ- אירן, דאעש והפלשתינים -והבפנים לנוכח 'בגידות השמאל, התקשורת ובתי המשפט';השמאל מצידו מדוכא כי הדמוקרטיה נרמסת בידי השלטון הנוכחי, אנחנו הופכים בעצם ימים אלה למדינה דו לאומית ללא זהות דמוקרטית.מדינת ישראל בנקודת חולשה ומשבר חסרי תקדים, בראש ובראשונה כי אנחנו הופכים למדינה מנודה בעולם של גלובליזציה כלכלית ודיפלומטית". על זה נאמר: לכתוב את השם נוח בשבע שגיאות. הכי תפסה את עיני הקביעה הקטגורית כי ישראל "מנודה". מדוע? כי בתמונת העיוות הנורמטיבית משומשת המילה "מבודדת".

השלישי, השנאה האוכלת כל חלקה טובה בשיח, או יותר נכון: מבטלת בכלל את השיח. במסגרת הזאת הכי בולטת היא השנאה האישית לנתניהו שהפכה ממש למחלה נפשית.

כנראה, ותפילתי שאני טועה, שזאת מחלה יהודית עתיקת יומין. השנאה הפנימית. כן, גם במרד גטו וורשה, אותו העלנו על נס השבוע, השנאה מנעה איחוד כוחות יהודי (בשל חילוקי דעות אידיאולוגים ) ללחימה נגד הנאצים. במשך שנים ארוכות הציגו לנו תמונה שקרית שהסתירה את השנאה ואי איחוד הכוחות, עד שבא משה ארנס בספרו על המרד והציג בפנינו את המציאות כהווייתה.