שלום לך מלניה.
את לא יכולה ולא צריכה להסתיר את שפת הגוף שלך. היא שקופה, אף שהיא מעודנת, כמו הדוברת אותה. את לא יכולה וכנראה לא רוצה להסתיר את הרתיעה שלך מדונלד, את התיעוב שאת רוחשת לו, את הכעס, את ההכרח לעמוד לצדו ולחייך, ללחוץ ידיים, לנשק לחיים, ללכת מנאום לנאום, לשבת כמו בובה, להיות קישוט, להיות יפה.
הלב, כואב, יוצא אלייך,
היפה בנשים. במקום שאת הולכת לצדו, גונבת ממנו לאור היום את הילת תהילתו, מאפילה עליו בעצם נוכחותך, את נראית כמי שהוא האיש האחרון שהיית מאחלת לך להיות במחיצתו בכלל וקבל עם ועולם בפרט.
קשה להשתחרר מהרושם כי חוסר ההתאמה בניכם הוא תהומי. מה לך, שברירית במובן השלם והיפה ביותר של המושג, ולאיש הגס והיהיר הזה, שאין רסן בפיו ויש דופי במעשיו? מה מצאת בו, לבד מהונו (אונו?).
שפת הגוף שלך זועקת - עזבו אותי. שחררו אותי. הניחו לי לנפשי. מה לו ולי? מה לכם ולי- כאן ועכשיו. אני לא רוצה לשים מסכה על פניי ולהיראות כמי שאיני, מעמידה פנים, מתחזה, משחקת משחק של תדמיות ודימויים.
ביממה וטיפה שבה שהיית כאן נראית לי כאחת הנשים האומללות בתבל, דווקא וביתר שאת כאשר עטית על פנייך מחלצות חיוך מזויפות. כאשר סירבת לידו המושטת של בעלך ואף גירשת אותו כמו שמגרשים זבוב טרדן רגע לפני נגיעתו, אי-אפשר היה שלא לחמול עלייך.
אני לא יודע איך לסיים את המכתב הקצר הממוען אלייך, הגברת מספר אחת של ארצות הברית, אשתו של נשיאה. אולי רק זאת: שהסבל שאת סובלת יסתיים במהרה, אם כך ואם אחרת. היי שלום, ליידי מ. היי בטוב. לא מגיע לך לסבול כל כך.
