חקירה; או "לחם ושעשועים"

משטרה היא חלק ממנגנון אכיפת החוק בישראל. היא בשום פנים ואופן איננה מוסד בידור להמונים, אלא שירות ציבורי חיוני. במסגרת תפקידי האכיפה, היא הזרוע החוקרת פשיעה ועבירות על החוק, כשתפקידה בתחום זה הוא לספק באופן מקצועי, מסודר וחוקי נתונים, עובדות ועדויות לתביעה הכללית, לצורך החלטה על העמדה לדין וגיבוש תיק התביעה. לצערנו, "התברכנו" בעידן האחרון במספר רב מדי של אירועים, החשודים כפליליים, שבהם מעורבים אנשי ציבור מצמרת המערכת הפוליטית והמנהיגותית שלנו - נשיאים ראשי ממשלה, שרים, ראשי ערים, פקידים בכירים ועוד. עבודת החקירה של המשטרה חייבת להיות מקצועית, אמינה, הוגנת ואפקטיבית. מבחינה זו, רצוי היה שתעשה בשקט, ללא לחץ של גורמים חיצוניים למערכת החוקרת, מתוך שיקולים ענייניים ובמהירות אולם, ככל שרמת החקירות עולה לעבר בעלי תפקידים בכירים יותר, גוברת הדרישה "לנראות" הצדק. מאחורי דרישה זו עומדים גם גורמים ושיקולים שהקשר בינם לבין טובת החקירה מקרי, ופעמים גם שלילי.

הנראות מוסברת "בזכות הציבור לדעת", כאשר תוך כדי חקירה הוא יודע מעט עובדות בדוקות אבל שומע דעות רבות המתיימרות לדעת. על הנראות "ממונה", מטעם עצמה, התקשורת על ערוציה השונים. לעיתים מפרסמים הגורמים הממונים על החקירה או על התביעה מידע לציבור, אולם עיקרו מגיע מהתקשורת. טענת "זכות הציבור לדעת" היא מילה מכובסת בה משתמשת התקשורת בכדי לדרוש לעצמה זכות לפרסם "סיפורים" מתוך החקירות או מסביבתן הקרובה. מידעים אלה משפיעים על הרייטינג, המשפיע על התפוצה וזו מייצרת הכנסות. כלומר: זכות הציבור לדעת, מתרגמת למעשה לזכות התקשורת להתפרנס.

נראות מוסברת גם בצורך לשמור שתהליכי החקירה נעשים כהלכה, שהם מלאים ומקיפים, "אוביקטיביים", אינם מפלים בין נחקר לנחקר ואין מעורבים בהם שיקולים זרים או השפעות "מן הצד". לכאורה, מדובר בצורך בתהליכי-אמת שוויוניים לכל (ברוח: "הכל שווים לפני החוק"), ובמניעת שחיתות והפעלת קשרים אישיים בתהליכי החקירה. וראה זה פלא: גם כאן מתייצבת "הממלכה השביעית" כגואלת הציבור, ותחת הטיעון המזהיר "אור השמש מחטא" מבקשת לעצמה זכויות-יתר לבדוק, לחקור, להיות נוכחת, לראיין, לראות מסמכים ולדבר עם חוקרים, לקבל מידע מודלף שלכאורה אינו אמור להיות מופץ לציבור, לשמור על חיסיון המקורות ועוד. מה עושה התקשורת בפועל עם מידע זה? מוודאת את תקינות ההליכים? לפעמים. בעיקר בונה היא סיפורי-מתח, רומזת רמזים, מפזרת הערכות, מבטאת דעות "יודעי-דבר" וכמעט תמיד יוצרת ציפיות ואווירה. הואיל ופרסום תקשורתי מופץ כיום בערוצים שונים, הוא מגיע גם למי שאינם עוסקים בחקירה ומשפיע על כל הנחשפים אליו. אילו עשתה העיתונות המדוברת והכתובה את עבודתה נאמנה, "ככלב-שמירה" אמיתי של הדמוקרטיה, אפשר היה "לסבול" את הדרישה לנראות גם כאן. אלא, שבפועל הופכת היא את זכויות-היתר המוענקות לה לצרכים חיוביים, לקרדום לחפור בו לטובתה, להעצמתה ולתועלתה.

מעניין לשים לב לתופעה שנוצרה בישראל בעשור האחרון, כאשר רוב הטייקונים, שלימים הפכו לחשודים, נחקרים, נאשמים או עבריינים, היו בעלים, שותפים או מקושרים לרשת תקשורת אחת או יותר. מי שמכיר את האופן בו עובדות ממלכות כלכליות גדולות בכל תחומי עשייתן, יודע שאין סיכוי שראש הפירמידה העסקית שיש לו רשת תקשורת, לא ישתמש בה לתועלתו לקידום עסקיו, להגנה על שמו ומעמדו, לפיתוח ושימור קשרים בעולם הפוליטי ולהשפעה יזומה, מכוונת ואינטנסיבית על דעת הקהל. בנתונים אלה, מעט מאוד אנשי מקצוע הצליחו ומצליחים לשמור על "טוהר מידות" עיתונאי, על ראש פתוח לעובדות ועל ניתוח אוביקטיבי של המציאות.

לפי הנוהלים והחוקים הקיימים כיום, גורמי אכיפת החוק אינם אמורים למסור לציבור דיווח אוביקטיבי מלא ושוטף על פעילותם, גם כאשר היא נוגעת לאנשי-שם. אולם מטבע הסקרנות האנושית, זו גזירה "שאין הציבור יכול לעמוד בה". הנחת עבודה היא שהמדיה תעשה זאת במקומם, אלא שהיא מנועה מכך למעשה, מתוקף ניגודי האינטרסים שיש בינה כעסק ומקום עבודה, לבין הזכויות האמיתיות של הציבור לדעת את כל האמת. גם אילו יכלו או רצו גורמי האכיפה לדווח דיווח מלא, הם "רק בני-אדם" ואפשר מאוד שעדיף שהדיווח עובר סינון נוסף.

בעשור האחרון במיוחד, התפתחה שניות היחסים משירות לבעלי עוצמה כלכלית ונגישות תקשורתית ישירה, לכלי לניהול מלחמה פוליטית. אם בשירות אכיפת החוק עובר מרכז הכובד דרך שאלות של טוהר המידות וקיום החוק, בתחום הפוליטי, הוא נוגע במהות הדמוקרטיה. עיקרון בסיסי בדמוקרטיה הוא שלכל האזרחים הנורמטיביים זכות הצבעה בתהליכי קבה"ח קהילתיים וכל הזכויות שוות במשקלן. עקרון שני הוא חופש הבחירה: כל יחיד משתמש בכלל הידע שלרשותו בכדי לגבש עמדה בשאלה העומדת להכרעה באופן בלתי-תלוי וחופשי מלחצים, ולבסוף מצביע כשהוא ניצב מול מצפונו בלבד. בכדי שכללים אלה יתקיימו כאשר הצינור לקבלת מידע מגורמי ממשל, משלטונות אכיפת החוק או מכל מקור אחר היא התקשורת, אסור שזו תהיה נשלטת על-ידי בעלי אינטרסים פוליטיים, בדווחה על נושאים אלה. עקרון זה, כידוע, אינו נשמר באופן פורמלי בתחום הבעלות וגם לא באופן כלכלי או פיננסי. הנגע התפקודי הנהוג כיום, מכרסם בטוהר המידות של הדמוקרטיה ומסכן את לגיטימיותה.

בטיפולה של מרבית התקשורת בנתניהו ומשפחתו, הגיעו הדברים לשיאים המחייבים בדק בית כולל במבנה, בבעלות עליה, בבקרה על מעשיה ובהפרדה בין מידע לדעות ופרשנויות ובין תקשורת קונסטרוקטיבית לדסטרוקטיבית. כך למשל, כאשר היועץ המשפטי מודיע שנתניהו איננו חשוד בפרשת הצוללות (תיק 3000). נוטלת לעצמה מרבית המדיה "חופש דיווח" להפוך את שאלת עד המדינה בפרשה זו (הארו ואחרים)¹ לפתיח חוזר ונשנה בכל מהדורות החדשות. לאזכור מתלווים הפצת רמזים, הבעות תקווה, ציטוט הערכות מצוצות מן האצבע של יודעי דבר כביכול שהנה מגיעה העדות שתפלילו. זה איננו דווח אלא מחול שדים וצייד מכשפות, שחובה לחסלם. איילת שקד - לטיפולך.

שעה שהיועץ המשפטי מודיע שהחקירה מתקדמת ובינתיים אין ממצאים חלוטים בשאלת פליליות מעשיו או התנהלותו של ראש הממשלה, מתלכדים כל שוחרי הרע הפוליטיים שלו להפגנות סרק מול בית היועץ, במטרה להניעו להמציא החלטות התואמות את דעותיהם - זו כבר אינה דמוקרטיה. הדיווחים התקשורתיים על הפגנות עברייניות אלה, "פוסטים" הזויים ברשתות החברתיות המפיצים שמועות ומנסים להשפיע, על כיווני חקירה והחלטות, כביכול, של הפרקליטות - זו כבר אינה תקשורת. זו מכונת השחרה פוליטית, המכוונת ליצירת מציאות שמאיימת על שלטון החוק והדמוקרטיה גם יחד - מַניָה-טוֺקְרַטיה פאר-אקסלנס.

אם התקשורת היא כלי נשק או שיטה לשטיפת-מוחות הציבור במאבקים פוליטיים, כלכליים או אחרים אין היא זכאית לזכויות יתר, אלא חייבת בפיקוח יתר. אם מתיימרת היא להיות מנגנון דמוקרטי בשירות הציבור, חייבת היא לעמוד לשירות הציבור ולא לשירות בעלי עניין מתוכו. חייבים להפריד בין פרסום מסחרי לדיווח עיתונאי של חדשות. חייבים להפריד בין שיח ביבים ברשתות חברתיות שרמתן מפגרת ומכוונת לפסיכולוגיה הפרימיטיבית של הציבור, לבין רשתות שהן תקשורת במיטבה אך באמצעים

טכנולוגיים חדישים. אפשר שיש להפריד בין העיתונאים המדווחים או כותבים מאמרי דעה לבין ערוצי הפרסום של דבריהם, כשהאחרונים אינם רשאים לשנות את דברי הכותב ללא הסכמתו. סביר שמנגנוני הגנה על הציבור מפני תקשורת מסוכנת מסוג כזה או אחר, יחייבו גם תחיקה שונה ומערכים ארגוניים-כלכליים חדשים להפעלתה.

בשום אופן אין להניח לשומרת הסף של הדמוקרטיה, להפוך בדלת האחורית לכלי נשק להחלפת השלטון במדינה.