את פרשת השבוע וָאֶתְחַנַּן קוראים תמיד בשבת החותמת את השבוע שבו חל תשעה באב, שהוא יום האבל הלאומי כידוע, ובה כלולים גם הפסוקים שקוראים ביום הזה, פסוקים המזהירים מפני הדרדרות מוסרית שסופה חורבן ר"ל. והנה, בשבוע שאחרי השבת הזאת חל תמיד טו באב, שעליו אמרו חז"ל (משנה, סוף תענית): לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב (וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים) ובהכרח שגם עניין הטוב והשמחה מצוי בפרשה ואפילו ביתר תוקף מהעניין ההפכי. במלים אחרות, בפרשה הזאת, אולי יותר מאשר בכל התורה כולה, מציב בפנינו משה רבינו את שני הקצוות. והוא עושה זאת תוך כדי הנחיה כללית לבחור בטוב ומציע גם הדרכה מפורטת כיצד לשמור על דבקות באותו טוב.

שוב ושוב, לאורך כל הפרשה מדגיש משה את מה שאמור להיות מובן לנו מאליו, שאין אנו עם ככל העמים, שיש לנו תפקיד מוגדר בעולם הזה ובסופו של דבר אנחנו נבצע את התפקיד, בין בטוב גלוי ובין בטוב נעלם, בין אם ברצוננו ובין אם בעל כרחנו, ושהתפקיד שלנו הוא לייצג על פני האדמה את בורא העולם ומנהיגו. והתנאי הראשון למילוי המשימה הזאת הוא (דברים ד): [ב] לֹא תֹסִפוּ, עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, וְלֹא תִגְרְעוּ, מִמֶּנּוּ--לִשְׁמֹר, אֶת-מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי, מְצַוֶּה אֶתְכֶם. הוא מזכיר את מה שקרה, ממש לאחרונה, למי שחרגו מהקו המותווה: הִשְׁמִידוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ לעומת מאזיניו כעת ששמרו על נאמנות: [ד] וְאַתֶּם, הַדְּבֵקִים, בַּה', אֱלֹקֵיכֶם--חַיִּים כֻּלְּכֶם, הַיּוֹם.

העובדה שאנו עם שונה מכל העמים מתבטאת בתהליך היחודי שבו הפכנו לעם ובקשר המיוחד שלנו עם בורא עולם ומנהיגו: [לב] כִּי שְׁאַל-נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר-הָיוּ לְפָנֶיךָ, לְמִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים אָדָם עַל-הָאָרֶץ, וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם, וְעַד-קְצֵה הַשָּׁמָיִם: הֲנִהְיָה, כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה, אוֹ, הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ. [לג] הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹקִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ-הָאֵשׁ, כַּאֲשֶׁר-שָׁמַעְתָּ אַתָּה--וַיֶּחִי. בהתגלות הייחודית הזאת שהייתה - לא לאדם מסוים שבא וסיפר לנו עליה, אלא לעיני כל העם - הטביע בנו הקב"ה את הקשר הנצחי אליו. וזה אחרי שהוציא אותנו ממצב חסר תקווה: [לד] אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹקִים, לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי, בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים: כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹקֵיכֶם, בְּמִצְרַיִם--לְעֵינֶיךָ.

לא לדחוק את הקץ

את הפסוקים האלה קראנו בתשעה באב. לפני כן מזהיר אותנו משה רבנו מפני הדרדרות שתוביל לתוצאה קשה: [כז] וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם, בָּעַמִּים; וְנִשְׁאַרְתֶּם, מְתֵי מִסְפָּר, בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר יְנַהֵג ה' אֶתְכֶם שָׁמָּה. ומה שיוביל להדרדרות היא ההסתאבות: [כה] כִּי-תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים, וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ; וְהִשְׁחַתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל, וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה'-אֱלֹקֶיךָ, לְהַכְעִיסוֹ. עושים לא כי מרוויחים משהו המעשה, רק כדי להכעיס. אבל שם, כאשר תחוו את התוצאות, מתוך המצוקה הקשה תבקשו לחדש את הקשר שניתקתם: [כט] וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ, וּמָצָאתָ: כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. כי לא משנה לאיזה שפל הגענו, בכל רגע נתון הקב"ה מוכן לקבל אותנו בחזרה. לא סתם מוכן, מצפה בכליון עיניים כביכול שנשוב אליו.


כידוע, במהלך ההיסטוריה הארוכה שלנו חווינו מצבי קיצון שוב ושוב ולכאורה גם כעת אנחנו חווים תהליך כזה. זה מתבטא ברבדים רבים ושונים של חיינו ולא ננסה לפרט כי יקצר המצע. נציין רק כמה דוגמאות כדי להמחיש את הרעיון: מצד אחד תנועת תשובה שהולכת ומתגברת ומצד שני ארגונים שמשקיעים הרבה מאוד בהוצאה של דתיים (ובעיקר של חרדים) בשאלה. מצד אחד הורים (ולא מדובר במי שמגדירים עצמם דתיים) המתמוגגים מהעובדה שילדיהם הביאו מהגן איזו תזכורת לשבת או לחג ומצד שני מחאות קולניות נגד 'הדתה'. מצד אחד צה"ל חזק כפי שלא היה מעולם (לפחות כך טוענים) ומצד שני חייליו ניגפים בפני זורקי אבנים ושולפי סכינים.



כמו שאמרנו כמה פעמים לאחרונה, התנועה אל הקצה היא טבעית ביותר, רק שפה לא מדובר בתנועה אנושית טבעית אלא בחתירה מכוונת לשם. החותרים אל הקצה חיים בעולם דמיוני שבו הגענו כבר אל הגאולה השלמה. השלום העולמי כבר בפתח ורק צריכים לאפשר לו להכנס הביתה, לכן מה שנדרש מאיתנו כעת הוא לחבק את כולם; להפסיק לחשוב במושגים של טוב ורע אלא רק במושגים של אור וחושך, צודק או לא צודק. אלא שהמציאות קצת יותר מורכבת; אומנם אמת שהגאולה קרובה מאוד אבל עדיין יש רוע בעולם ועדיין חייבים להדביר אותו. פשוט כדי לחיות. לכן חייבים להיצמד להדרכה המפורטת של משה רבינו בפרשת השבוע ואז מתוך החושך יפציע האור הגדול.