המצב בהר-הבית מטורף לחלוטין. רק יהודים אינם יכולים להיכנס אליו באופן חופשי, ורק תחת שלטון יהודי יש מקום בו יהודים אינם יכולים לעבוד את אלוהיהם. יהודים עוברים בדיקות ביטחוניות בכניסה לכותל ומורחקים מההר אם דומה שהם מעיזים למלמל ברכה או פסוק. מוסלמים נכנסו להר בלא שום בדיקה ויכלו לתקוף ולקלל יהודים כמעט באין מפריע. הר-הבית הפך למוקד להסתה ולאלימות, וכפי שראינו השבוע – גם לרצח; וכאשר ישראל מנסה לעשות את המינימום כדי לשמור על חיי כל המבקרים בו ובסביבתו – הערבים והמוסלמים משתוללים.

שורש הרע נעוץ בהחלטתו האידיוטית של משה דיין להחזיר לווקף את מפתחות ההר מיד לאחר שחרורו. במשך 50 שנה הפגינו ממשלות ישראל רפיסות מוחלטת וכניעה לטרור ולאיומי האלימות של הווקף ותומכיו, ובית המשפט כמעט תמיד יישר קו עם מדיניות זו – גם כאשר היא סותרת עקרונות יסוד של ממשל תקין ומדינה דמוקרטית.

למצב הזה אין פתרון בעתיד הנראה לעין. גם אם מאוד מתחשק לשנות אותו מיסודו, כפי שצריך להיות, המציאות היא שכל צעד משמעותי יביא לשפיכות דמים בארץ ובחו"ל. בזירה הזאת נוצחנו, לפחות בינתיים. אולי כאשר יום אחד יהיה שלום – ניתן יהיה להגיע להבנות שפויות יותר. והכי טוב: שיבוא המשיח.

אחד משופטי בית המשפט העליון מספר, שבתחילת דרכו ישב בהרכבים פליליים ודי נכנס לדיכאון: כל כך הרבה רוצחים, אנסים, נוכלים! אבל השופט הפליליסט הוותיק אדמונד לוי הזכיר לו, שלבית המשפט מגיעים רק הפושעים – ולמרבה המזל הם מהווים מיעוט שבמיעוט.

את אותה עובדה יש לזכור כאשר אנחנו רואים עוד ועוד פרשות שחיתות, ואני לא אומר זאת כדי להמעיט בכהוא זה ממספרן המתרבה או מחומרתן. אתר זה הוא האחרון שיזלזל במקרים בהם ראש ממשלה לוקח שוחד, שר אוצר גונב מיליונים, סוהרים משרתים אסירים ושאר מרעין בישין. והערה אקטואלית: אם פרשת הצוללות תביא חלילה לכך שהעסקה תבוטל, הרי שמי שמעורבים בה – וממש לא משנה מי הם – הם לא פחות מאשר בוגדים. אבל עדיין מדובר במיעוט קטן מקרב נבחרי הציבור ועובדי הציבור.

ובכל זאת, קיימת תחושת יאוש לנוכח ריבוי הפרשות ותכיפותן. אם מישהו חשב ששליחתם לכלא של ראש ממשלה, שרים וראשי ערים תרתיע – הוא התבדה. המושחתים בטוחים שהם לא ייתפסו, וקרוב לוודאי שזה המצב בחלק מן המקרים. מדובר בטבע אנושי, שיש מי שאינם מצליחים לכוף עליו את ערכי המוסר ואת יראת החוק. לכן, שחיתות הייתה ותהיה.

מה כן אפשר לעשות? לחנך, לחנך ושוב לחנך. להטמיע בילדינו מגיל אפס את החובה לומר אמת ואת הכבוד לרכושו של הזולת. להעניש במערכת החינוך על שקרים, זיופים והעתקות. לתת משימות לימודיות שיעלו על נס ערכים של אמת ויושרה. זה לא יעקור את הבעיה מן השורש, אבל זה יצמצם אותה ויקדם בעתיד יצירת אווירה שתתעב את השחיתות ותעודד פקיחת עין ודיווח על מי שבכל זאת שולחים את ידיהם לקופת הציבור.

אני לא מדבר על היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה; זהו נושא הראוי לניתוח מעמיק יותר. ענייננו כאן במתרחש במגזר העסקי, בו אי-אפשר לזוז בלי ייעוץ משפטי ובו בית המשפט הפך לחלק בלתי נפרד מן ההתנהלות היום-יומית. הפסדת במכרז? תעתור בטענה לשיקולים זרים. עסקה בוטלה? תגיש תביעה בטענה לחוסר תום לב. פיטרו אותך? תתבע בטענה שחשפת שחיתות. מקסימום תפסיד; בינתיים תעצבן את הצד השני ואולי גם יזרקו לך עצם כדי שניתן יהיה להתקדם.

זוהי תופעה חמורה מאוד, הפוגעת קשות במשק, מעכבת פרויקטים ועסקות, מכניסה גורם של אי-ודאות ומעודדת סחטנות. היא תימשך כל עוד יהיו הרבה יותר מדי עורכי דין גרועים שמחפשים בנרות קצת פרנסה, וכל עוד בתי המשפט ימשיכו להתייחס בסלחנות לתביעות סרק. אבל יש מוצא, לפחות לגבי הגורם השני. תביעות כאלו צריכות לעלות כל כך ביוקר, עד שהתובעים יחשבו פעמיים ושלוש לפני שיגישו אותן.

כאשר מדובר במכרזים, אין סיבה שלא תיגבה אגרה שתיגזר מהיקף המכרז. הרי עסקינן למעשה בתביעה כספית לכל דבר: א' רוצה שהוא, ולא ב', יקבל את העבודה; אז אין סיבה שלא תהיה אגרה כמו בכל תביעה כספית אחרת. ואם בית המשפט יקבע שמדובר בתביעת סרק – בכל תחום כלכלי שהוא – הוא חייב לפסוק לטובת הנתבע הוצאות ריאליות וגם פיצוי על הנזק שנגרם לו בדמות אובדן זמן ומשאבים. אם בתי המשפט אינם מסוגלים או אינם רוצים לעשות זאת, המחוקק צריך לכפות זאת עליהם: לחייב לקבוע במפורש האם לתביעה היה בסיס או לא, ובמקרה השני – לחייב פסיקת הוצאות כנגד קבלות ועוד שיעור מסוים מגובה התביעה כפיצוי על הנזק.

אחד הגורמים המרכזיים ליוקר המחיה בארץ הוא קיומם של מונופולים בשירותים חיוניים: בחשמל, בנמלים, בתחבורה הציבורית, במים. מונופול מעצם טבעו הוא לא יעיל, המחירים שהוא גובה נגזרים מכוחו העודף והוא נוטה להפוך למסואב ואף למושחת. הבעיה הגדולה היא, שבגלל שמדובר במונופולים – כמעט בלתי אפשרי להיאבק בהם. עובדי חברת החשמל יכולים לגרום להפסקות בזרם, נהגי אגד יכולים להשאיר אותנו בתחנה, עובדי הרכבת יכולים להותיר אלפים על הרציפים, עובדי הנמלים יכולים לשתק את סחר החוץ, עובדי מקורות יכולים לייבש יישובים שלמים.

נכון שבתי הדין לעבודה מתערבים ולעיתים מונעים שביתות חמורות מדי, אבל זה לא הפתרון. אי-אפשר לנהל יחסי עבודה בבית המשפט, וכבר נתקלנו בוועדי עובדים גדולים שהפרו את הצווים וצפצפו על כולם בריש גלי. לפעמים מצליחה המדינה להגיע להסכמים עם העובדים הללו ומעניקה להם סכומי עתק כדי שיואילו בטובם לאפשר קצת תחרות – אבל בדרך כלל ההסכמות הללו מתפוגגות והעובדים מוצאים טענות מתחת לאדמה מדוע להמשיך ולשים רגליים לפתיחת השוק.

הפתרון היחיד, שלעולם לא יקרה, הוא שההסתדרות תפסיק לתת גיבוי לצעדים של העובדים הללו – וכך הם יהיו בלתי חוקיים מיסודם. אבל זה לא יקרה, כי למרות ההכרזות הרמות של ראשי ההסתדרות לדורותיהם על דאגתם לעובדים החלשים, הם דואגים באמת לוועדים החזקים – אלו שמביאים אלפי עובדים לקלפיות. דאגה אמיתית לחלשים משמעותה לאפשר תחרות בשירותים החיוניים, שתביא בצורה ישירה להורדת מחירים. אבל מה זה עוד חצי שקל במחיר הקוטג' לעומת עוד קדנציה לאבי ניסנקורן?

עם המשטרה יש בעיה דומה לזאת של המונופולים: היא חיונית. אי-אפשר להחליט יום אחד שסוגרים אותה ומתחילים מחדש רק עם העובדים הראויים; תראו איזה בלגאן היה כאשר ניסו לעשות זאת ברשות השידור, והמשטרה היא כמובן בקל וחומר. וכך אנחנו תקועים עם פשיעה גואה, קטל גובר בכבישים, מעצרים מיותרים ושוטרים עבריינים.

האמת היא, שיש מוצא: לזרוק מהמשטרה בצורה מיידית כל שוטר שעובר על החוק, ולא משנה על איזה חוק. שוטר ביצע חיפוש בלתי חוקי? הביתה. הפר את זכות ההיוועצות בעורך דין? הביתה. הטריד מינית? הביתה. נסע במהירות מופרזת? הביתה. רשם דוח פעולה כוזב? הביתה. אם המשטרה באמת סבורה שהתפוחים הרקובים בתוכה הם מיעוט שבמיעוט, כפי שהיא חוזרת וטוענת, הרי שהשלכתם מן הארגז לא צריכה להוות בעיה. ואם מדובר במספר משמעותי של שוטרים – על אחת כמה וכמה שחייבים לעקור אותם מן השורש.

התחושה שלי היא, שלא יהיה צריך להעיף מאות ואולי אפילו לא עשרות. ברגע שיועבר מסר חד-משמעי של חוסר סובלנות לעבירות ולשקרים, וברגע שיהיו כמה מקרים מתוקשרים של פיטורים כאלו – השוטרים האחרים יבינו שלא כדאי להם להסתבך. אז למה זה לא קורה? כי אפילו רוני אלשיך, שבא מבחוץ, נדבק מהר מאוד בחיידק החיפוי ההדדי, גם כאשר מדובר בקצינים מושחתים. לכן, זהו תפקידו של הדרג המדיני – ע"ע גלעד ארדן – להכריח את המשטרה לעשות את המובן מאליו: לשמור בעצמה על החוק לפני שהיא אוכפת אותו על אחרים.

שאלתי השבוע איש פיננסים בכיר, העוסק מזה עשרות שנים בשוקי חו"ל, מה דעתו על דונלד טראמפ. תשובתו הייתה מעניינת: "טראמפ פועל בניהול אמריקה כמו שהוא פעל בניהול עסקיו – בשיטת 'בעל הבית השתגע'. במו"מ עסקי זה אומר, שהצד השני תמיד חשש שטראמפ יפוצץ את העסקה, ולכן הוא ידע שאסור לו למתוח יותר מדי את החבל. הבעיה היא, שזה לא מתאים לניהול מדינה וליחסים בינלאומיים".

התשובה מעניינת בעיקר משום שהיא מותירה פתוחה את שאלת ההמשך: האם יש סיכוי שטראמפ ישתנה? אני לא מדבר על הגסות, הבוטות והבורות; אלו הם קווי אופי שלא ניתן לשנותם בגיל 71. אני מדבר על האסטרטגיה, שאמנם טראמפ התרגל אליה במשך עשרות שנים של הצלחה עסקית, אבל יש סיכוי שהוא יבין שהיא איננה עובדת כעת ואולי יגיע למסקנה שעליו לפעול אחרת.

אם התשובה לשאלה הזאת היא שלילית, אזי העולם תקוע עם טראמפ בדרך ללא מוצא. הוא ימשיך לפעול בצורה כוחנית וחד-צדדית, שלעיתים בהחלט יש לה את היתרונות שלה – ראו להיכן הובילה הפייסנות של ברק אובמה – אך לרוב היא פחות מועילה מדרך המשלבת דיפלומטיה סבלנית וסובלנית. אבל אם התשובה חיובית, אם מדובר בדרך התנהלות מחושבת – אזי טראמפ עשוי להתאים אותה למציאות של הבית הלבן, ומכך כולם ייצאו נשכרים.