יצירת השחקנים בהצגת "קרום" בבתיאטרון הקאמרי היא מלאכת מחשבת. הבימאי אילן רונן העניק כאן לשחקניו את מלוא האפשרות להצגת התיפקוד הטוב ביותר שלהם. כל אחד מהם זוכה להחצין את מלוא כשרונותיו וללבב את הצופים בטקסט הסרקסטי, שלא כל הקהל יודע לעכל. וחבל. כי הצחוק הרב שהפיקו המשפטים הקצרים ממי שהבחין בדקויות שבמשחק, היה הערך המוסף לבימוי הכה יצירתי של אילן רונן.
כמו בהצגת "הבכיינים" של חנוך לוין, שאף אותה ביים אילן רונן, והייתה המוצלחת מבין מחזותיו, גם כן הודות לבימוי של רונן, שולט ב"קרום" ההומור המאקברי. זהו סוג ההומור, הממזג בתוכו את אחד מפחדיו של המחבר, שכללו גם את תסכולו האישי בתחום יחסיו עם נשים, הקשר הסימביוטי לאמו ותחושת הבדידות. אבל לצחוק מהמוות - קשה ליהודים. אני זוכרת את עצמי היחידה כמעט באולם הקאמרי שכה נהנתה וצחקה מרגעים מאקבריים אלה ב"הבכיינים". וכשם שקרה גם בהצגת "קרום" המחודשת. וחבל, שהישראלים אינם יודעים לצחוק.
כי "קרום" אינה דרמה שייכספירית, בטח לא תיאטרון אבסורד של בקט, ואינה דרמה במובן הקלאסי. אבל היא כן בבחינת מתן במה לטובי שחקני הקאמרי וצעירים נוספים, להגיש לקהל משחק משובח בשיא יכולתם. הסיפור נסב אודות קרום (
אודי רוטשילד) שחזר מנסיונות סרק להצליח באמריקה, דכאוני, מסוגר וקר לב כפי שהיה, וסביבו מכיריו הנגועים כל אחד בבעית משלו. אחת מהם הפכה לדוגמנית צמרת (
צוויצי-ירדן ברכה הסקסית);,טרודה (
דנה מיינרט הכה מרגשת תמיד) שמאוהבת בקרום טוטאלית, אך בהעדרו מנהלת רומן עם גבר יפה תואר אך רך לבב "תכטיך" (
ערן מור שמשחקו כאן עולה על כל הישגיו המצוינים עד היום כשחקן שייכספירי דרמטי). כשחברו "תוגתי" עומד למות, נסדק המעטה שקרום עטה על עצמו, ואודי רוטשילד כקרום חוזר לשחק טבעי, ולא כפי שעטה על עצמו עד אז. החום והאנושיות חוזרים לדמותו בקרבת המוות שבפתח. כך גם מות אמו,
ענת וקסמן הכה אנושית וחמה כלפיו (אימא פולניה טיפוסית), מה שיצר בקרבו אנטגוניזם כלפיה - מותה ניתק אותו מהמורכבות של יחסיהם.
קרום למעשה חושש להינשא בגלל התסביך שלו, ומשחק אותה כקר לב כלפי טרודה, כמו הייתה רק שעשוע ואמצעי לסיפוק מיני. בלית ברירה היא נישאת לתכטיך. טרודה משדכת בין חברתה דופה (
כנרת לימוני הבלתי נשכחת כ"גרושינקה" באחים קרמזוב) לבין חברו ההיפוכונדר של קרום - תוגתי (
אלון דהן, שהודות לאורכה של ההצגה ניתן לו כר נרחב לגרום לצופים להתפעל ממשחקו הכה אנושי ונוגע ללב). בשתי החתונות, מעורר התפעלות עיצוב שמלות הכלה של
אולה שבצוב המחוננת.
גיא מסיקה מקסים כברטודלו האיטלקי, וזוכה לתשומת לב הודות למשחקו הקומי הנפלא באיטלקית ובעצם עיצוב דמותו בצורה ובתנועה. צמד המבוגרים יותר המסמלים את הישראלים הנהנתנים,
שרה פון שוורצה העסיסית ו
ערן שראל (שניהם מרשימים מאד) מהווים גם הם חלק מהביקורת של לוין את חוליי החברה הנהנתית כיום. ולקהל הם עושים בית ספר למשחק בכל ג'סטה ותנועה שלהם.
ביקורת נוספת, אולי הנוקבת מכולם, והכה צודקת. מביאה ההפקה החדשה על חוליי החברה כיום, בה כולם נגועים בקשר האובססיבי לכל הניידים, הטלוויזיות ושאר המכשירים הוירטואלים המהווים בהצגה חלק עיקרי מעיצוב הבמה של ניב מנור. כשלמעשה, חרף הרצון להיות מחובר לכולם - הקשר האנושי הולך ונעלם. ועל כך מיצר המחבר. כי גם זו הייתה מקור לבעיתו האישית, הבדידות, מלבד אלו שהוזכרו לעיל. כל בעיותיו האישיות של חנוך לוין חוזרות באופן קבוע בכל מחזותיו, עד כי הדבר הופך לשיגרה, שאף אם נכללת ברובליקה של קלאסיקה בממדים ישראלים הרי יש בה משום חוסר חידוש.
חלק חשוב ביותר בהצגה יש יחד עם המשחק הכה מרשים של כל השחקנים, הוא מרכיב התנועה.
מירי לזר העניקה בעיצוב התנועה תוספת משמעותית של אכספרסיה, דווקא מול הדלילות שבטקסט. לזר אף יצרה בעיצוב המוזיקה גיוון באווירה, והקטע בו ההיפוכונדר אלון דהן מתחיל לרקוד - ממש מקפיץ - הן בגלל השיר שברקע והן מעצם ההפתעה שבריקודו.
וכך - זוהי הצגה ברמת משחק וביצוע מירבית של היוצרים והשחקנים.
