האומנם שינאת חינם <br>

נתקלתי היום בפוסט פייסבקוני חשוב של אורי יעקב, מייסד התנועה למען האמת בישראל ומי שבעברו היה יועץ התקשורת של אהוד אולמרט. פוסט מכובד לכל הדעות, כ-350 לייקים, מעל ל-20 שיתופים, 100 פתילי הודעות ועוד היד נטויה. כותרת הפוסט "הדג המסריח - מת" מכוונת כמובן לנתניהו ולעד המדינה ארי הרו שההודעה על גיוסו תעיד, לדעת אורי, על מיתת הדג המסריח ביבי.

הכל טוב ויפה אני יכול לחשוב שלא התקבלה שום הודעה על שום דג מת והוא יכול לחשוב שהדג גווע, מת ונאסף אל עמיו ואף מכינים לו סידורי קבורה; כל מחשבה מכל סוג בעידן הדמוקרטי שלנו היא מחשבה כשרה, לגלית ומותרת על-פי חוק. אבל אני שמתי לב למשהו שלא קשור בשום קשר לדג ולא לתמונת מצבו במים אם הוא חי מת או גוסס.

עיינתי בכובד ראש בעשרות פתילי ההודעות, מעל למאה הודעות חריפות שכיכבו מתחת לפוסט ומשהו לא הסתדר לי; משהו עקרוני ביותר. הדעה האנושית הרווחת אומרת כי כאשר נודע לי על נפילת ראש ממשלתי, נניח לצורך הדיון כי הידיעה סופית ורשמית, ידיעה כזו על מעידתו וקריסתו של ראש ממשלה מכהן בעבירות קשות כבדות של גניבה שחיתות, הדבר הראשון שעולה לי בראש הוא כעס, אני כועס, זועם, הסעיף מה שנקרא עולה לי לראש. אתה כועס מקלל את נתניהו, מקלל את הרגע שראית אותו בטלוויזיה. עם זאת מרגיש חרד, חושש מה יהיה עם הממשלה שלי, מה יהיה עם שמנו בעולם, אתה חש זעזוע כנה ודאגה עמוקה לגורל המדינה. זו התחושה הרווחת האמיתית של כל אזרח מכל קשת שזה עתה נודע לו על מעידת ראש ממשלתו, ואפילו על הגשת כתב אישום כנגד ראש ממשלתו, כי הרי אין עשן בל אש...

ויתכן מאוד כי אני טעיתי בהערכה שלי לגבי מצב הדג במים, ואורי וכל האנשים ששמו לייק ושיתפו וחיברו את ההודעות מתחת לפוסט צדקו ממני וראו את הנולד, על סמך ניתוח מרתק וחכם לתמונה הגדולה, לביג פיקצ'ר, והינה פגר הדג המסריח של ראש ממשלתם המכהן מוטל לפניהם מת. איפה הכעס לכל הרוחות, איפה הזעם, איפה הדם הרותח, איפה הקללות למנייק הזה שהשחיר את שמנו ברחבי העולם. לצד זה, ולא שכחתי, איפה החרדה לגורל המדינה? איפה הבהלה החלחלה? איפה הכעס לעזאזל.

עיינתי בעשרות שירשורי ההודעות שנכתבו מתחת לפוסט ולא מצאתי שום זכר לכעס ולא זעם ולא טיפה של דם רותח. במקום זאת ראיתי חדווה. עליצות, שמחה וכן שמחה לאד בטונות. ראיתי שנאה ולאו-דווקא לנתניהו כי אם למחנה השני שנדפק, הינה נדפק כיאות עד עצם ומדמם, איזה כיף לראות את האדום האדום הזה, ואני מדבר על צבע הדם של הצד השני ההוא שעומד ממול.

לימדו אותי בתלמוד תורה של חלב, עיר מוצאי, כי בית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם והאמת מעודי לא הבנתי מה זו שנאת חינם. למה שאשנא מישהו על חינם. היום אני יודע שאין דבר כזה שינאת חינם, אין חיה כזו שנקראת שינאת חינם אבל יש שינאה תהומית ולא לחינם. יש חדווה לשנוא, יש נטייה לשנוא. יש הצורך לשנוא; ישנה סטיה כזו. מקווה ומאחל שמתי מעט המנויים על עמי ושיש בהם את הצורך העז הזה בשינאה- לא יחריבו לנו את הבית השלישי וכן הסכנה הזו נשקפת לנגד עינינו.