כמובן שהראש היהודי ממציא לנו פטנטים: בעוד אנו מתחבטים עם החוק החדש, ארגונים יהודיים מנצלים אותו להתנגח ולהכות בישראל. ארגון ״אמריקנים לשלום עכשיו״, הארגון-אחות של ״שלום עכשיו״ בארץ, הודיע בחגיגיות רבה שהוא מבטל את הנסיעה השנתית שלו לארץ וקורא לגופים אחרים לעשות את אותו הדבר בדיוק.

הדבר נשמע מפחיד, המדינה נשמעת מפלצתית, אך בדיקה ואפילו שטחית, מגלה שהמשלחות של אותו גוף הן ״משלחות ללימוד השטח״, לרוב עם מספר משתתפים מועט, אך המניב מספיק כסף שהמאמץ רווחי. הדבר נכון לגבי כל המשלחות לארץ, הן כדאיות מאוד לארגונים המארגנים משלחות אלו.

מה הנזק הנגרם? רק הרעש שנוצר בין אלו שלא יודעים הרבה ושאולי לא אכפת להם כל כך מאותה מדינה קטנטנה הנמצאת כל הזמן בראש החדשות והמטרידה את מנוחתו ושלוותו של העולם. הנה גוף יהודי הרוצה ונלחם למען שלום, שלא נותרה לו ברירה אלא לעשות צעד כה דרסטי ולהמנע מלנסוע לארץ. שומו שמיים! (יתכן שהתזמון היה טוב, ולא היה אפילו מספר מינימלי של משתתפים השנה, כך שהוחלט להפוך את היוצרות ולהשתמש בהזדמנות זו לקידום מכירות).

ניצול מבריק של שילוב של תנאים הוא דבר שחייבים להעלות על נס. הנה דוגמה אחרת, דווקא של ראש עיריית ירושלים. ניר ברקת ניסה לנאום באוניברסיטה העברית (כן, זו בעיר הבירה), אך סטודנטים ישראלים ניסו למנוע ממנו לדבר. "מחאה קולנית", "קריאות גנאי״, ״הנפת שלטים נגד ראש העירייה״, ״אלימות״, ״הסתה״, ״סתימת פיות״, ״מילים חריפות״, ״פיצוץ הארוע״ ומונחים נוספים הם חלק מהצוף שנדף מאותו אירוע והגיע כמובן לאמצעי התקשורת. ראש העירייה אוהב להיות מתוקשר, וככל שאמצעי התקשורת מפורסם יותר, כך יותר טוב. לאחרים הוא ומשרדו לרוב לא מתייחסים.

ההתפרעות הזו היא דבר שכיח מאוד באוניברסיטאות בארה״ב, וארגונים רבים משקיעים משאבים אדירים במלחמה בתופעה זו, לה הם קוראים בשם הכללי BDS ואף מציגים את ארגון הדגל שלה SJP - סטודנטים לצדק בפלשתין.

מסתבר שאין צורך להרחיק לחו״ל. באוניברסיטאות המובילות בארץ, האוניברסיטה העברית, או אוניברסיטת ת״א או חיפה לדוגמה, הדברים שכיחים ביותר ומוגנים ע״י האוניברסיטאות.

וכאן נשאל את השאלה שכבר שאלנו בהקשר אחר: בארץ מותר, אך בחו״ל אסור. כאמור, נאה דורש, נאה מקיים?

ניר ברקת המשיך לדבר משך 40 דקות. שנה קודם לכן בדיוק, דבר דומה קרה באוניברסיטת סן פרנציסקו סטייט. עשרות סטודנטים הפריעו להרצאת ראש העירייה המכובד. התיאור שהוציא משרד ראש העיר תיאר במדויק את שקרה ב-2016 בעיר-על-המים ושעומד היה לקרות שבועיים אחר כך בעיר הקודש עצמה.

כתוצאה מאותו אירוע, נשיא האוניברסיטה הזמין את ראש העירייה חזרה. ״הרגשתי חובה מוסרית לחזור לאוניברסיטה ולחלוק שם את ההתקדמות שחלה בירושלים, האתגרים הניצבים בפניה וההזדמנויות״, כך לשון ההודעה ממשרד ראש העירייה.

אך אבוי, ברקת נעלב, שכן האוניברסיטה לא ״הציעה את ההרצאה שתתן את סוג ההחלמה הנדרשת לאחר ההתקפה על חופש הדיבור שנה קודם לכן. במקום זאת, האוניברסיטה הציעה אירוע מכורטס, ולא נעשה ניסיון אמיתי מצד האוניברסיטה לפרסם את ההרצאה. החלטתי לפיכך לא להשתתף״, כך החליט והחרים.

ראש העירייה החליט שיש להחרים את האוניברסיטה שהזמינה אותו לחזור לדבר, שכן היא לא עשתה מספיק לטעמו. ״על-ידי כך שהאוניברסיטה נכשלה להמציא את הפורום הפתוח הנחוץ ולפרסם את ההרצאה כראוי, האוניברסיטה תרמה להפחית את הערך ולהמשיך את הדמוניזציה של המדינה היהודית״. ראש העירייה ממשיך לבכות את העובדה שהרצאתו שנה קודם לכן הוטבעה במחאות הקוראות לאלימות. ניחא, אין צורך להרחיק עד לארה״ב הרחוקה, טוב להישאר בבית שם גם ניתן להתנסות בדיוק באותו ניסיון!

הגדיל ראש העירייה הנעלב וקרא לעמדת האוניברסיטה ״סטנדרט כפול״, והכל על מה ולמה? שכן האוניברסיטה לא פרסמה את הביקור החוזר כפי שהוא ראה לנכון.

אזכיר לברקת, שבביקורו כאן בבורלי הילס, הוא הופיע (באיחור רב, וגם קיצר את השיחה - כה עסוק הוא היה) לבית הכנסת הרפורמי הגדול והחשוב ביותר בבורלי הילס. פחות מארבעים אנשים הגיעו לשמוע אותו, וכך הוא הועבר אחר כבוד לאולם הקטן ביותר במתחם בית הכנסת. כשהגיע ״מתנחל״ שנוא, הגיעו כמה מאות אנשים, אך ראש העיר הקדושה ביותר בעולם, אותה עיר שאפילו הרפורמים מכבדים, לא זכה אפילו ביותר משלושה-ארבעה תריסרים.

לפחות כאן לא ניתן היה להאשים את בית הכנסת, כמו אותה אצבע מאשימה נגד האוניברסיטה. מדוע? שכן נשיאת בית הכנסת היא זו שאירחה אותו אצלה בבית (אחד הארמונות המפוארים בעיר) והיא גם מהתורמים הגדולים לקרן הפיתוח של העיר.

אולי מדובר בראש העירייה ולא באנטישמיות? כשהגיעה ענת הופמן לכאן, גם היא חברה טובה של אותה נשיאת בית הכנסת הרפורמי, הגיעו כ-500 אנשים לשמוע אותה, באותו בית כנסת בדיוק וצר המקום מלהכיל. הופמן נאמה באולם המרכזי.

קל להטיל את האשמה תמיד באחר, אך כל שצריך הוא להסתכל בנו עצמנו. הנה, ראש הממשלה סירב להיפגש עם שר החוץ הגרמני, והאולטימטום היה פשוט מאוד: אם תיפגש עם ארגונים ישראלים חוקיים, דוגמת ״שוברים שתיקה״ או ״בצלם״ לא אפגש איתך.

ייטיב ראש הממשלה לפעול נגד אותם ארגונים, אם הם כל כך מפריעים לו, ולא להאשים את ממשלת שוויץ (כשזו מטיסה את חברי ״שוברים שתיקה״ לשוויץ) או את ממשלת גרמניה (כששר החוץ שלה מעוניין להיפגש איתם).

אם מדובר בצרות של ראש ממשלת ישראל, הרי שלא רק שהוא צריך לדאוג להחזרת השבויים והנעדרים, ולזכות לקיתונות של רותחין מצד חלק מהוריהם ובני משפחותיהם, הרי שהוא גם צריך להתמודד עם ״כאב משותף״ וההשוואה בין הרוצחים והנרצחים, בין התוקפים-כדי-להשמיד לבין אלו המבקשים רק שלום ושלווה. הורים שכולים ישראלים ו״פלשתינים״ מעוניינים לקיים יום זיכרון אלטרנטיבי - יום זיכרון משותף, כמו גם ממשלות העבר שהכניסו את ה״נכבה״ לתוכנית הלימודים. והפילהרמונית שלנו מדרימה לגבול עם עזה לתמוך ב...עזתים!

כך עם תנועת החרם, עם הקוראים לחרם, עם הפועלים ל״שלום״ או אלו הזועמים שלא מתייחסים אליהם בכבוד. מדינת חלם הדורשת רבות מהעולם ומרשה לעצמה להתנהג בצורה האסורה בתכלית האיסור על העולם.

מדינת ישראל חוגגת זה עתה את יום הולדתה ה-69 כמדינה מודרנית. מסתבר שיש לנו עוד הרבה מה ללמוד ולשפר.