בשני חלקיו הראשונים של יומן הקריאה תוארה חשיבותה הכלל אנושית של פרשת דרייפוס כמאבק בין נאמני הצדק לנאמני המשטר, ונסקרו שלביה הראשונים של הפרשה כולל המשפט שבעקבותיו נשלח דרייפוס לאי השדים.
בחלק הנוכחי מתוארים במקביל מצד אחד הארועים הנסתרים מעיני הציבור, ששיאם בהחלטת הנהגת הצבא לתמוך באסתרהאזי למרות הידיעה שהוא בוגד, ומצד שני הארועים שהצליחו לסדוק את חומת הסודיות הצבאית, גילו לעיני הציבור את קצה הקרחון של האמת, והובילו להתגבשותה של חבורת לוחמי הצדק.
מרס 1895: לאחיו של דרייפוס, מתיה, שפעל ללא לאות לאורך כל שנות הפרשה כדי להביא לזיכוי של אחיו, נודע על התיק הסודי שהועבר לשופטים. אך מתיה לא יכול היה לגלות זאת לציבור כי התחייב מלכתחילה לשמור מידע זה בסוד.
מתיה מצליח לאסוף חומרים הקשורים לחקירתו של אחיו, ויוצר קשר עם ברנאר לזר, שמתחיל לכתוב ספר הטוען לחפותו של דרייפוס, אך על-פי בקשתו של מתיה טרם מפרסם אותו. תומך יהודי נוסף שמגויס הוא חבר בית הנבחרים ריינאך, ששנים לאחר מכן כתב ספר מפורט בן שבעה כרכים על כל פרטי הפרשה.
מרס 1896: קורה הנס הראשון בפרשה. אל המפקד החדש של שרות הריגול הנגדי, לייטננט קולונל (סגן אלוף) ז'ורז' פיקאר, מגיע מכתב המופנה לקומנדאן אסתרהאזי ומעיד על מקבלו שהוא בוגד הפועל בשרות הגרמנים. פיקאר מתחיל לאסוף מידע על אסתרהאזי, אבל רק באוגוסט מגיע אליו כתב ידו של אסתראהזי, והוא מזהה את כתב היד של המכתב שבעטיו נשלח דרייפוס לאי השדים.
ספטמבר 1896: פיקאר נפגש עם הרמטכ"ל בואדפר, וסגנו גונס, ומספר להם על ממצאיו. להפתעתו מסתבר לו שהשניים כלל לא מתלהבים, והשיחה בינו לבין גונס התנהלה כדלהלן:
גונס: מה אכפת לך אם היהודי הזה יישאר באי השדים?
פיקאר: אבל הוא הרי חף מפשע?
גונס: איך אתה רוצה שנחזור למשפט הזה. הרי זה יהיה דבר איום. הגנרל מרסייה, הגנרל סוסייה (מפקד הצבא בפריז), כולם מעורבים בזה.
פיקאר: דרייפוס חף מפשע, דבר זה צריך להספיק לחזרה אל הפרשה.
גונס: אם אתה לא תדבר איש לא ידע.
פיקאר: הדברים שאתה אומר מחפירים. אינני יודע מה אעשה, אך בכל אופן לא אקח אתי סוד זה לקבר.
בשיחה זו בין פיקאר לגונס מתבטא העימות בין נאמני הצדק לנאמני הממסד הצבאי שהחל זמן לא רב לאחר מכן. גונס היה מוכן להקריב את חרותו של היהודי דרייפוס כדי לשמור על תדמיתו של הצבא כגוף חף מטעויות, ואילו פיקאר לא פחד להתעמת עם מפקדו למען הצדק.
בעוד שאנרי, גונס ומרסייה מתחרים ביניהם על תואר הנבלים שבפרשה, פיקאר, שלאחר מכן נשלח לשבת שנה בכלא כנקמה על אי-הסכמתו לשתוק, הוא ללא ספק הגיבור האמתי שניצב משכמו ומעלה מעל כל הדמויות שפעלו לזיכויו של דרייפוס. אמיל זולא ראוי בהחלט לתהילת העולם שזכה לה, אבל לז'ורז' פיקאר, הרבה יותר מלז'אן ז'ורס, מגיע שיקראו על שמו רחוב בתל אביב.
מובן מאליו שכל האירועים האלה היו רחוקים מעיני הציבור, אך בד-בבד, בחודש ספטמבר 1896, גרם מתיה דרייפוס לפרסומה של ידיעה כוזבת בעיתון אנגלי על בריחתו של דרייפוס מכלאו באי השדים, ובעקבות ידיעה כוזבת זו התחדש העניין בדרייפוס.
עיתונים מתחילים לפרסם פרטים שלא היו ידועים על המשפט (כשעד היום לא ידוע מהיכן הגיעו ההדלפות), והחשוב שבהם הוא קיומו של התיק הסודי שהועבר לשופטים מבלי ידיעתו של הסנגור. בעקבות ידיעות אלה, שלא הוכחשו על-ידי הממשלה, פונה אשתו של דרייפוס, לוסי (לבית הדמאר), לבית הנבחרים בבקשה לעריכת משפט חוזר.
אוקטובר/נובמבר 1896: חבר בית הנבחרים בשם קסטלאן מפרסם שהוא עומד להגיש שאילתה בקשר לפרשה. אנשי הצבא, ובמיוחד אנרי, מרגישים שהקרקע מתחילה לרעוד תחת רגליהם, ואנרי נעזר בזייפן מקצועי כדי לזייף מכתב שכביכול נשלח מהנספח הצבאי האיטלקי לנספח הצבאי הגרמני, ובו כותב האיטלקי שנודע לו על הדיון העתידי בבית הנבחרים, שהוא מתכוון להכחיש כל קשר לדרייפוס, ומבקש מהגרמני לעשות כמוהו.
את המכתב הזה, המוכיח שהשניים קשורים לדרייפוס, מביא אנרי לידיעתם של ראשי הצבא, וכך הם משתכנעים לחלוטין שדרייפוס אשם, ושפיקאר הטוען לחפותו הינו מטרד. לפיכך הם שולחים את פיקאר לתפקיד צבאי הרחק מפריז. (כאמור לעיל, אחרי כשנתיים התאבד אנרי אחרי שנתגלה שהוא זייף את המכתב הזה).
בד בבד מפרסם ברנאר לזר את ספרו "טעות משפטית. האמת בפרשת דרייפוס". בספר סוקר לזר בפרטים את המשפט, מגלה את האמת על תוכנו של התיק הסודי שהועבר לשופטים, וטוען שלא היה יסוד להרשעתו של דרייפוס, ושיש הצדקה לעריכת משפט חוזר.
באותה עת מפרסם עיתון פריזאי צילום של המכתב שבעטיו הורשע דרייפוס, ומתיה דרייפוס דואג לתלות בכל רחבי צרפת צילום של המכתב מול צילום של כתב ידו של דרייפוס, מצביע על ההבדלים בכתב היד, וקורא למי שמזהה את כתב ידו של כותב מכתב הבגידה להתקשר אתו.
לאחר פרסום ספרו של לזר מתקיים הדיון בבית הנבחרים, קסטלאן מביע את אמונו בצבא ודורש להעמיד את לזר לדין. שר המלחמה ביו (מרסייה התפטר מזמן), שגם הוא יודע על המכתב שזייף אנרי, אך כמובן אינו יודע שהוא מזויף, מצהיר שהוא משוכנע באשמתו של דרייפוס, ושיש להתעלם מלזר ומספרו, ואילו ראש הממשלה מצהיר "אין כיום, ולא יכולה להיות גם מחר, פרשת דרייפוס". (בספרו של ברדן נכתב שמשפט זה נאמר בדצמבר 1897 ולא בנובמבר 1896).
את משפטו זה של ראש הממשלה מרבים לצטט כדוגמה לעיוורון לגבי העתיד, כי הוא נאמר בשלב ההתחלתי של הפרשה, שתעבור עוד כשנה עד שהיא תתחיל להסעיר באמת את צרפת. מספר שבועות אחרי הצהרתו זו של ראש הממשלה, דוחה ועדה של בית הנבחרים את בקשתה של לוסי דרייפוס למשפט חוזר.
יולי 1897: פיקאר שטרם הוחזר לפריז ומסתבר לו שנרקמת כנגדו מזימה, מספר את הידוע לו לידיד, עורך דין בשם לבלוא, אך מחייב אותו להבטיח שלא יגלה על כך דבר. לבלוא מפר את הבטחתו לפיקאר, ומגלה את הידוע לו לסגן נשיא הסנאט, שוירר-קסטנר, אך מחייב אותו לשמור את הפרטים בסוד. השניים מסכמים ששוירר-קסטנר יצהיר שהוא משוכנע בחפותו של דרייפוס, אך לא יפרט מדוע, וכך נעשה.
הודעתו זו של שוירר-קסטנר, שהיה דמות מאוד ידועה ומכובדת, מערערת את אמון הציבור באשמתו של דרייפוס. לקבוצת נאמני הצדק הסובבת את אחיו של דרייפוס מצטרפים אישים ידועים וביניהם הסופרים אנטול פראנס ואמיל זולא, וגם מי שהיה ארבעים שנה מאוחר יותר לראש הממשלה היהודי הראשון של צרפת, לאון בלום.
אוקטובר 1897: אנשי הצבא, המודאגים מהצהרתו של שוירר-קסטנר, ומבינים שהגיע אליו מידע מפיקאר, מחליטים לשתף פעולה עם אסתרהאזי. סגן הרמטכ"ל גונס שולח את אנרי וחבריו להיפגש עם אסתרהאזי, להבטיח לו שהם ישמרו עליו, ושעליו להישמע להוראותיהם. פגישות אלה נמשכות, ואסתרהאזי, שכבר החל לחשוש, מרגיש שוב בטוח ומוגן.
ברגע שהחליטו בכירי הקצינים הצרפתים לשתף פעולה עם בוגד, הפכו הם עצמם לבוגדים. אם אפשר להבין את אנרי, שאולי חשש שיתגלה שבמהלך המשפט נשבע לשקר, קשה להבין את גונס, שלא היה שותף קודם לכן לכל עברה. ההסבר היחיד שניתן לתת למעשיו של גונס הוא רצונו לשמור על תדמיתו של הצבא כגוף שאיננו יכול לטעות. מניע כזה לבגידה הוא באמת מעבר לכל דמיון.
בפרק הבא: הארועים שהובילו לכתיבת מאמרו של אמיל זולא: "אני מאשים".
