ממית לחגוג את המוות <br>

הטרור שוב איננו רציונלי. הוא לא מבקש להשיג בטרור אלא טרור בלבד. הוא ממית כדי לחגוג את ההמתה. אין לו סיכוי לא להפיל ממלכות, לא להעצים אמונות, לא להוריד את האלוהים ארצה ולא להעלות אליו מאמינים. אין לו כוח. הוא יורה בעצמו כדי לירות באחרים, ואחרים זה כולם, כל מי שאיננו הוא, וגם זה לא תמיד, כי גם הוא עצמו בכלל. ובכל זאת, הוא כאן הטרור, ועל כן מוכרח שיהיה לו בדל רציונל, חוט.

היגיון דק המחבר אותו במשהו למציאות. הרציונל שלו הוא שהוא זורה פחד. הוא מתענג על הדיספרופורציה המטרפת בין כוחו השואף לאפס לבין האימה חוצת היבשות שהוא מעורר במיליארדי לבבות. זה רציונל אינפנטילי, הבנוי על סיפוק מידי ואלים של תשוקה להגיע לפורקן בהקזת דם לשמה והתזתו על כל עמודי כל עיתוני העולם וכל מרקעי וצגי התקשורת המידית בתבל ומלואה. אין לו אידיאולוגיה שהוא מדבר בשמה. הוא לא מאמין בה. הוא סוטה. הוא משתמש בה כחלק מן האיום, שאותו רק אותו הוא עובד.

שרד גם טרור נושן, טרור של מעטים המאמינים בהכנעת הרבים לשם מה שהם רואים כעיקר שבלעדיו החיים אינם בעיניו אלא כניעה לשעבוד או לעבדות. טרור עם רציונל. אבל למי שיש בו עניין? הוא אינו מטיל אימה אלא על אויב מוגדר, מצומצם, מקומי, ואלא אם כן הוא נועז ומתוחכם, אין לו כותרות מחוץ לזירה הקטנה שלו. אכן יש, עדיין, טרור נושן ולעתים גם אידיאולוגי כזה, אבל הוא לא דומה לטרור הגדול שהכל מדברים בו היום, חסרי אונים למגרו, להיענות לו, לבא לקראתו, כי אין לו תביעות, כי אין לו דרישות כי אין לו רציונל שאפשר לרצות אותו, כי כל כולו כאן כדי להיות כאן. זה הטרור שלא יעצור עד שהוא לא ידרוס את הכל ולא יפוצץ את הכל ולא יוציא להורג את הכל ולא ייענה לכל אלא ביום בו יעלה חגור מוות ברעם אדיר לשמים.

צריך לרדוף אותו ולנסות לשרש אותו ולהתגייס אומה עם אומה, עם בברית עם כל עם, לרגל אחריו, לחשוף אותו בטרם יכה, גם אם הסיכויים לכך זעומים, כי אחרת יקרוס העולם לתוך דטרמיניזם קטלני, אבל סוף דבר צריך לדעת כי הטרור הזה המאבד את הרציונליות שלו, יאבד גם את עצמו, יומו יבא. הוא יהיה אחרון הקרבנות של עצמו. צריך להחיש את קיצו הבלתי נמנע. באמונה ברציונל של הקיום האנושי תחת שמיה של הפלנטה הנהדרת שלנו.