תיאורמה כאבן דרך

את הסרט תיאורמה שיצר פייר פאולו פאזוליני ב-1968, שהוא כה חריג במיכלול יצירותיו של זה, ולכן לא היה לשובר קופות - ראיתי ולמדתי בעת לימודי באוניברסיטה. זמן קצר לאחר שתרגמתי מאיטלקית כמה מהפואמות של פאזוליני לצורך העבודה הסמינריונית "על פאזוליני כמשורר", נרצח הלה על-ידי צעיר הומוסקסואל, שנשלח כנראה על-ידי החוגים הפאשיסטים, שהתנגדו לרעיונות הקומוניסטים של פאזוליני. היה זה בעקבות הקרנת סרטו "סאלו 70 - הימים האחרונים של סדום" שהיה כעין מאניפסט אנטי-פשיסטי מוחלט. הפואמות שלו עסקו בתיאור פיוטי של משכנות העוני של רומא, ובערבים שנערכו לזכרו בחיפה ובת"א, הקריאו אותן גילה אלמגור ועודד קוטלר.

בעיבודו של אריאל וולף לסרט "תיאורמה" שאינו קל להבנה מפאת מיעוט הטקסט, אך העשיר ברעיונותיו המומחשים, מגיע צעיר יפה תואר לבית משפחת תעשיין עשיר בצפון איטליה. בתוך ביקורו שם, הוא מצליח לממש את כל חלומותיהם הפרועים של כל בני המשפחה בנושא המין - האב, האם, הבת, הבן והעוזרת. במעשיו הוא גורם להם להסיר את כל מעטה הצביעות החברתית בהם חיו, להסיר את המיגננות, ובכך הוא משנה את כל הוויתם. מתוך הסממנים הפזורים בסרט (הצמחיה בגן הבית אותה מטפחת המשרתת, והמסמלת את גן העדן, זר הפרחים המסמל את זר הקוצים שעטה ישו בויה דולורוזה ועוד) קיים קשר עמוק למיתולוגיה הנוצרית בדמותו של ישו, שכביכול הגיע כדי לתקן את העולם. וכזו הייתה גם משימתו של הצעיר בסיפור האוטופי הזה. התמזגותו הפיסית עם כל אחד מבני הבית אליו הגיע, היא המחשת הטמעתו של האופי האלוהי עם הרעיונות של הבימאי בהם, אותם מסמלת דמותו של הזר, בן האלוהים. כך נטמעים האמונה הנוצרית והקומוניזם כאחד הן בסרט והן בהצגה שעיבד אריאל וולף.

כשהצעיר (בסרט מילא את התפקיד טרנס טראמפ יפה התואר) עוזב את אחוזת המשפחה לאחר ש"עשה" את כל בני הבית - המשפחה נותרת מפורקת מכל ההתנהלות הקודמת שלה והערכים הכרוכים במעמדה הרם. והשיא בא לידי ביטוי בסצינת הסיום עליה נדווח בהמשך.

את בימת תיאטרון הקוביה המצוי בגן מאיר במרכז לגאה, שמעלה הצגות מובחרות ומשמעותיות ביותר, עם ריצפת מרצפות המראות שעיצב רוסלו שמריה, מנצל הבימאי, השחקן והכוריאוגרף הצעיר והמוכשר כשד אריאל וולף את צורת המיבנה הפנימי עם המרפסות מעל לשני צידי האולם, ואת היציאות הרבות, כך שהדמויות נכנסות ויוצאות מכל הכיוונים. בכך הוא יוצר לוקיישן שונה מהאחוזה המפוארת שבסרט, ויוצר חלל שונה אך דינמי בבהתאם להתפתחות הדברים. כך גם הודות למשחק התאורה שעיצבה חני ורדי, המפנה את תשומת לב הצופים למיקומים שונים על הבימה. התנועה המואטת בחלקים שונים, מדגישה ומעצימה עוד יותר את המסר של מה שהיא מכוונת אליו, ונוסכת מתח רב. המוזיקה המקורית היפהפיה שחיבר שלומי ברטונוב, שמבצעות אנה סנגר על הפסנתר וענת רייזמן על הכינור מעניקה יתר צבעוניות לסיפור על הבמה. כך שמיעוט הטקסט אינו חסר, כי כל שאר המרכיבים ממלאים עד תום את היצירה.

את דמות האם שבסרט גילמה סילבנה מנגנו המופלאה, מגלמת כאן בחיצוניות דומה ומוקפדת כולל התסרוקת האותנטית, שרון שטרק, שחקנית (היפה של) החאן הירושלמי עד לאחרונה. היא סמל הנשיות והאצילות בהתגלמותה. הגבר הזר הצעיר החטוב והסקסי (ישי בן משה, שמשחק ומביים בהצלחה מאז סיים את לימודי המשחק בסטודיו ניסן נתיב ואת לימודי הבימוי בסמינר הקיבוצים) מערער את התנגדותה בג'סטות רבות משמעות ותנועות ללא צורך באומר, והיא הופכת תחת ידיו מאצילה איטלקיה על כל גינוניה, ובתלבושות מרהיבות שעיצבה לכולם וורוניקה שור, לסמל סקס נשי משוחררת עד אין סוף. כשהיא מתפרקת בסוף מכל מה שהיא עוטה, היא שואלת את הצופים: "אתם הבנתם את זה? אני לא הבנתי, גם כשראיתי את הסרט..."

באותו אופן, ללא מילים, רק עם עושר תנועה וביטוי, כובש הזר את המשרתת (לאורה בטי בסרט, וכאן - יעל טוקר, שכל תנועותיה נווטו בכשרון כזה על-ידי הבימאי, עד שהיא בונה דמות מרשימה ללא מילה אחת, בעוד תנועותיה והבעותיה הן שממחישות את המהפך במתרחש מאז בואו של הזר.

את הבן של המשפחה שמגלם כאן שלומי ברטונוב (שחקן ומוסיקאי מחונן, בוגר הסטודיו של ניסן נתיב, ונינו של יהושע ברטונוב ממקימי "הבימה"), כובש הזר בסצינה אירוטית עוד יותר הכוללת עירום מוחלט, ואת התחושות וההתלבטויות המתייסרות הכה מרשימות ממחיש ברטונוב באכספרסיביות רבה כשהוא מתמרח בצבע כחול ומתחכך בבד קנבס ענק שעל הקיר.

הבת הצעירה של המשפחה מגולמת בחדוות חיים ועליצות אופיינית לגיל, בידי נעמה פרייס. כשרונה ונסיונה כרקדנית (היא בוגרת בי"ס למחול נחשב בניו-יורק) בא לידי ביטוי גם בסצינות בהן המשפחה, כולל הזר, נסחפים למחול עכשווי סוער, לצלילי מוזיקה שכתב שלומי ברטונוב, שאף מלווה זאת בפסנתר בחלק האחרון של ההצגה. הקצב והמוזיקה מחברים את הנעשה על הבמה לקהל של היום והופכים אותה לרלוונטית. לעומת העליצות וחדוות הנעורים שהיא מקרינה בתחילה - השבר שלה, כשהזר עוזב, גדול משל כולם - את זה ראינו בסרט, כשהיא חלתה ופסקה לדבר. כאן הביטוי שונה, מעצם המיגבלות של הצגה לעומת סרט על מיכלול האפשרויות העומדות בשינוי לוקיישנים בסרט.

אך השבר הגדול, ובו טמון המסר של פאזוליני שנחשב לקומוניסט והיה לפה להמונים העניים, הוא שברו של האב. בסרט גילם אותו מאסימו ג'ירוטי הנפלא, וכאן, בסצינת הסיום, מגיע ירון מוטולה הוותיק והמנוסה לאחד משיאי הקריירה העשירה שלו, כשהוא מתפרק מכל נכסיו החומריים - מתפשט מבגדיו וממטבעות הכסף שצבר בפסלון החזיר - שהם הסמל לכל נכסיו כבעל בית החרושת. בדומה למה שנראה בסרט עת הוא הופיע לפני כל הפועלים והעובדים שלו, והעניק להם את כל הזכויות על מפעלו וועד בעירום לקראת הלא נודע... התגלמות רעיון הקומוניזם האוטופי. כך בהצגה - ההתפשטות, והזעקות תוך איבוד השליטה העצמית כפטרון ואציל, הם הקתרזיס, שסיומו מעיד על ההתפוררות של כל מה שסימל אותו, תוך המעבר לעולם שונה בתכלית ממה שקדם לו.

השחקן המוכשר והבימאי יוצא הדופן בכשרונו אריאל וולף אינו חושש ללכת עד הסוף תוך מתן ביטוי לרעיונותיו בבימוי ההצגות שהוא מביים. השילוב של מוזיקה מקורית, השימוש המועט בטקסט, שכאן הוא קיים רק בתחילה ובסוף, וממנו מבינים את המסר - והשימוש בשחקנים וגופם ככלי לביטוי הדרמטי, גם תוך שימוש בעירום כביטוי - כל אלה מציבים את הצעיר יפה תואר והכה מחונן בשורה הראשונה של הבימאים הצעירים שישראל הולכת ומגבשת בעת האחרונה. תחום שהתיאטרון הישראלי כה חסר, כשם שחסרון מחזאים ישראלים מקוריים הוא שדוחף את התיאטראות לחזור ולהעלות את אותם מחזות מתורגמים ממיטב המחזאות הזרה שוב ושוב. נקווה שגם חסר זה יתמלא, והתיאטרון הישראלי על כל שחקניו ויוצריו המוכשרים, ינסוק ויגיע לשיאים חדשים.