אחת הבעיות הבוערות והקשות של העשור האחרון בדמוקרטיות המערביות היא הגירת זרים המונית ממדינות "העולם השלישי" אל המדינות המפותחות, בעקר ארה"ב והקהילה האירופית. מאפיין ייחודי של הגירה זו בהשוואה למחצית השנייה של המאה ה-20, הוא המרכיב המוסלמי. מרכיב זה דומיננטי בהגירה לאירופה. בהגירה לארה"ב, עדיין דומיננטי המרכיב ההיספני, אולם גדל בה בהתמדה גם משקלו של המרכיב המוסלמי.
מקור ההגירה לאירופה הן מדינות אפריקה (בעיקר מרכז היבשת ומזרחה) ומאז פרוץ האביב הערבי, מלחמת האזרחים בסוריה והקמתו של ארגון דאעש, גדל מאוד חלקו של המזרח התיכון בהגירה זו. המרכיב המוסלמי המהגר לאירופה מורכב מפליטים ומבקשי עבודה, אולם גם מקבוצה של מספר מיליוני טורקים. תחילת ההגירה הטורקית קשורה ברצונה של גרמניה לייבא עובדי-כפיים למילוי המחסור בעובדים ילידים גרמניים, בשל אובדן ההון האנושי במלחמת העולם ודעיכת הריבוי הטבעי הגרמני. תנועת מעבר אוכלוסין זו הייתה קשורה בתחילה במגעים מדיניים עם טורקיה טרום עידן
ארדואן, לקראת הצטרפותה לקהילה האירופית. הצטרפות זו לא מומשה מעולם, מפני שלא עמדה בתנאי הסף שהגדירו לה מדינות אירופה. עם עלייתו לשלטון של ארדואן, התחזק בטורקיה הזרם המוסלמי ונחלשה מגמת הדמוקרטיזציה שאפיינה את טורקיה החדשה של כמאל אתאטורק. סימן שאלה זה לא ביטל את ההגירה הטורקית, שנאמדת בכ-4 מיליון
1 נפש. זו הלכה והתבססה במרכז אירופה ובבלקן עם חלוף הזמן וכניסתו לתמונה של הדור השני של מהגרי העבודה.
היקף ההגירה המצטבר מוערך במיליונים, בשני המקרים ועלותה למדינות הקולטות היא מיליארדי דולרים בכל שנה. בתום תקופת נשיאותו של אובמה בארה"ב, נאמד בה מספר המהגרים הבלתי חוקיים שנכנסו למדינה בכ-11 מיליון נפש. מיליונים נוספים נכנסו בעיקר כמהגרי עבודה חוקיים. היקף זה והתופעות החברתיות והכלכליות שהתלוו אליו - ובכללן: הברחות סמים, אלימות, דרדור חברתי של אזורים שלמים בחלק ממדינות הדרום ודחיקת רגליהם של עובדי-כפיים אמריקניים ממקומות עבודתם, לצד עליה בפיגועי טרור בעלי גוון איסלאמיסטי - עיצבו את עמדת הנשיא טראמפ נגד הגירה "פראית" לארה"ב. בימי קודמו נתפסה ההגירה הבלתי מבוקרת כחלק אינטגרלי ממדיניות הגלובליזציה והגבולות הפתוחים.
חשוב לשים לב לעובדה שההגירה המסיבית למערב התחילה עוד במחצית השנייה של המאה ה- 20, כתולדה של התקפלות הקולוניאליזם, וכפיצוי של המדינות הקולוניאליות לנזקים שגרמו למושבותיהן בעיקר באפריקה ואסיה כאשר שלטו בהן. חלק מהמהגרים הגיעו בזכות מעמד אישי מיוחד שקיבלו מהממשל הקולוניאלי, אחרים בזכות קשרי-משפחה וקבוצות נוספות כמחווה של פיצוי לממשלים החדשים. הגירות אלה נוצרו עוד בטרם השתלטו רעיונות הגלובליזציה והרב-תרבותיות על תודעת המערב ו"טימטמו אותן לדעת". הנחות העבודה באותן שנים היו שהמערב ימצא דרך לייצב את המשטרים החדשים ולסייע להם כלכלית, מנהלית וארגונית להתמודד עם המשימה של קימום וייצוב המציאות הריבונית שנחתה עליהם בעקבות התקפלות הקולוניאליזם ונסיגתו המהירה. בפעם המי יודע כמה, הוכח שתהליכים חברתיים אינם נשמעים לחוקי האופטימיזם המופרז. קבועי-הזמן שלהם ארוכים ומורכבותם מחייבת אורך רוח ולעיתים קרובות אפילו חילופי דורות. המערב לא מיהר לוותר על עושרו ונוחיותו, והמדינות החדשות החלו מאבדות שליטה על הנעשה בתוכן. הביטוי הראשון לאובדן שליטה, הוא התפתחות של רודנות אלימה, מלחמת אזרחים שבירת המסורת הרופפת שנוצרה על ידיד הקולוניאליזם השנוא וחוסר ידע ומיומנות לבנות במקומם משהו חדש. כאשר מציאות זו נמשכת זמן רק מדי ללא אופק חיובי, מוחלפת הצפייה לשיפור מקומי בתוכניות מידיות יותר לשיפור אישי. שיפור כזה אפשרי במקומות מאורגנים ומסודרים באמצעות הגירה אליהם. השגיאה הבסיסית הענקית של המערב הייתה שבמקום להביא את הקדמה למדינות החדשות והנחשלות, הניחו לתושבים היזמים, המשכילים והנבונים שלהן לערוק, וכך מסמסו עוד יותר את מעט ההון האנושי שנוצר בהן. מהפכות כגון: בלוב, תימן, אריתריאה וסודן, כיבושים והרס מקומי דוגמת עירק ואפגניסטן ומלחמת אזרחים דוגמת סוריה - מאיצים את קצב ההגירה והיקפה. הגירות אלה ברובן אינן הגירות של פליטים נרדפים, אלא של מבקשי עבודה המחפשים להיטיב את חייהם במקום חדש לאחר שנואשו ממדינתם.
שלושה גורמים מרכזיים ממלאים תפקיד מפתח בהפיכת ההגירות מתופעה מוגבלת ונשלטת לבעיה כלכלית ופוליטית מרכזית: א. ליברליזם מערבי מוכה אמוק, שמפרש באופן שגוי תנועות המונים וערבוב בלתי מבוקר ובלתי מרוסן של אוכלוסיות בעלות שונות מרחיקת לכת - רב-תרבותיות מאולצת. ב. ירידה דרמטית בגידול הדמוגרפי ברוב המדינות המפותחות (פחות מ-2% לשנה), כהשפעה-משנית שלילית של הקידמה, שמביאה להתנוונות האוכלוסייה המקורית במדינות אלה. הניוון מקטין את יכולתן של המדינות הדועכות לקיים עצמן מבחינה כלכלית, ביטחונית וסוציאלית. איום הניוון דוחף את המדינות הסובלות ממנו לייבא זרים, או להתיר לזרים "מזדמנים" כניסה חופשית מבלי להבטיח תחילה כושר קליטה והטמעה ומדיניות שילוב נכונה של הזרים בהוויה המקומית. ג. הבדלי תרבות מהותיים וניגודי אינטרסים כלכליים בין קבוצות מהגרים לאוכלוסייה המקומית ובינן לבין עצמן, הופכים במהירות את הכוונות הטובות לניגודי אינטרסים עמוקים. אלה מערערים את האמון והיחסים בין ה"ישן" ל"חדש", להתבצרות סקטוריאלית-מגזרית ולאיום גובר, אשר בהדרגה הופך למאבק על ההגמוניה ולאיום קיומי.
ליבת המשגה המוכלל, שמתרחש בכל מקרה של הגירת זרים מסיבית ממדינה תת-מפותחת למדינה מפותחת, נמצאת באי-לקיחה בחשבון של קיום ניגוד אינטרסים בין המהגר לבין המדינה הקולטת, למעט במקרה שהיקף הקליטה מצומצם מאוד, פיזור המהגרים במדינה הקולטת רחב מאוד ושני הצדדים מסכימים שמטרת המהגרים היא היטמעות באוכלוסייה המקומית ולא שינויה או כיבושה. נקודה זו מבליטה את ליבת הוויכוח המתפתח כיום בארה"ב בין הדמוקרטים - אדריכלי וסנגורי ההגירה "הפראית" לבין הרפובליקנים, השמרנים יותר, החותרים לשימור ערכי הליבה של "החיים הטובים האמריקניים". הראשונים מוכנים לוותר על ארה"ב ועל הערכים האמריקנים בתמורה לאידיאות מופשטות יפות שאין להן אחיזה במציאות - מין "קומוניזם" אוניברסלי חדש. האחרים מצפים שמהגרים ייטמעו (ASSIMILATE) בהוויה האמריקנית, משום שבמספרים גדולים ובהרכב פתוח, השתלבות (INTEGRATION) איננה מבטיחה שימור והמשכיות של אורח החיים הטיפוסי של ארה"ב הישנה והטובה.
ויכוח זה הוא מהותי וחייבים להבינו היטב בכדי להעריך את המציאות ואת כווני התפתחותה.
היטמעות פירושה התבוללות; בפועל היא החלפת דרך חיים "ישנה" בדרך חיים "חדשה". השתלבות פרושה בניית חיים משותפים אלה לצד אלה, מתוך ויתורים הדדיים וסובלנות מרובה. תהליך אמיתי של היטמעות קל יחסית להבנה; זהו, למשל, התהליך שמבצעים חוגים רחבים של היהדות הרפורמית בארה"ב הנוצרית שסביבם. רובם הגיעו לארה"ב כפליטים (או הוריהם הגיעו ככאלה) בעיקר מאירופה ככורח קיומי - אם בשל הפרעות במזרח אירופה בתחילת במאה ה- 19 או בגלל אילוצי המהפכה הבולשביקית ומלחמות העולם במחצית הראשונה של המאה ה- 20 - באין להם מקום אחר ללכת אליו. כיום הם בוחרים להישאר בארה"ב, אעל-פי שיש להם מקום אחר ללכת אליו - ישראל. היטמעות מרצון היא האידיאל של קליטה "בלתי-מזיקה" של מהגרים; כך היה וכך יהיה גם בעתיד, מסיבות מובנות.
לתהליך השתלבות פרשניות רבות, ומכאן פנים רבות. לכן, קשיי המימוש שלו כמעט בלתי- נשלטים. מאידך-גיסא, בתהליך מסיבי של השתלבות מהגרים בקיים טמון סיכון מהותי להפיכת
מדינת-לאום הומוגנית או כמעט הומוגנית ומלוכדת למדינה
דו-לאומית או רב-לאומית. במדינה החדשה, הופכת המגמה של שימור הלכידות סביב המהות הישנה למקור סכסוכים ועימותים בלתי-נדלה. ככל שקצב כניסת הזרים וריבויים הטבעי גדול יותר, התהליך מתגבש ומקצין מהר יותר.
2 הניגודים המתפתחים בין אוכלוסיית הרוב המקומי לקבוצות מהגרים חדשים או ותיקים שלא נטמעו, הם פונקציה של פער-הציפיות בין הקבוצות השונות לגבי העתיד המצפה להן. בעוד המקומיים מניחים לרוב א-פריורי שמדובר במהגרים שכוונתם היטמעות, נמצאים המהגרים על הרצף שבין השתלבות עמוקה (פחות מהיטמעות) לבין השתלטות על המקום החדש או על חלקים ממנו. הגישה האחרונה אופיינית להגירה המוסלמית, מפני שהגירה זו באה
מתרבות דתית אימפריאליסטית. הקריאות הנשמעות מצד מהגרים מוסלמים באירופה ובארה"ב לג'יהאד (מלחמת קודש להפצת והשלטת האיסלאם) נגד מי שמבקשים לרסן את מספריהם ולמתן את השפעתם,
3 מחדדות את ההפתעה והתדהמה במדינות המערב הקולטות. לא מקרה הוא שמדינות אלה - כל אחת לשיטתה - נוקטות מדיניות של קפיצת-יד על מתן היתרי-הגירה וחופש הגירה לזרים בכלל ולמהגרים מוסלמים בפרט. אירועי הטרור באירופה בשנים האחרונות, בעיקר על-ידי מוסלמים, מחדדים את עמדות הניגוד כלפי קליטת מהגרים מוסלמים והמחלוקת באירופה סביב סוגיה זו הביאה בין היתר לפרישת בריטניה (BREXIT) ומפצלת את העמדות בין מזרח אירופה למערבה בקהילה האירופית.
הנצרות היא דת מיסיונרית ובמסגרת מאמציה לגייס מאמינים אינה בוחלת בשימוש בכוח ובאלימות והיהודים מודעים לכך היטב. אפשר שבדרך כלל תעדיף לשכנע מאמינים חדשים בצדקת דרכה ללא אלימות, אבל זה איננו תנאי הכרחי. היריבות העיקרית קיימת בין הנצרות לאיסלאם, כששתיהן מסכימות שהיהדות היא מקור האמונה אבל מקור שאבד עליו הכלח. לצורך מאבק ביהדות המציאו הנוצרים את האינקוויזיציה והאנטישמיות; למוסלמים אין צורך בריבוי דרכים, הג'יהאד עונה על כל הצרכים, מול יהודים, נוצרים וכל מי שאיננו מוסלמי.
4 הטרור המוסלמי הוא אחת הדרכים בהן מנהל האיסלאם את מלחמתו בכופרים, כאשר אלה עולים עליו בכוחם. אולם, טרור פנימי מתמשך הוא מלחמת-התשה, שעשויה להמאיס על רבים את החיים בצוותא ולהחריף עימותים אידיאולוגיים ואתניים. אין סיכוי להצליח במלחמה מסוג זה, אם אין מתחילים אותה מעצירת תנועות ההגירה המוסלמית המסיבית, קביעת מדיניות ברורה לגבי מטרת ההגירה וממדיה וניהול מושכל של התהליך, לרבות הטמעת המהגרים בהוויה המקומית והכוונת התהליכים החברתיים מתוך צפייה להשלכות ארוכות הטווח של ההתפתחות המידית.
במדינה כישראל, שבה מיעוט ערבי-מוסלמי גדול יחסית, הרגישות להגירת זרים נוספת גבוהה מאוד וחייבת להיות עוד יותר גבוהה, ממוסדת ועקבית. טוב עשתה ישראל שבלמה את ההגירה האפריקנית מדרום, ועתה היא פועלת לבלימת ההגירה גם דרך הגבולות האחרים שלה. לא פחות חשוב ממהלך זה הוא ייצוב מערכת היחסים הפנימית בין הרוב היהודי למיעוט הערבי-מוסלמי, בכד להבטיח שמדינת היהודים תישאר יהודית. בעניין זה אין לקבל שום התערבות זרה או לחץ משום סוג שהוא. התגוננות דרושה גם נגד השפעות של זרמים יהודיים לא ציוניים (לא מגשימים) מחו"ל. חייבים להיזהר גם ממהגרים "מוסווים" - מבקשי עבודה תקופתיים, שבסוף תקופת ההיתר שניתן להם כחוק, נמנעים מלעזוב את ישראל, נשארים בה באמצעות מניפולציות והתחכמויות שונים ובפעול, לאורך זמן, משנים את המאזן הדמוגרפי מבלי שנהיה ערים לכך.
במדינה כישראל, הנמצאת באזור עוין, תוקפני, בלתי-יציב ובעל נטיות אימפריאליסטיות, עשויה להתפתח דיס-הרמוניה אתנית, חברתית ותרבותית בלתי מבוקרת, לרמה של איום קיומי.
5 דומה שגם האמריקנים וגם האירופים מתחילים להבין זאת, אולם פער הרגישויות בינם לביננו מחייב שבעניין זה נקדים אותם וגם נחמיר בשיפוט ובזהירות.
