אני מאמין, קוראי היקרים לי עד מאד, שלמקרא הדברים הבאים תזילו דמעה. לא בגלל הצרות האישיות שלי, אלא בעקבות מספר אירועים שהלמו ב
בנימין נתניהו, ראש ממשלתנו. למקרה שאינכם רוצים לדעת פרטים על סבלם של בני אדם שבהשפעתם אתם חיים ודי לכם בצרות הפרטיות שלכם, בכל זאת החלטתי להציג בפניכם את שברון הלב של האדם שרבים התרגלו לקרוא לו ביבי, כי כדאי לכם מאוד לדעת עובדת חיים חשובה: גם בנימין נתניהו הוא בשר ודם. וגם אם לעתים הוא מצטייר כיצור אנוש קשוח עם לב של אבן, מי שמכיר אותו מקרוב יכול להעיד כי בחזהו פועם לב אדם, שיכול להישבר, ממש כמו ליבו של שיילוק, הסוחר היהודי מוונציה במחזהו של ו
ויליאם שייקספיר.
במונולוג. המפורסם שלו שואל שיילוק שאלות כבדות משקל אנושי כך: "וכי אין ליהודי עיניים? אין ליהודי ידיים, איברים, צורה, חושים, רגשות? והאם לא מאותם כלי נשק הוא נפצע, באותן מחלות הוא מתייסר, באותן רפואות הוא מתרפא? ואם תדקרו אותו - האם לא יזוב דמו? ואם תדגדגו אותו - לא יצחק? ואם תרעילו אותו - לא ימות? ואם תתעללו בו - האם לא יתנקם?
דוגמה לרגשות האנושיים הפועמים בליבו של נתניהו אפשר להביא משני הסיפורים הקצרים הבאים שהתרחשו בימי החקירות המשטרתיות ב"פרשת המתנות" אחרי שהובס בבחירות מול
אהוד ברק.. בצר לו ביקש נתניהו מאחד מחבריו באותם ימים, להאזין למצוקתו. וזה מה שסיפר: "החקירה גרמה עוול נורא ובלתי מוצדק לבני משפחתי שסבלו על לא עוול בכפם. אשתי שרה הוצגה - באורח שקרי - כגנבת ונוכלת המבקשת לחמוס את קופת המדינה, וילדיי שלא חטאו, נאלצו לעבור, מסכת ייסורים חמורה ביותר. היו ימים שבני, יאיר, סירב ללכת לבית הספר היסודי שבו למד. וכשהלך הוא נמנע מלצאת לחצר בעת ההפסקות.
"אבא", הוא אמר לי בבכי, "הילדים קוראים לי גנב. הם צועקים לי כל הזמן שאבא שלי ואימא שלי גנבים. אני לא מסכים ללכת לבית הספר". פעם אחת, בבכי תמרורים ממש, בא אלי יאיר ואמר לי: "הלוואי שהייתי הבן של ברק". נדהמתי. לבי עצר מפעימתו להרף עין. כששאלתי אותו מדוע הוא אומר את הדבר המזעזע הזה הוא השיב: "אם הייתי הבן של ברק לא היו צועקים עלי דברים כאלה". דמעות עמדו בעיני על שברון הלב של בני. וכי מה יכולתי לומר לו? שאינני גנב?
"אבל לא רק בני סבל שלא באשמתו. הנזק הקשה מכל, נזק שלעולם לא יוכל לתקון, הוא מה שהפרשה הנוראה הזו עשתה לאמי המנוחה. אמי זיכרה לברכה הייתה אישה חזקה כצור סלע. היא עמדה בתלאות החיים בגבורה. אמי היא אם שכולה ולמרות שיום יום, כל ימי חייה, זכרה את בנה, אחי הבכור, יוני, שנפל בקרב באנטבה, וידעה לחיות עם העובדה קורעת הלב הזו. אבל פרשת האשמות והרפש שהטילו בי נפלה עליה כרעם ביום בהיר.
"אמי סבלה מלחץ דם גבוה שהיה בשליטה. עם פרסום דבר החקירה החל לחץ דמה להשתולל. אינני יודע אם שטף הדם במוחה שבגללו אושפזה בבית החולים נגרם לה בעקבות הפרסומים עלי. אבל העובדה היא שהוא נגרם באותה תקופת לחץ. אמי ידעה את האמת. אבל היא הלכה לעולמה בידיעה כי מאשימים אותי, בנה, באשמות כזב. היא חילקה אתי את הכאב, גם בימים הקשים, כאשר שכבה בבית החולים, על ערש דווי. היא רק שאלה אותי: "למה. למה זה מגיע לך?. קיוויתי שאחרי שתפסיק להיות ראש
ממשלה יתנו לך מנוח".
"ולא הייתה לי תשובה להשיב לה. חוץ מאשר ללטף ברוך את שערה, לנשק אותה על לחייה, לומר לה מילות ניחומים, ולקוות לטוב, כשבלבי נעוץ סכין קצבים חד להב.. וגם - קצת למרר בבכי, מאחורי גבה.
"לצערי הרב ולשברון לבי הלכה אמי לעולמה כשהיא נושאת בחובה את הידיעה הלוהטת כברזל מלובן שמאשימים אותי, ואולי יעמידו אותי לדין, על דבר מה שלא עשיתי. וגם את זה אי-אפשר יהיה לתקן לעולם, ואני לעולם לא אוכל לנחמה עוד".
עד כאן הסיפורים הכואבים. אם נחזור לרגע לדברים הקשים שאמר שיילוק ראוי לשים לב דווקא לאמירה "ואם תתעללו בו - האם לא ינקום?". כל העולם ואחותו התעללו אז בנתניהו וברעייתו שרה והטיחו בהם רפש. והשאלה הנשאלת כיום היא: מה יקרה אם נתניהו יחליט לנקום בכל שונאי נפשו. על כך אין תשובה כרגע. אבל כיוון שמועד הבחירות הולך ובא כנראה שממש בקרוב נראה כולנו אם אנו מתקרבים למועד שבו ניקלע למלחמת אחים, ראש בראש, או שנמצא דרך של פשקה מתונה שלפיה נוכל כולנו לחיות בשלום איש עם אחיו.
