האטום הוא המוות, משמיד העולמות

רוברט אופנהיימר נולד בארה"ב ב-1904 למשפחה יהודית. למרות מוצאו היהודי מעולם לא הייתה משפחת אופנהיימר קשורה לדת או למסורת היהודית. "אופי" חונך על ברכי אורח החיים האמריקני, אך בניגוד לעובדה שרוב האמריקנים מאמינים באלוהים הוא היה מה שניתן להגדיר "חסר אמונה". בגלל היותו פיסיקאי שעסק בנושאים הקשורים בקיומו של העולם צצו בדרכו שאלות שהתשובה להן לא יכלה לנבוע ממקורות ההיגיון או הידע האנושי, אלא נאלצה לבוא ממקורות "אלוהיים". מן הטעם הזה, כנראה, פנה "אופי" אל האמונה ההינדית. כדי לנסות ולהבין אותה מן המקור הראשון והטוב ביותר – החל ללמוד את שפת הסאנסקריט. למידה הייתה החלק הקל בחייו של אופנהיימר. תוך זמן קצר השתלט על נבכי השפה והחל לצלול אל עומקם של טקסטים הינדיים, שמהם שאב גם חלק מן האמירות הציבוריות שלו שהפכו להיות נכסי צאן-ברזל בכול מה שקשור בהתפתחות הנשק הגרעיני בעולם.

ב"ברקלי" הכיר "אופי", במסגרת מפגשי סטודנטים שעסקו בשאלות פוליטיות צעירה בשם ג'ין טאטלוק. היא הייתה בתו של פרופסור לספרות, תומכת בתפיסת העולם הקומוניסטית. הם הפכו לחברים. בהשפעתה הפך גם "אופי" להיות תומך של האידיאולוגיה הקומוניסטית. עם מות אביו ב-1937 ירש "אופי" 300 אלף דולר - סכום עתק באותם ימים - שאותם תרם להרבה גורמי שמאל שעסקו בקידום האידיאולוגיות שלהם. למרות פעילותו ותמיכתו הכספית "אופי" מעולם לא הצטרף כחבר למפלגה הקומוניסטית.

בנובמבר 1940 חל מהפך אישי בחייו. סטודנטית רדיקלית בשם קתרין "קיטי" האריסון שהייתה חברה במפלגה הקומוניסטית, פשוט "כישפה" אותו. באותה עת הייתה "קיטי" נשואה בפעם השנייה. בעלה הראשון היה חבר במפלגה הקומוניסטית ופעיל באיגודים המקצועיים שנהרג במלחמת האזרחים בספרד. בעלה השני היה רופא מקליפורניה. "אופי" נשבה בקסמיה והיא "נדלקה" עליו. התוצאה הבלתי נמנעת: "אופי" ניתק את יחסיו האישיים עם ג'ין ו"קיטי" התגרשה מבעלה הרופא ונישאה ל"אופי". את המהות המדויקת של יחסי הזוג החדש אפשר להבין מן העובדה כי כבר במאי 1941 נולד בנם הבכור, פיטר. שלוש שנים לאחר מכן, ב-1944, נולדה בתם "טוני". יחד עם קשרי האהבה העזים בין בני הזוג אופנהיימר המשיך "אופי" במשך שנים רבות לשמור על קשר עם ידידתו ג'ין טאטלוק, גם היא פעילה במפלגה הקומוניסטית.

בשנים בהן עסק אופנהיימר בפיתוח רעיונות חדשניים בתחום הפיסיקה התיאורטית חי ופעל בארה"ב גאון אחר ששמו כבר יצא לתהילה שעליו אפשר לומר כי הפך על פניו את עולם המדע. גם הגאון הזה היה יהודי. זה היה אלברט איינשטיין שעבד והרצה באוניברסיטת פרינסטון. סביר להניח כי רוב תושבי העולם שמעו על המונח "תורת היחסות" או את הנוסחה E = MC2 אולם לא רבים יודעים כי כבר ב-1939 היה זה איינשטיין שהבהיר לנשיא ארה"ב את הצורך בפיתוח נשק גרעיני, וזאת למרות היותו פאציפיסט מובהק.

ומעשה שהיה כך היה: ליאו סילארד, עמיתו של איינשטיין, היה מודאג מאוד באותם ימים מעבודות של חוקרים גרמנים בתחום ביקוע האטום. הוא פנה לאיינשטיין ושכנע אותו כי קיימת סכנה גדולה שאם אותם חוקרים, שהפכו נאצים, יתקדמו בחקר האנרגיה האטומית וביקוע הגרעין ויוכלו לייצר פצצת אטום. וכיוון ששני המדענים ידעו אז מה פירוש "פצצת אטום" – ניאות אינשטיין לכתוב איגרת לנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט ולהתריע בפניו על הסכנה.

בין השאר כתב איינשטיין כך: "מתוך מחקרים שהגיעו לידיעתי מסתבר כי ייתכן שכבר בעתיד הקרוב ניתן יהיה להגיע לתגובת שרשרת גרעינית על בסיס היסוד אוראניום. כיוון מדעי זה יאפשר לייצור פצצה מסוג יחיד במינו. פצצה מן הסוג הזה מוטענת על גבי ספינה ומופעלת בתוך נמל יכולה להביא לפיצוץ כל הנמל וסביבתו. עם זאת נראה כי קשה יהיה להטיל פצצה כזו מן האוויר בגלל הקושי להטעין אותה על מטוס. אף כי לארה"ב יש רק מעט מקורות לכריית אורניום קיימים מכרות כאלה בקנדה ובעיקר בקונגו". אחרי שהזכיר את הסכנה הטמונה בהתקדמות המחקר הנאצי ובהשלכות הצבאיות העלולות לצמוח מכך סיים איינשטיין את מכתבו במשהו אופרטיבי: "אם תחשוב כי יש טעם לפעול בנתיב הזה נראה לי כי עליך להפקיד את המשימה בידי אדם שאתה סומך עליו, שיפעל במסגרת רשמית, ואשר משימתו העיקרית תהיה להאיץ את העבודות הניסיוניות המתבצעות בתחום זה ולהעביר אותן גם למישור המעשי-תעשייתי".

רוזוולט השתכנע ממה שהבהיר איינשטיין והחליט לאמץ את ההצעה ולהחיש את מאמציה של ארה"ב לייצר את פצצת האטום האמריקנית.

אופנהיימר החל להיות מעורב במאמצים לפתח פצצת אטום בדרך מקרה. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה עסקו מדענים ב"ברקלי" במסגרת "מעבדת הקרינה" בהפיכת הרעיון התיאורטי לפצצה ממשית. חברי הצוות שעסק בנושא במסגרת "ועדת האורניום" חשבו כי ההתקדמות שלהם איטית מדי ועל כן גייסו את אופנהיימר כדי שיסייע להם בתחשיבים הקשורים בתנועת הניוטרונים בתוך האטום. אף לא אחד מן המדענים האלה ידע על פנייתו של איינשטיין לרוזוולט ומה כוונותיו של הנשיא. אך זמן לא רב חלף וחלקם כבר היו ב"עניינים".

ב-1942 הועברה האחריות לפיתוח פצצת האטום לידי צבא ארה"ב תחת ניהולו של גנראל לסלי גרייבס ומסגרת זו כונתה בקוד הצבאי "פרויקט מנהטן". אחרי ש"סרק" את שוק הפיסיקאים המתמחים בתחום האטומי הגיע גרייבס למסקנה ש"אופי" הוא המדען הטוב ביותר המסוגל להנהיג את צוות המדענים שגייס. גרייבס ידע כי "אופי", בעל "הקשרים הקומוניסטיים", עלול להיחשב סיכון ביטחוני אבל בכל זאת החליט לבחור בו לתפקיד המנהל המדעי של הפרויקט. גרייבס צדק באשר לאופיו המנהיגותי של אופנהיימר. מיד עם מינויו קפץ "אופי" אל תוך המים והחל מפעיל את הצוות. אחד המעשים הראשונים היה "סיעור מוחות מדעי". הוא ארגן "סמינר קיץ" שנושאו "התיאוריה של הפצצה". לסמינר הוזמנו בכירי המדענים הגרעיניים מאירופה ומיטב הסטודנטים ואנשי הצוות שלו. בין המשתתפים היו שנים מבריקים במיוחד – האנס בתה ואדוארד טלר. כבר אז היה טלר ייחודי בחשיבתו המדעית. אחד הנושאים שהעלה טלר לדיון בסמינר היה האפשרות שפצצה אטומית תייצר בעת הפיצוץ חום כה גבוה שיצית את כל האטמוספירה של כדור-הארץ. מי שהוכיח שהתיאוריה הזו בלתי אפשרית היה, האנס בתה.

הנושא הגרעיני העסיק באותם ימים לא מעט חוקרים במעבדות מחקר באוניברסיטאות שונות בארה"ב. "אופי" וגרייבס החליטו שהם זקוקים לריכוז המאמץ במסגרת של מעבדה מרכזית נפרדת וסודית. האתר שמצאו כמתאים ביותר למעבדה ולאתר ניסויים עתידי היה בניו מקסיקו. ואכן באתר זה הוקמה המעבדה "לוס אלאמוס". לצורך העבודה במעבדה ארגן "אופי" קבוצה של מדעני צמרת שעל-פי הגדרתו היו "מאורות", כמו אנריקו פרמי האיטלקי, בתה וטלר. בצוות העילויים הזה נחשב אופנהיימר ל"עילוי צמרת". הוא ריכז בראשו את כל המידע הרב-תחומי שבכל אחד מחלקיו המצומצמים התמחה אחד מחבר המדענים.

"הוא לא ניהל אותנו מהמשרד הראשי" סיפר לימים אחד מחברי הצוות. "הוא נכח בשטח בכל מוקד של קבלת החלטות מכריעות, אם במסגרת המעבדה או בדיונים התיאורטיים. הוא לא הסתפק בהעלאת רעיונות חדשניים. הוא היה המנוע של כולנו. נוכחותו התמידית יצרה אווירה מיוחדת של התלהבות ואתגר בכולנו".

כל אותה עת היה אופי נתון בחקירה כפולה. מצד אחד סוכני FBI ומצד שני קציני הביטחון של מערך האבטחה הפנימי של הפרויקט. נושא החקירה, כמובן: הקשרים "השמאלניים" שלו. בגלל הסודיות של הפרויקט והחשיבות המיוחדת של "אופי" במסגרתו נתלווה אליו תמיד סוכן-חרש צבאי חמוש. סוכן זה היה צמוד גם כאשר "אופי" היה יוצא למפגשים עם נערתו לשעבר ג'ין טאטלוק. "אופי" לא ידע על אודות החקירה אך בהיותו מודע לחשיבות הסודיות של עבודתו דיווח, כבר באוגוסט 1943, לאנשי הביטחון של הפרויקט כי שלושה מבין הסטודנטים שלו נשאלו על "סודות הגרעין" על-ידי חבר שלהם, שלא עבד בפרויקט, אבל היה מקושר עם המפלגה הקומוניסטית. כאשר תוחקר על-ידי גנרל גרייבס על פרשה זו הוא גילה כי "איש הקשר" היה האקון שבלייאר, פרופסור לספרות צרפתית ב"ברקלי". אופנהיימר סיפר עוד כי גם אחיו הפיסיקאי הצעיר, פרנק, שהיה מקורב למפלגה הקומוניסטית, ניסה לתחקר אותו עצמו על סודות הגרעין. למרות כל זאת לא שינה גרייבס את דעתו כי אופנהיימר "חיוני לפרויקט באופן מוחלט" והתנגד נמרצות להרחקתו.

בסופו של דבר נשאה עבודת המדענים המשולבת את הפרי המבוקש: פצצת האטום הראשונה בתולדות האנושות שפתחה את העידן הגרעיני. הפצצה, המבוססת על ביקוע פלוטוניום, הייתה מן הסוג שהוטל מאוחר יותר על נגאסאקי ועוצמתה 20 קילוטון. היא נוסתה באתר באלמוגורדו ב-16 ביולי 1945 ו"אופי" העניק לה את השם "טריניטי".

אופנהיימר צפה בפיצוץ כמדען וגם כאחד מבני הגזע האנושי. מצלמות קולנוע וסטילס תיעודו את ההיסטוריה. רבע מאית שנייה אחרי הפיצוץ נראתה הפצצה כמו כדור שמש לוהט שגובהו 300 מטרים ורוחבו חצי ק"מ. כעבור שניות מספר עלתה פטריית האש אל השחקים כאילו היא מבקשת לבלוע את השמיים. המלים הראשונות שהשמיע "אופי" היו: "זה עובד". ואחר כך אמר משפט שנכנס להיסטוריה. היה זה משפט ששיקף את יראת האדם מול הנשגב ממנו, המפחיד, הממית. הוא אמר: "עכשיו אני הפכתי למוות, משמיד העולמות". (ראה הערה 1).

כאשר נשאל לימים למה בחר לומר את המשפט הזה דווקא הסביר, כי המראה נורא ההוד הזכיר לו קטע מהטקסט ההינדי הנודע "שירת באהגוואדה האלוהי" שבו נכתב: "אם האור הקורן של אלף שמשות יתפוצץ אל תוך השמיים זה ייראה כמו הוד אורו של האלוהי האדיר; עכשיו אני הפכתי למוות, משמיד העולמות". התגובות של הצופים בפיצוץ היו משונות. היו כאלה שצחקו, היו כאלה שבכו, היו כאלה שדממו ללא מלה.

אחד הגנרלים שחזה בניסוי של "טריניטי" סיפר: "שניות לפני הפיצוץ הביט "אופי" במעין תנוחה חולמנית לעבר אתר הפיצוץ ואז, כאשר הכרוז קרא "עכשיו" ושמענו את הפיצוץ הנורא וראינו את התפרצות האור האדירה, ננסכה על פניו של "אופי" הקלה גדולה.

שנים לאחר האירוע, כאשר נשאל על מה שחשב בעת הניסוי של "טריניטי" השיב "אופי": "ידענו שאחרי הפיצוץ הזה העולם לעולם לא יחזור להיות מה שהיה".

החדשות על הצלחת הניסוי הועברו מיידית לידיעתו של הנשיא הארי טרומן, מי שנכנס לנשיאות לאחר מותו של רוזוולט. טרומן אישר מיידית את הטלת הפצצה על יפן.

אחרי הטלת פצצות האטום על הירושימה ונאגאסאקי חלה מטמורפוזה נפשית באופנהיימר. הוא הרגיש אשמה אנושית ואמר: "תחושתי היא שיש לי דם על הידיים" ומאותו מועד התחיל להטיף באורח נחרץ ביותר להנהגת מדיניות שתגביל את מרוץ החימוש.

קיצוני יותר מ"אופי" היה אלברט איינשטיין, הוגה הרעיון. לאחר החרבת שתי הערים היפניות ומראות ההרס והזוועה שגרמו שתי פצצות האטום הפך איינשטיין לאחד הדוברים הראשיים להחרמה מוחלטת של הנשק הגרעיני ואף הקים את "ועדת החרום של מדעני האטום" למטרה זו. במסגרת הראיונות שהעניק לתקשורת נשאל איינשטיין שאלה שבאותם ימים הפחידה את העולם: האם במלחמת העולם השלישית יבוא לידי שימוש נשק גרעיני ואם כן - איזה תוצאות תגרום מלחמה כזו. תשובתו של איינשטיין הפתיעה את השואל. "אינני יודע באיזה כלי נשק ישתמשו" אמר אינשטיין "אולם ברור לי כי במלחמת העולם הרביעית ישוב האדם להילחם בכלי נשק העשויים מאבנים ועצמות".

אחרי המלחמה מונה "אופי" לתפקיד היועץ המדעי הראשי של הוועדה האמריקנית לאנרגיה אטומית שהוקמה אז. במלחמתו הנחרצת בעד הגבלת השימוש בנשק גרעיני קנה לעצמו מספר רב של אויבים. האויב המרכזי היה אדגאר הובר ראש "המרכז הלאומי לחקירות" שהציע לכול דורש סיוע בהצגת הוכחות על אודות קשריו הקומוניסטיים של "אופי". במקביל דאג להפיץ בעצמו ובאמצעות אנשיו את הסיפורים "האדומים". אויב משמעותי אחר היה לואיס שטראוס, מנהל הסוכנות לאנרגיה אטומית בארה"ב, שנטר טינה ל"אופי" משני טעמים. האחד, המקצועי: על פעילותו כנגד פיתוחה של פצצת המימן; השני, האנושי: בעדות בקונגרס השפיל "אופי" את שטראוס. את האירוע הזה שטראוס לא שכח וכאשר צצה הזדמנות הולמת הוא פשוט "התנפל" על המציאה.

באותם ימים החלה להתגבש בארה"ב החקיקה הנוגעת למדיניות הגרעינית. שטראוס איגד כוחות עם הסנאטור בראיין מקמהון, מנסח החוק לאנרגיה גרעינית. הם פנו לנשיא החדש – הגנרל אייזנהאור - והציגו בפניו שלל נימוקים מדוע יש לשלול מאופנהיימר את הסיווג הביטחוני שלו. הימים היו ימי "המלחמה הקרה" ומסע הציד האימתני של הסנאטור מקארתי נגד קומוניסטים. על-רקע פורה זה הסבירו השניים כי בהעסקת אופנהיימר קיימת סכנה ביטחונית כיוון שאחדים מבכירי תלמידיו היו קומוניסטים בשעה שעבדו במחיצתו ב"ברקלי". השניים הצליחו לשכנע את הנשיא לפתוח בחקירה לבירור העובדות. החקירה התבצעה במסגרת שכונתה באותם ימים "וועדת הסנאט לחקירת פעולות אנטי אמריקניות". מטרת החקירה, בעיני שטראוס ומקמהון, לא הייתה לחשוף את האמת. הם רצו שיבוטל הסיווג הביטחוני של אופנהיימר וכך תימנע ממנו האפשרות להמשיך ולעסוק בנושא הגרעיני.

אחיו של רוברט, פרנק, זומן לוועדה ואולץ להעיד בשבועה. הוא הודה שבשנת 1930 היה חבר במפלגה הקומוניסטית, אבל סירב למסור שמות של אחרים שהיו חברים במפלגה. בעקבות עדותו זו פוטר פרנק ממשרתו האקדמית ולא יכול היה למצוא עבודה אחרת בתחום הפיזיקה. באין ברירה הפך פרנק לחוואי בקר בקולורדו. עד נוסף נגד "אופי" בוועדת הסנאט היה עמיתו לשעבר אדוארד טלר שטען כי לדעתו אופנהיימר מהווה סיכון ביטחוני.

אייזנהאור ביקש מ"אופי" להתפטר. "אופי" סירב וביקש שימוע. הוא לא רצה להיעזר בפרקליטים שיגנו עליו. "אני יכול להיות המגן הטוב ביותר של עצמי" אמר לבני משפחתו. הם לא השתכנעו אבל "אופי" התעקש והתנגד לקבלת סיוע משפטי. עד לתום השימוע הושעה הסיווג הביטחוני שלו.

השימוע הפתוח התמקד בעברו הקומוניסטי של "אופי" ובקשריו הקומוניסטיים בתקופת היותו מנהל "פרויקט מנהטן". אופנהיימר זימן לוועדת השימוע עדים רבים שהעידו לטובתו אך רוב חברי הוועדה השתכנעו, בסופו של דבר, כי אופנהיימר אכן מהווה סיכון והסיווג הביטחוני בוטל.

רבים מעמיתיו וידידיו של "אופי" ראו בו באותם ימים קורבן של ציד המכשפות המקארתיסטי. אחד העמיתים היה מדען הטילים הגרמני הנודע וורנר פון בראון, שבאותם ימים כבר הוביל בארה"ב את משימת פיתוח הטילים האסטרטגיים. הוא סיכם את כל הפרשה במשפט הבא: "אילו כל מה שקרה כאן היה מתרחש באנגליה היה אופנהיימר זוכה לקבל תואר אבירות".

עשור לאחר שנשלל ממנו הסיווג הביטחוני זכה אופנהיימר ל"טיהור" כאשר הנשיא קנדי העניק לו את העיטור היוקרתי על שם הפיסיקאי הנודע אנריקו פרמי. (פיסיקאי גרעין איטלקי, ממפתחי הכור הגרעיני הראשון בעולם).

אף כי מקומו של אופנהיימר בהיסטוריה נקבע כ"אבי פצצת האטום" נראה היה כי בנשמתו סערה דילמה עקרונית: אם בכלל היה זה נכון להשתמש בנשק גרעיני נגד יפן ואם טוב עשה כאשר המליץ על השימוש בנשק הגרעיני. עם הדילמה הבלתי פתורה הזו, שבאה לידי ביטוי במאמרים רבים שפרסם ובראיונות שהעניק לתקשורת, נאבק "אופי" עד סוף ימיו, אך היא החלה להטריד אותו מיד אחרי הפצצת הירושימה ונגסאקי. בראיון לתקשורת לאחר כניעת יפן אמר "אופי" כי ארה"ב הייתה חייבת להציג בפני יפן את עוצמתה של הפצצה באורח מתון וחלש יותר ורק אחר כך, אם זה לא היה מביא לסיום המלחמה, אפשר היה להטיל את הפצצה על עיר מאוכלסת. "האמת היא", הסביר "אופי", "כי כאשר הוטלה הפצצה על הירושימה, יפן למעשה הובסה והשימוש בפצצה היה מעשה של "אגרסיביות, של הפתעה ושל טרור". וכאן הוסיף "אופי" אמירה שרדפה אותו שנים רבות: ייצור הפצצה היה "מעשה של השטן".

"אופי" הפך למוביל המאבק הציבורי נגד השימוש בנשק אטומי. "הפצצה הזו" חזר והדגיש כמעט מעל כל במה שניתנה לו "מסמלת את חוסר האנושיות של המלחמה המודרנית". חלק ניכר מן המאבק הקדיש למלחמה נגד פיתוח פצצת המימן בטענה כי "בפצצת המימן טמונות סכנות לחיסול הציוויליזציה האנושית". וכדי שלא יהיה ספק לגבי חלקו הוא במעשה "הנורא" של השימוש בנשק הגרעיני בהירושימה ונאגאסקי נהג להוסיף: "אני מרגיש שיש לי דם על הידיים".

"המהפך בעמדתו של אופנהיימר היה כל כך גדול" סיפר לימים אחד מעמיתיו המדענים "עד שלא יכולנו להבין כיצד אנו שומעים את כל הדברים הנוראים האלה מפיו של האדם שתמך בהטלת פצצת האטום "שלו" על אזרחים בהירושימה".

הדילמה שהסעירה את אופנהיימר הייתה מוזרה מעוד טעם. למרות כל טיעוני הנגד שלו חזר "אופי" וטען עד סוף ימיו, כי מה שעשה היה "המעשה הנכון".
"מילאתי את התפקיד שקיבלתי על עצמי למלא" נהג להסביר. "אני לא קבעתי את המדיניות בלוס אלאמוס. עשיתי את מה שביקשו ממני לעשות. כולל ייצור הפצצה".

מומחים לאמונה ההינדית מסבירים את דבריו אלה של אופנהיימר כך: "לכל כת, לכל אדם, יש תפקיד שעליו למלא ביקום. חובה שעליו למלא. לכל אדם החבר בכת כלשהי יש חובה למלא לא רק את התפקיד האישי שיועד לו אלא גם את המחויבות של הכת שאליה הוא משתייך".

באחד הראיונות שהעניק ניסה אופנהיימר להסביר לעיתונאי אגרסיבי-משהו את הסתירה-לכאורה בהתנהגותו. העיתונאי התרעם על התנהגותו הבוטה של "אופי" כלפיו ואמר: "אתה מצייר אותי כמין חיית טרף שייצאה לציד ומנסה להשיג את טרפה בכל מחיר".

אופנהיימר השיב: "זו חובתך. כמו שזו חובתו של צייד מרגלים לחפש ולמצוא מרגלים, כמו שזו חובתו של המדען הרוסי לעשות ככל יכולתו כדי למלא את חובתו למולדתו".

בהרבה מקרים נהג אופנהיימר להביא דוגמאות הסבר מתורת ההינדו כשהוא מצטט את המשל הבא: "אופה מכין עוגה כהלכה לא כיוון שהוא רוצה לקבל פרס אלא מכיוון שעוגה טובה היא מה שאופה, כאופה, אמור לעשות; אם אדם ממלא תפקיד של לוחם-מקצוען הוא לא עושה את מה שהוא עושה כדי לזכות בעיטורי תהילה. הוא פשוט רוצה למלא את ייעודו, את שליחותו הארצית, על הצד הטוב ביותר".

למרות כל הסתירות בין המעשים לבין הדיבורים על אודות המעשים האלה חזר תמיד "אופי" על עמדתו הבסיסית: "כל אחד מאיתנו עושה את מה שמוטל עליו לעשות. גם אני עשיתי את מה שהכתיב לי ייעודי. מעולם לא הצטערתי על מה שעשיתי. לא כאשר מילאתי את תפקידי במשימה שהוטלה עלי ב"פרויקט מנהטן" ולא היום".

בשנים שאחרי הפצצת הירושימה נהג "אופי" להסביר כי הוא בוחן את מה שהיה כמו משהו שהיה מיועד להתרחש ללא קשר למה שהוא עצמו עשה או לא עשה. "ייצור הפצצה והטלתה" נהג להבהיר "היו בלתי נמנעים. ייצור הפצצה היה משהו טבעי. חלק מן הטבע. אם אתה מדען אינך יכול לעצור תהליך שכזה". אך כאשר נשאל אם לדעתו הייתה הצדקה להטיל את הפצצה על עיר אזרחית השיב אופנהיימר את התשובה המתחמקת-משהו "בהיותי מדען אין לי הכלים המתאימים להשיב על שאלה כזו שהיא מחוץ לתחום התמחותי".

לימים, כאשר נשאל "אופי" בעקבות הדעות שהביע נגד השימוש בפצצה מדוע בכל זאת הוטלה הפצצה השיב: "בכל שיקולינו תמיד לקחנו בחשבון עד כמה עקובה מדם עלולה להיות פלישה אמריקנית ליפן וכמה חיילים אמריקניים ייהרגו אם ניאלץ להילחם על אדמת יפן. תמיד ראינו זאת כחובה לשמור חיים ולחסוך בהרוגים מכוחותינו. זו הסיבה שהחלטנו להטיל את הפצצה. היינו משוכנעים כי הטלת פצצה על אזור לא מאוכלס, למטרות הדגמת-הפחדה, לא תשיג את אפקט ההרתעה והכניעה הנדרש. כאשר עבדנו על הכנת הפצצה היינו משוכנעים כי יש לה יכולת להביא לסיום המלחמה".

לאחר השימוע ב-1954 החלה דעיכתו של "אופי". הוא רכש לעצמו חלקת חוף יפהפייה באי סנט ג'ון שבאיי וירג'ין והקים לעצמו בית קיט ספרטני על החוף שבו נהג לבלות במשך חודשים, תמיד בחברת אשתו קיטי. חלק גדול מזמנו נהג לבלות בהפלגה על היאכטה שלו יחד עם אשתו, מתבודד ומתנתק מן החברה האנושית שאת השד הנורא המאיים על קיומה סייע הוא עצמו להוציא מן הבקבוק. עם זאת המשיך לגלות עניין בסכנות האורבות לאנושות כתוצאה מן השימוש בנשק גרעיני. הוא חבר לפעילות הציבורית בתחום זה לאלברט איינשטיין, לפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל, ולמדענים אחרים שדעתם הייתה כדעתו.

אופנהיימר, שהיה מעשן כבד כל חייו, מת בן 62 מסרטן בגרון בביה"ח באוניברסיטת פרינסטון. הוא ציווה שגופו יישרף והורה לאשתו לפזר את אפרו במקום שאהב מכל – בים מול החוף הפרטי שלו. וכך עשתה. שירת חייו הפיסיים, כאמונתו, הסתיימה, אך מעשיו והתלבטויותיו, ילוו תמיד את האנושות שאותה הצעיד לעידן מפחיד חדש. ששינה את תולדות האדם.

1. הטקסט האנגלי של דברי אופנהיימר:
If the radiance of a thousand suns
Were to burst into the sky
That would be like
The splendor of the Mighty One
I am become Death, the shatterer of Worlds