לאחר נצחונו המוחץ של
עמנואל מקרון בבחירות לנשיאות צרפת ולאסיפה הלאומית, סברו רבים שזהו המודל היכול לנצח את הגל הפופוליסטי הסוחף את היבשת. זה לא כל כך פשוט – סבורים קרלו אינרניצי-אצ'טי מאוניברסיטת ניו-יורק ופרנצסקו רונצ'י מהמכון למדעי המדינה בפריז, במאמר שפורסם בוול סטריט ז'ורנל.
הליבה של אסטרטגיית מקרון היא ריכוז עצום של כוח בידי מנהיג כריזמטי, המוכן לשבור את גבולות הימין-שמאל המסורתיים, ולאחד גורמים משני הצדדים תחת המטרייה של ליברליזם כלכלי ואינטגרציה אירופית. התיאוריה היא, שהבוחרים רוצים מנהיג חזק שלא יתקפל בפני האופוזיציה, ואם הזרם המרכזי של הפוליטיקה לא יספק כזה – הם יפנו לקיצוניים מימין או משמאל.
מקרון מציע רפורמה חוקתית שתתן לו בדיוק את זה. הוא מבקש להפחית את כוחה של האסיפה הלאומית, על-ידי הכנסת מרכיבים של ייצוג יחסי בניהול ענייניה. המשמעות תהיה אופוזיציה נטולת כוח ממשי, במה שמהווה יותר הפרד ומשול מאשר מאמץ אמיתי לחזק את הדמוקרטיה – מזהירים אינרניצי-אצ'טי ורונצ'י.
במבט רחב יותר, לא יהיה קל למדינות אחרות לייבא את מודל מקרון. כוחו נובע מהמבנה המיוחד של המערכת הצרפתית, המביא לכך שלמרות שמפלגתו קיבלה רק 24% בסיבוב הראשון בבחירות לנשיאות ו-30% בבחירות לאסיפה הלאומית – היא שולטת ללא מצרים הן ברשות המחוקקת והן ברשות המבצעת. הניסיון במקומות אחרים מלמד, שמפלגות ומועמדים מהזרם המרכזי זקוקים להרבה יותר תמיכה כדי להגיע לשלטון. הלייבור בבריטניה קיבל 40% מהקולות בחודש שעבר – ונשאר באופוזיציה.
בכך שבחרה את מקרון, טוענים אינרניצי-אצ'טי ורונצ'י, עשתה המערכת הצרפתית בדיוק את מה שרצה שרל דה-גול שהיא תעשה: קנתה מנהיג חזק במחיר הייצוג הדמוקרטי, ומנעה עימותים במוסדות הממשל בשמה של אחדות לאומית. האסטרטגיה של ריכוז הכוחות אולי הייתה אפקטיבית כאשר הפוליטיקה הצרפתית התאפיינה בעימות אידיאולוגי רציני ובמפלגות גמישות. מנהיג חזק נתפס כמענה לחוסר היעילות ולחוסר ההחלטיות שקדמו למלחמת העולם השנייה.
היום, לעומת זאת, הן האידיאולוגיה והן המפלגות מצויות במשבר. האמון במפלגות המסורתיות צנח, והן הסוציאליסטים והן הרפובליקנים נראים מבולבלים מבחינה אידיאולוגית. במצב זה, המפלגות העיקריות – ששלטו בצרפת ברציפות מאז 1945 עד החודש שעבר – הפכו להיות תלויות במימון ממשלתי כדי לשרוד ולקוות לימים טובים יותר. יש להן מבנה – פקידים, משרדים, חשבונות בנק, מימון, נגישות לתקשורת – אבל אין להן אידיאולוגיה ברורה בדמות מצע או ציבור שבשמו הן פועלות. כתוצאה מכך, מקרון יכול למשול כמעט ללא הפרעה.
כוחו של מקרון אולי נראה מושך לו ולפוליטיקאים אחרים מן הזרם המרכזי ברחבי אירופה, אך למעשה מדובר בסיכון רציני לצרפת ולנשיאה הטרי – טוענים אינרניצי-אצ'טי ורונצ'י. אם יש מרכיב אחד החוזר ונשנית בבחירות ביבשת, הרי שזהו התנודתיות והשבירות של המצביעים. במצב כזה, מנהיגות המתיימרת לאחד את כולם תחת מנהיג אחד פופולרי במיוחד, תביא בסופו של דבר לכך שקבוצות ואינטרסים מסוימים יישארו בחוץ.
מאחר שהמוסדות הפוליטיים אינם מציבים אופוזיציה ממשית, התסכולים של מי שנשארים בחוץ יופנו בסופו של דבר נגד המוסדות עצמם. פופוליזם אנטי-ממסדי פורח במקומות בהם אין פוליטיקה פתוחה, ממסדית ומייצגת. ייצוג דמוקרטי הוא דרך יעילה להכיל ולנהל עימות חברתי – או במילותיו של פרידריך אנגלס: להפוך אבנים לפתקי הצבעה.
מנהיגות אחידה מדי שאינה מהווה ייצוג הולם, היא לעיתים קרובות נוקשה מכדי להתאים את עצמה לאווירה פוליטית משתנה, ולכן היא מועדת לעורר אופוזיציה אנטי-דמוקרטית. לעומת זאת, דוח-שיח ועימות עם האופוזיציה יכול להועיל דווקא לרוב, בכך שהוא מביא אותו להתייחס ולהגיב. ממשלה אפקטיבית צריכה אופוזיציה חזקה, סבורים אינרניצי-אצ'טי ורונצ'י – ולכן ייצוג דמוקרטי ועימותים הוגן הם חיוניים. הליך קבלת ההחלטות אולי מבולגן יותר וארוך יותר, אבל התוצאה יותר לגיטימית, אמינה ומושכת. בכלל לא בטוח שזה המודל שמקרון מציע לאירופה – ולגמרי בטוח שזה המודל שהיא כן צריכה.
