תופעה שאני ניתקל בה לעיתים מזומנות בפרסומים של אנליסטים אקדמאים ועיתונים מן האסכולה הליברלית והפוסט-מודרנית, היא הפער בין הנחת העבודה של כתיבתם העוסקת בנושא אקטואליה לבין הכלים התאורטיים בהם הם משתמשים לניתוח הנושא. התוצאה השכיחה של פער זה היא שבמקום לנסות להבין את המצב ואת המסקנות הנובעות ממנו, הם עוסקים בשיפוט התאמתו לתאוריות או לפרדיגמות בהן הם מאמינים. ככל שהזיקה הפרדיגמטית בראיית העולם שלהם חזקה יותר, כך מתרחק הניתוח מן העובדות ומן היכולת להציע פתרון יישומי לסוגיה הנדונה. נקודת שסע מתמדת במצבים אלה, שמתרחבת ככל שהם חוזרים על עצמם, היא התעלמות מהציבור, דעותיו ועמדותיו והיצמדות למנטרות המתארות עולם אוטופי שאין סיכוי ראלי לכפות אותו על הציבור.
ככל שנושא הדיון מורכב יותר, כולל אלמנטים אמוציונליים ומייצג פער-עמדות גדול יותר בין הציבור לבין "שופטיו", הופך השיח לשיח-חרשים. סוגיה כבדת-משקל בתחום זה היא הדיון בשאלה מהי מדינה יהודית ודמוקרטית, מהי דמוקרטיה, מיהו הריבון, מיהו המחוקק ומהי מערכת היחסים בין סמכות החקיקה לסמכות השיפוט בדמוקרטיה. התופעה קיימת גם בשיח הציבורי המתנהל בשאלות של מדיניות ואסטרטגיה שבהן האיומים, צרכי הביטחון והדרכים הנכונות ליישב בין ניגודים אלה, נגזרים מעמדות מנוגדות. לרוב נצבת מצד אחד התובנה הציבורית השכיחה (עמדות הנגזרות בראש וראשונה מניסיון חיים) ומן העבר האחר "התקינות הפוליטית" התאורטית, שבה ה"נראה טוב" קודם "לנכון ולנחוץ".
שני מאמרי דעה משכו את תשומת ליבי ב
מעריב מיום 13.8.15: "תקדים מסוכן" של ד"ר עידית שפרן גיטלמן. ו"תהיו דיפלומטים" של ח"כ
נחמן שי. את שניהם מצאתי כניסיון עקר של הכותבים לעסוק בשאלות מעשיות באמצעות דיון תאורטי והטפת מוסר גלויה או סמויה ל
ממשלה ולציבור. את שתי העמדות אני דוחה על הסף כבלתי רלוונטיות למציאות בה אנו חיים.
"תקדים מסוכן"
המאמר של
שפרן גיטלמן, עוסק בשלילת האזרחות הישראלית של המחבל מהפיגוע בגן שמואל
1. פסיקת השופט קובעת שמי שמחליט לפגוע באזרחי ישראל, מוציא עצמו מכלל אזרחי המדינה. לצערי לא ראיתי את פסק הדין הכתוב המלא ואני מקווה שדברי השופט המצוטטים על-ידי הכותבת אינם מלאים, משום שאם רק דברים אלה נאמרו על האירוע, הרי שהשופט הגיע אומנם למסקנה הנכונה אבל לא נימק אותה בכל הסיבות הראויות.
בציטוט חסרה הקביעה החשובה שמעשה המחבל נבע ממניעים לאומניים, משנאת יהודים ומהצמדות למאבק אלים המבקש לשנות או לחסל את המדינה היהודית. שילוב זה עומד בניגוד מוחלט לשבועת האמונים בה חייב כל אזרח כלפי המדינה וחוקיה כאשר הוא מבקש להיות אזרח. במדינה כישראל, שלימות זו קרדינלית לביטחון הלאומי, דווקא מפני שמספר האזרחים הערביים-מוסלמים בה גדול יחסית ושימור נאמנותם למדינה ולחוקיה קריטית לעתידה.
את טענתה כנגד פסיקת השופט, מעגנת שפרן גיטלמן בטענה ש"אזרחותו של אדם היא אחת מזכויות היסוד הבסיסיות שלו, המהווה רכיב יסודי בזהותו העצמית". מקור הטיעון הוא "שיח הזכויות"
2. ואני מוסיף: בפרשנותו הפוסט-מודרנית ההזויה ביותר. היא ממשיכה וגורסת שלצד הענקת הזכות כשלעצמה, האזרחות קושרת את הפרט למנגנון שמגן על זכויותיו. מכאן שיח הזכויות עולה ו"פורח", אולם אליה וקוץ בה, לפחות בעיני, בשתי נקודות שללא מענה משכנע לגבן כל הטיעון שמעלה שפרן גיטלמן הוא בלתי-רלוונטי. ראשית, האם אחריות כלפי היחיד כולה של המדינה וליחיד עצמו אין שום מחויבות בשמירת הזכויות שנתנו לו? שנית, האם זכויות ניתנות כך, סתם, בעלמא, לכל דכפין והאם בצדן אין מקבל הזכויות חייב גם בחובות ובראשן חובת הנאמנות למדינה לקיומה ולשמירת חוקיה?
למען היושר האינטלקטואלי צריך לומר שיש בתוכנו מי שמאמינים שזכויות וחובות אינם הולכים יחד. אלה שתי דיסציפלינות נפרדות, שמתקיימות במרחבים שונים - האחד הוא המדינה, המעניקה זכויות והאחר הוא המדינה, המטילה חובות וניתן להיות "תובע נאמן" של הזכות ובה בעת "אויב ומפר נאמן" של מימוש החובות. דומני שהמכון הישראלי לדמוקרטיה, בה שפרן גיטלמן פועלת כחוקרת, הוא אחד הגופים הדוגל בגישה זו או בדומה לה מאוד.
אני כופר בתזה זו מכל וכל. בראייתי,
אזרחות היא "עסקת חבילה". יש בה זכויות וחובות ומקבל הזכויות מתחייב, מעצם הסכמתו לקבלן, לקבל על עצמו גם את קיום החובות. מרגע שהחליט להפר את התחייבויותיו, יחסי-הדדיות בינו לבין החברה אליה ביקש להשתייך, בתמורה לקיום חוקיה שבהם מעוגנות גם החובות - העסקה פתוחה ועומדת לדיון מחדש. חומרת ההפרות תקבע את גורל הקשרים ההדדיים. תחת הכלל של הדדיות, עומד גם הפירוש: "הפרה גוררת הפרה".
זה אינו דיון משפטי כי אם דיון עקרוני-מושגי-פילוסופי מתחום מדעי המדינה העוסק בשאלת הבסיס עליו מושתתים היחסים בין מדינה לאזרחיה. לא ארחיב כאן את הדיון בסוגיה זו, אבל אוסיף ואומר שאזרחות איננה כפויה, היא מוענקת והמקבל מקבל. כלומר, אין חובת קבלה; העסקה היא דו-סטרית בין הקהילה שחבריה הם אזרחי המדינה לבין מי שחובר אליהם, בתנאים שנקבעו על-ידי המוסדות הנבחרים שלה טרם הצטרפותו. בעתיד, יהיה שותף שווה זכויות לכל הפרטים האחרים בהליך הדמוקרטי על פיו מתנהלת החברה המדינתית.
בסוף רשימתה טוענת שפרן גיטלמן: "טבען של זכויות אדם שהן ניתנות לאדם באשר הוא אדם, ללא קשר לזהותו הלאומית. ראוי שכך תנהג המדינה גם כאשר על הפרק שלילת זכויות אלה". מתוך דברים אלה נובע שרוב אזרחי מדינת-ישראל לרבות המשכילים שבהם, חיים בטשטוש מושגים מטריד ביותר. הבלבול אצל שפרן גיטלמן נובע לא רק מפרשנות מוטה ומוטעית לשאלות היסוד הללו שאין להן מענה מספק בחוקי היסוד שלנו, אלא גם מניסיון לגזור סימטריה ממציאות שאינה כזו. גם אם האזרחות נתנה על בסיס אנושי-אישי, היא ניתנה על-ידי מדינה שהגדירה עצמה "מדינה יהודית"; והמקבל ידע זאת כאשר הסכים לקבל. כאשר המקבל מציב עצמו בעמדה לעומתית עוינת כלפי המדינה ורוב אזרחיה מתוך שיקולים לאומניים עוינים ומבצע אלימות פושעת נגד אזרחים אלה, הוא זה שהורס את הבסיס האנושי הכללי שבזכותו קיבל אזרחות במדינה היהודית. אנו איננו חייבים לו יותר משהוא חייב לנו. ראוי שהכנסת ומשרד המשפטים יעשו מאמץ מזורז להשלים חקיקת יסוד בכל השאלות הבסיסיות הקשורות ביחסי אזרח ומדינה במדינת ישראל, שהגדירה עצמה כמדינה יהודית, ולא במקרה.
לכן, זעקות השבר והאזהרות "החמורות" של שפרן גיטלמן אינן במקומן ואינן לעניין. בסה"כ, טוב ונכון עשה השופט בפסיקתו ובגזר דינו. אפשר מאוד שבכך פתח סוף-סוף דלת לגיוס אמצעי נוסף של המדינה להגנה על אזרחיה. הואיל וזו חובתה הראשונה והיסודית ביותר, גם המעשה וגם התוצאה הכללית הנובעת ממנו - רצויים.
"תהיו דיפלומטים"
נחמן שי חוזר לסורו ועוסק במאמרו בהרגעת הרוחות, במקום שהן אינן סוערות ובנימוקים שאינם משכנעים. הליקוי העיקרי ברשימתו הוא הבחנה לקויה בין מה שבשליטת ישראל למה שאיננו בשליטתה, ותרגום המשברים הבלתי מבוקרים בארה"ב ובאזורנו לכללי התנהגות מעשיים מומלצים. אמירתו: "מדיניות חוץ זהירה, מחושבת ובשום אופן לא לעומתית", היא אמירה סתמית שאין בה תכלית. אין צורך להסביר לישראלים את חשיבות הקשר עם ארה"ב, אבל יש צורך לנסות ולהציע מדיניות ולא סיסמאות. אם יתברר שהמשבר האמריקני אינו מסתיים, או מסתיים באופן שמסכן אינטרסים ישראלים חיוניים, ואנו מכירים מקרים כאלה מהעבר הקרוב, כיצד צריכה ישראל לנהוג? - בזהירות מחושבת ולא לעומתית, או במאמץ מירבי ומיטבי לשמור על אינטרסים אלה, ואם צריך אזי גם ברעש וצלצולים?!
פרשנותו בנושא חוק הבריאות ("אובמה קֵאר") שגויה. בתחום זה קיימות החלטות מפורשות של המפלגה הרפובליקנית, שהתקבלו מספר פעמים וזמן רב לפני שטראמפ נכנס למרוץ לנשיאות, וגרסו ברוב ברור מהם העקרונות להסדר הבריאות הנראים ראויים בעיניהם.
המשבר המתחולל בנושא זה עתה איננו משבר של הנשיא אלא של המפלגה והנהגתה, בעיקר בסנט. טראמפ איננו "מתקשה" להעביר את מדיניות הפנים שלו, הוא מוכשל בכך על-ידי מפלגתו; מוכשל באופן זדוני על-ידי הדמוקרטים ובאופן מטופש על-ידי חוגים במפלגה הרפובליקנית, שהסנטור מקיין הוא בין מוביליהם. ייתכן מאוד שזו תולדה של הבטחת הבחירות של טראמפ לנקות את "הביצה הוושינגטונית", ואפשר שזהו עיוורון פוליטי של הרפובליקנים. אולם, טראמפ הוא זה שהעניק להם שנתיים של רוב בשני בתי הקונגרס, נשיא בבית הלבן ורוב שמרני בבית המשפט העליון לחוקה,
והם מבזבזים זאת כתינוקות של בית רבן.
התפטרות יועצים איננה עקרונית. מלבד ראש סגל הבית הלבן, שהוא איש מפתח בארגון העבודה בבית הלבן וסביבו, כל שאר ההתפטרויות מפריעות הרבה פחות ממלחמת התקשורת בטראמפ, מסיבות אידיאולוגיות ואינטרסנטיות, ומלחמת הרפובליקנים בו מסיבות שלרציו אין הסבר טוב להן.
אירופה, במיוחד המערבית, איננה ידידותית לישראל מזה זמן.
עמדותיה של ישראל מול אירופה נגזרות מעמדותיה שלה מול ישראל. הקהילה האירופית היא כיום
הגורם העיקרי בעולם המנסה לכפות על ישראל פתרון שרוב הציבור כאן איננו רוצה בו, ורב הסיכון הלאומי בו על התועלת. נתניהו, שנואש "מהידידות הישנות", מנסה לבנות בגוש האירופי איזון פוליטי, שיפחית את הלחץ הבלתי הוגן על ישראל. דבריו בעניין זה בביקורו האחרון ב-4 מדינות במזרח היבשת, טבעיים ומובנים על-רקע העמדות של בריסל וחלק ממדינות מערב אירופה בשאלת הסכסוך הישראלי פלשתיני. התנהלותה של הקהילה אינה רק הצהרתית, היא גם אופרטיבית, למן הניסיון לקדם "בכוח" מציאות חדשה באיו"ש ובהתייחסות לתעלוליו של אבו מאזן בזירה הבינלאומית, בטיפול בטרור הבודדים, בהסתה האנטי-ישראלית ועוד. אירופה מתערבת באופן בוטה בפוליטיקה הפנימית של ישראל, ובכלל זה בהזרמת כספי-חתרנות במסווה של כספים הומניים.
איננו יודעים כמה זמן יידרש לארה"ב בכדי להתאושש מהמשבר הפנימי שלה; בינתיים הסימנים אינם מעודדים. איננו יודעים אם בחירות האמצע בנובמבר 2018 לא יטרפו שוב את כל הקלפים, בגלל מדיניותה הנלוזה של המפלגה הרפובליקנית; לטעמי, הציבור לא יסלח לרפובליקנים אם יכשילו יוזמות של הנשיא, ומאידך-גיסא, יכולתו לפעול בקונגרס לעומתי, תתגמד ותפגע גם בישראל. אין למה לחכות.
ישראל צריכה לקדם את ענייניה ולשם כך יש צורך במדיניות דינמית ואקטיבית. בקונטקסט זה, האזהרה של נתניהו בעניין התבססות האיסלאם באירופה ובכלל זה האיסלאם הקיצוני, והשלכות תהליכים אלה גם על הביטחון ביבשת ועל הפוליטיקה של מספר מדינות מפתח כלפי ישראל, היא דבר בעתו. הדברים אינם נאמרים מנקודת מבט של התנשאות אלא של דאגה.
דומה שכשם שארה"ב נרדמה בשמירה בשאלות המזרח התיכון ותוכניות הגרעין של קוריאה הצפונית ואירן, הולכת אירופה בדרך דומה ביחס לטורקיה של ארדואן מצד אחד וביחס "לפלישה הדמוגרפית האסלמית" לתוכה, מצד שני. עבור מרבית מדינותיה זו אזהרה ידידותית מאוד בניגוד לנימה שמיחס לה נחמן שי, כנראה משיקולים אופוזיציוניים.
ההתפתחויות במזרח התיכון, במיוחד לאור הסקירה של ראש המוסד בפני הממשלה, מ-13.8.17, על המהלכים האירנים בסוריה והתבססותם בה, ללא תגובה אמריקנית, אינה טובה לישראל; אל לה לשתוק בעניין זה
3. ההתקדמות האירנית לעבר הים התיכון היא מהלך המבסס תנאים לעימות מזויין כולל וישיר בינה לבין ישראל. כשברקע המשבר בין ארה"ב לקוריאה הצפונית, והקשר בין קוריאה לאירן - התמונה המצטיירת אינה מרנינה,
והשקט עליו ממליץ נחמן שי נשמע כניתוק טוטאלי מן המציאות.
או שהחרדים ימלאו את חובתם האזרחית או שיסתלקו מכאן
