לאחר השיגור קיים הצבא האמריקני עם צבא קוריאה הדרומית תרגיל המדמה תקיפה רחבת היקף, במטרה לחזק את ההרתעה מול קוריאה הצפונית. במקביל, שגרירת ארצות הברית באו"ם, ניקי היילי, הבהירה כי האופציה הצבאית נמצאת "על השולחן" והזהירה את סין מפני השלכותיו של המשך הסיוע לפיונגיאנג. הנשיא טראמפ אף איים שקוריאה הצפונית "תישא בהשלכות של התנהגותה" ואיים לנקוט נגדה "צעדים קשים", גם בלי התגייסות סינית. בנוסף, וושינגטון ניסתה לקדם החלטת גינוי לקוריאה הצפונית במועצת הביטחון של האו"ם, שתכלול קריאה לתגובה, אך יוזמה זו נבלמה על-ידי רוסיה.

בניגוד למדינות האחרות המעורבות במשבר, מבחינת ארצות הברית מדובר בהחמרה ניכרת, בעלת משמעות אסטרטגית, באיום הנשקף מקוריאה הצפונית. קים ג'ונג און, המחזיק במלאי של 15-20 פצצות גרעיניות, הוכיח כי ביכולתו לתקוף מטרות רחוקות, ולפי ההערכות אף להגיע עד אלסקה. זאת, לאחר שהממשל האמריקני הכריז על קץ מדיניות "הסבלנות האסטרטגית", שנקט ממשל הנשיא אובמה מול קוריאה הצפונית, והנשיא טראמפ הצהיר בינואר האחרון בטון מאיים, כי לפיונגיאנג לא יהיו טילים שיוכלו להגיע לארצות הברית. אלא שקוריאה הצפונית ממשיכה לפתח את יכולותיה להגיע לטווחים ארוכים יותר, שיאיימו על מרכזי האוכלוסין בארצות הברית, ובמקביל למזער את ראשי הקרב הגרעיניים כדי לזווד אותם על הטילים ארוכי-הטווח ולהתבסס כמעצמה גרעינית, המקיימת מאזן אימה מול ארצות הברית.

ממשל טראמפ, שהכריז על סוף מדיניות "הסבלנות האסטרטגית", שנקט ממשל אובמה, נמצא בצומת החלטה קריטית - מה היא האסטרטגיה שעליו לאמץ על-מנת לעצור את תוכנית הטילים הצפון קוריאנית, והאם כלל קיימת אסטרטגיה להשגת מטרה זו? האתגר שבפני הממשל האמריקני בהקשר זה אינו מבוטל.

ראשית, קוריאה הצפונית, כאמור, כבר מצוידת בנשק גרעיני מבצעי והיא יכולה להשתמש בו נגד הכוחות האמריקנים המוצבים בחצי-האי הקוריאני וביפן. פריסתה של מערכת ההגנה האמריקנית נגד טילים (THAAD) תצמצם איום זה, אך אין בנמצא מערכת הגנה מטילים שהיא הרמטית לחלוטין, ובמקרה של איום גרעיני, הסיכון שבפגיעת טיל בודד הוא גבוה מאוד. עצם קיומו של נשק גרעיני בידי פיונגיאנג מצמצם לכן את מרחב התמרון האמריקני ומעלה את הסיכונים הגלומים בהסלמה צבאית מולה.

שנית, בעלות בריתה של ארצות הברית במזרח אסיה, יפן וקוריאה הדרומית, חוששות מפני הסלמה מכיוון שהן תהיינה הראשונות להיפ0גע ממנה. לצבא קוריאה הצפונית עשרות אלפי משגרי ארטילריה המכוונים לסאול, בירת קוריאה הדרומית. לצפון גם אלפי טילים ורקטות, שיכולים לפגוע בכל מטרה בקוריאה הדרומית, וטילים לטווח בינוני המאיימים על יפן. מערך ההגנה האמריקני אינו נותן מענה מספק לאיום זה, מכיוון שמיקומו מאפשר בעיקר הגנה על הבסיסים האמריקנים בשתי מדינות אלה.

שלישית, האפקטיביות המוערכת של לחץ מדיני וכלכלי על קוריאה הצפונית נמוכה, משום שבהקשר זה תהיה ארצות הברית תלויה במדיניותה של סין, שהיא המתחרה המרכזית שלה באזור ובזירה הבינלאומית בכלל. סין היא צינור החמצן של קוריאה הצפונית: היא מקור היבוא ויעד הייצוא העיקרי של קוריאה הצפונית. סין היא גם מקור האנרגיה המרכזי של קוריאה הצפונית והערוץ העיקרי שלה לפעילות פיננסית בינלאומית. אולם, סין איננה משתפת פעולה עם ארצות הברית בסוגיית קוריאה הצפונית.

יתר על כן, גם אם סין תנסה להשפיע על קוריאה הצפונית לשנות את מדיניותה, פיונגיאנג כבר הראתה כי גם יכולתה של סין להכתיב לה מדיניות היא מוגבלת מאוד. המצב הכלכלי בקוריאה הצפונית ירוד ממילא: מדובר בכלכלה סגורה ולמעשה כמעט אוטרקית, המשרתת את האליטות במדינה, ובעיקר את זו הצבאית, כדי להבטיח את תמיכתן במשטר. קוריאה הצפונית כבר הוכיחה עמידות גבוהה בשיאו של משבר כלכלי חמור שהתרחש בתחילת שנות התשעים, כאשר מיליונים חוו רעב כתוצאה מבצורת שפגעה ביבול המקומי, וגם לנוכח סנקציות בינלאומיות שהוטלו עליה בגין תוכניתה הגרעינית. למרות שבקנה מידה עולמי מדובר בכלכלה נחשלת, קשה לראות כיצד ניתן יהיה לשבור את המשטר הצפון קוריאני ואת החברה שהוא שולט בה.

זאת ועוד, הסלמה בעקבות המשבר שיצרה קוריאה הצפונית תפגע בכלכלה של קוריאה הדרומית ושל יפן, המהוות ביחד כמעט שמונה אחוזים מכלכלת העולם. כלומר, הסלמה תפגע כלכלית בעיקר בארצות הברית ובבעלות בריתה באסיה.

במציאות הא-סימטרית שנוצרה, קוריאה הצפונית, הנחותה בכל פרמטר כלכלי וצבאי, מתקדמת בדרך הבטוחה לפיתוח ארסנל מבצעי של נשק גרעיני, המאיים על המעצמה החזקה בעולם. לעומתה, ארצות הברית ניצבת לנוכח האתגר כשלרשותה חלופות בעייתיות בפני עצמן ומוגבלות, שכן אף לא אחת מהן תבטיח את האינטרסים שלה לטווח הארוך: מערך סנקציות אפקטיבי מחייב כאמור שיתוף פעולה סיני, וזה אינו בנמצא; הסיוע הסיני מהווה גורם מרכזי ביכולתו של המשטר הקוריאני לשרוד ולגלות יציבות גם נוכח לחץ חיצוני מסיבי ורב שנים; קוריאה הצפונית כבר הפרה שני הסכמים דיפלומטיים שהושגו עמה בניסיון לעצור את תוכנית הגרעין, ב-1994 וב-2007; פעולות סייבר נגד תוכנית הטילים הצפון קוריאנית אולי האטו את התקדמותה, לכל היותר.

משמעויות והמלצות מדיניות

בישראל מתנהל מעקב אחר המשבר ונבחנות השלכותיו, בעיקר ביחס לתוכנית הגרעין האירנית. מתעורר חשש כי הבלגה אמריקנית והמשך ההתנהלות הפרובוקטיבית של קוריאה הצפונית ישדרו לטהרן כי מדינה הנחושה לחצות את הסף הגרעיני תעשה זאת, גם נוכח התנגדות לכך מצד ארצות הברית. המשבר סביב תוכנית הטילים של קוריאה הצפונית מציג למעשה מודל של יצירת מאזן אימה מול בעלות בריתה של וושינגטון, המתבססת על תמיכה במדיניות הגרעינית הנחושה שלה מצד מעצמה עולמית, שהיא יריבה של ארצות הברית. חיזוק יכולתה של אירן לאיים על ישראל ועל מדינות המפרץ הערביות, ישירות ובאמצעות שלוחים, לצד ההתקרבות והתיאום הגובר בין אירן לרוסיה תואמים מודל זה. על פיו, לאירן כדאי להמשיך ולפתח את יכולותיה הגרעיניות ואת תוכנית הטילים שלה, כדי להשיג הרתעה גרעינית.

בנוסף להיותו מקור השראה לאירן, המתח בחצי האי הקוריאני עלול לשאוב את תשומת הלב האמריקנית וכך להרחיב את הווקום שוושינגטון מותירה במזרח התיכון. כך, גם אם ממשל טראמפ רואה במדיניות האירנית ברחבי המזרח התיכון איום על האינטרסים האמריקנים באזור זה, הוא עלול להיות קשוב פחות למתרחש בו עקב מיקוד תשומת הלב והמשאבים באתגר העולה ממזרח.

אם אין לארצות הברית מודיעין מדויק ומקיף לגבי מתקני הגרעין והיכולות המבצעיות של קוריאה הצפונית, וכן יכולת למכת מנע נגדם, אזי נכון שהיעד האמריקני המידי יהיה צנוע ויתמקד בהקפאת הפעילות הצפון קוריאנית במקומה. גלגולה לאחור ידרוש לחץ אגרסיבי, שעלול יהיה להוביל לעימות צבאי בלתי-נשלט ומבוקר. יעד זה תואם את השלב הראשון בתוכנית שני השלבים להתמודדות עם האיום הצפון קוריאני, שהציג ראש ממשלת קוריאה הדרומית (פירוק הנשק הגרעיני של קוריאה הצפונית הינו השלב השני) בעת ביקורו בוושינגטון. הקפאת הפעילות הצפון קוריאנית אמורה למנוע איום ישיר על ארצות הברית בטווח הקרוב.

במסגרת זאת, חשוב לשמור על הברית בין ארצות הברית לקוריאה הדרומית. מטרתו של קים ג'ון און היא לתקוע טריז בין וושינגטון לסאול וכך להחליש את הדרום. על כן, על וושינגטון להתנגד לכל דרישה לעצור את שתוף הפעולה הצבאי עם סאול, או לצמצמו. כל ויתור בתחום הזה יחזק בפיונגיאנג תחושה כי מדיניותה נושאת פרי. לכן, המחיר שהממשל האמריקני צריך להציע בתמורה להקפאת הפעילות הצפון קוריאנית הוא הכרה פומבית בלגיטימציה של המשטר בפיונגיאנג.

מבחינת ישראל, נדרש לחדש עם וושינגטון דיאלוג מעמיק (כזה שלא מתקיים באופן רציף ומקצועי מאז 2015) ולגבש עמה מדיניות משותפת מול שאיפות הגרעין של אירן והסכנות הכרוכות בהסכם וינה (JCPOA). כן נדרש תיאום עם בעלות בריתה הנוספות של ארצות הברית במזרח התיכון כדי לשמר לחץ אפקטיבי על טהרן. כחלק מהדיאלוג האמריקני-ישראלי, חשוב לגבש מענה לאפשרות של הפצת ידע ורכיבים מתוכנית הגרעין הצפון קוריאנית לאירן או לבעלות בריתה באזור, כפי שקרה בבניית הכור הגרעיני בסוריה בעשור הקודם. טהרן ופיונגיאנג מקיימות ביניהן שיתוף פעולה בתחום הגרעיני, הגם שהיקפם לא ברור. כחלק מהפעילות האמריקנית מול קוריאה הצפונית, יש לוודא שאירן לא נעזרת בתוכנית הטילים והגרעין הצפון קוריאנית על-מנת לקדם יכולות שאינה יכולה לפתח בעצמה.

ולבסוף, בידי ישראל יכולת גם לתרום למאמץ האמריקני מול קוריאה הצפונית, בעיקר באמצעות יצוא של מערכות הגנה מרקטות ומטילים וידע מבצעי של הפעלת מערכות הגנה אקטיביות, שיוכלו לחזק את ההגנה של יפן וקוריאה הדרומית מפני האיום הצפון קוריאני.