כמו נושאת מטוסים כבדה, שזקוקה לעוצמת מנועים אדירה, כדי לבצע פניית פרסה חדה, נזקק העם היהודי לפני 120 שנה, לקונגרס הציוני הראשון, אשר התכנס בבאזל באוגוסט 1897, א' באלול תרנ"ז, על-מנת לחולל את המהפכה הציונית ולהסיט את העם ממציאות נואלת של גלות דוויה ומנוונת, ממצב של מרמס ומשיסה ברגלו של כל צרוע וכל זב' למצב של תקומה, תחייה לאומית, גאולה ומולדת, ברוח חזון "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים".
יהודי בן זמננו, ובוודאי ישראלי גאה, שיש לו שפה לאומית, דגל לאומי, הימנון ושאר סממני ממלכה ועוצמה צבאית אדירה, לא יוכל בשום פנים לדמיין היכן היינו, עם ישראל, לפני 120 שנה. שום דימוי לשוני לא יתאר את מעמדו של היהודי אז. אסקופה הנדרסת יכולה להיות מחמאה. חייו של יהודי היו שווים אז, כמו גם לאורך כל שנות הגלות ובוודאי במרוצת שנות השואה, כקליפת השום. אולי כשוויים של חיי כלב חוצות מצורע, שהכל בועטים בו; כשוויו של זבוב טורדני, שכל אחד רשאי למעוך תחת מגפיו. היהודי היה אז הבזוי בין יצורי אנוש. כל בריון רחוב אנטישמי רשאי היה להכותו, להשפילו, להתעלל בו להנאתו הסאדיסטית, לרוצחו נפש. דמו הותר. ממש כך. לית דין ולית דיין.
מולדת, דגל, הימנון, שפה
עד שבאה התנועה הציונית והזכירה לו שאפשר גם אחרת. שגם לו זכויות לאומיות, מולדת, דגל והמנון, ואפילו שפה; שגם היהודי, כשאר עמי אירופה שהשתחררו באותה מאה בשנות אביב העמים, זכאי להיות ריבון לעצמו - במולדתו שלו. זו הייתה הבשורה הגדולה שהקונגרס שהתנהל בבאזל לפני 120 שנה בדיוק, הביא לעם ישראל, 1,827 שנים לאחר שנחרב הבית ועם ישראל התפזר בגלויות.
אבל מדוע זכתה דווקא באזל, העיר השלישית בגודלה בשווייץ, בכבוד העצום הזה? למה לא ערים גדולות וחשובות ממנה. למשל ניו-יורק, או פריז, אולי לונדון, ושמא ברלין ואפילו מינכן? ואכן, לא היה חסר הרבה שהקונגרס הציוני הראשון, שבו ניבא בנימין זאב הרצל: "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים" - נבואה שהגשימה את עצמה כעבור 51 שנה בדיוק - יתכנס במינכן; במקרה כזה עוד עלולים היינו לשמוע את האמירה המופרכת הבאה: 'במינכן ייסדתי וכו'.
נשמע הגיוני? דווקא במינכן שבה חוללו הנאצים את הפוטש הכושל במרתף הבירה בשנת 1923? דווקא במינכן שבה התכנסו ב-1938 המדינאים המפוחדים של איטליה, צרפת ובריטניה, על-מנת לקרוע את חבל הסודטים מצ'כוסלובקיה ולהסגירו לידי השטן הנאצי שלא ידע שובעה? דווקא באותה מינכן שבה ביצעו ערבים פלשתינאצים את טבח הספורטאים הישראלים ב-1972? במבט לאחור, ברור שמינכן לא התאימה להיות ערש הקמתה של התנועה הציונית, שהתניעה את המנוע שחולל את מדינת ישראל. ההשגחה העליונה בחרה בבאזל לארח את הקונגרס היהודי הראשון מאז החורבן שאירע 1,827 שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון, ובה נבט הגרעין, שממנו צמחה ב-1948 מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו. "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים", כתב הרצל ביומנו בתום הקונגרס המוצלח, והוסיף: "לוּ אמרתי זאת בפומבי, הייתה התשובה צחוק מכל עבר. [אבל] אולי בעוד חמש שנים, לכל היותר בעוד חמישים שנה, יכירו בה הכל". בסך-הכל הוא פיספס בשנה אחת בלבד. הנבואה התגשמה כעבור 51 שנה, עניין של טעות סטטיסטית קלילה בסך-הכל. מהי שנה אחת לעומת אלפיים שנות?
ההשגחה מאסה במינכן
אמנם היו להשגחה העליונה סיבות טובות שלא להפוך את מינכן המאוסה לערש הולדתה של המדינה היהודית. אבל הרצל לא היה מודע לכך. כמחזאי שהבין דבר או שניים ביח"צנות, הוא ידע שגם לסמלים ולמסגרות חיצוניות יש כוח משלהן. לכן תיכנן אירוע בינלאומי רב רושם; מעמד חגיגי, נשגב, שידהים את שליטי העולם ואת התקשורת העולמית, ויותיר אותם עם לסת שמוטה, לנוכח המסר המהפכני בתולדות היהודים: עם ישראל מתעורר סוף-סוף לחיים חדשים, אחרי אלפיים שנות רדיפות ופורענויות, אינקוויזיציות ושואות, גירושים ושחיטות אכזריות. העם היהודי המושפל עד עפר זוקף קומתו ויש לו תוכנית תקומה משלו. הרצל חתר לכונן חיזיון מופלא של פעם באלפיים שנה. לכן דרש בהזמנות שקיבלו צירי הקונגרס, שיופיעו בפראקים שחורים או בחליפות ערב כהות, עם פפיון או עניבה לבנה. ומי שלא הייתה לו התפאורה הזו, נדרש לשכור אביזרי לבוש אלה אצל חייטי באזל.
והייתה גם סיבה נוספת לברוח ממינכן: החרדים במינכן מזה והרפורמים במינכן מזה, לא ראו בארץ ישראל שום אופציה לשום דבר. בוודאי לא פתרון למצוקות הגלות. הם כינו את עצמם, בנמיכות רוח גלותית, בתואר 'גרמנים בני דת משה'. לאמור: אנחנו אומנם יהודים, אבל רק על-פי דתנו, דת משה, ואיננו בגדר אומה הזכאית לריבונות משלה. "אנחנו דת, לא אומה", הכריזו אז כפי שמכריזים עד היום מתבוללים וסאטמרים. "אין לנו צורך בארץ ישראל, בדגל לאומי, בהימנון לאומי", קבעו שחוחי הקומה.
המהדרין שבקרב הרפורמים ההם, כמו קהילות רפורמיות נוספות, אף מחקו את ירושלים וארץ ישראל לחלוטין מסידור התפילה שלהם, וטענו כי 'ברלין היא ירושלים החדשה' (ועל כך יצא עליהם זעמו של רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל 'אור שמח', שהזהיר 40 שנה לפני השואה, כי "רוח סופה וסער" תעקרם ממקומם וממחשבות הבל אלה). חזון הגאולה שלהם היה צר כעולמה של הנמלה: השתלבות מלאה בתוך האומה הגרמנית (שיש רואים בה את צאצאי עמלק, אבל זה סיפור אחר).
הקואליציה המוזרה של רבנים חרדים ורפורמים גם יחד, הבריחה ברגע האחרון את הרצל ואת הקונגרס ממינכן. חמישה רבנים - שני חרדים ושלושה רפורמים - שזכו לימים לתואר 'רבני המחאה', פירסמו קול קורא כנגד עצם קיומו של הקונגרס היהודי. הרצל העדיף שלא להסתבך עם נציגי הענפים הנושרים מעם ישראל, וניתק מגע. אבל השעון דהר קדימה, ומועד כינוס הקונגרס במינכן כבר נקבע ל-25 באוגוסט. הוא חיפש במהירות עיר חלופית לאירוח הקונגרס היהודי הראשון מאז ומעולם.
סבא של רבי שלמה'לה קרליבך
כאן נכנס לתמונה רב חרדי מן הטיפוס ה'ייקי': רבה של העיר באזל, הרב ד"ר אשר מיכאל ארתור כהן זצ"ל (1885-1926), תלמיד חכם ומשכיל גם יחד, מיזוג נדיר של חרדי (היה מיוזמי הקמת תנועת אגודת ישראל החרדית) ואיש העולם הגדול ומשכיל בכל מקצועות המדע המודרני, שהתנהל ברוח החרדיות של יהדות אשכנז: 'תורה עם דרך ארץ'. לרב כהן יש כיום למעלה מאלף צאצאים, מהם 99 אחוזים ויותר שומרי מצוות. אחד מהם הוא נכדו הישיר רבי שלמה'לה קרליבך המנוח, בן לבתו פסיה. נכד אחר הוא מפיק הסרטים השווייצרי הנודע ארתור כהן, הקרוי על שמו, ועוד ועוד.
הרב כהן עקב באהדה אך בספקנות אחרי פעילותו ויוזמותיו של הרצל, וכששמע ש'רבני המחאה' גירשו את הרצל מעירם, הזדרז להציע כחלופה את עירו. תוך ארבעה ימים התארגנו ההכנות המחודשות לקונגרס, שפתיחתו נדחתה כאמור מ-25 באוגוסט ל-29 בחודש. מי שמאמין בסמלים, יוכל אולי להסביר, שמשמיים דאגו לדחיית הקונגרס מחודש אב (שבו ממעטין כידוע בשמחה) ל-א' באלול.
בדיעבד הסתבר שבאזל התאימה לכינוס הקונגרס ככפפה ליד. בניגוד למינכן, שיהודיה התפלגו לכיתות ומחנות, התנהלה בבאזל קהילה מאוחדת על מי מנוחות, בהנהגתו של הרב הנערץ ארתור כהן. הרב כהן שלח מבאזל חיבוק אוהב להרצל, והבטיחו כי הוא ערב להצלחת הקונגרס בעירו.
חובבי הפיקנטריה ההיסטורית יופתעו מן הסתם לשמוע, שחלק מהצלחת הקונגרס נעוצה בהחלטת הרצל 'ללכת בגדול' עם האירוע החד-פעמי בהיסטוריה, ולהעניק לו הילה מלכותית. מסתבר שכאשר הטיל הרצל על יהודי מקומי להכין בבאזל את הקונגרס, התנהל האיש במתכונת הראש הקטן: שכר אולם קטן, צדדי, לא תוֹאר ולא הדר לו, בלתי ראוי לאירוע מדיני מסוג המהפכה הציונית. אבל הרצל חתר לייצר סביב הקונגרס אווירה ייחודית, ולבסוף שכר את אולם הקזינו המהודר, שהיו בו תפאורה מלכותית ואקוסטיקה ראויה לשמה, כיאה לחשיבות המעמד.
הצילום על המרפסת
הבנתו של הרצל בנושאים אלה הובילה אותו לצילום המפורסם ביותר שלו - נשען על מעקה המרפסת במלון שלושת הכוכבים, המפואר ביותר בבאזל, מתבונן בעיניים מצועפות לעבר מי הריין, גדול נהרות אירופה, שכנראה הזכיר לו את ים סוף שאותו חצו בני ישראל בדרכם אל הארץ המובטחת.
בעיר באזל החלה המהפכה. נציגות העם היהודי החליטה לראשונה בהיסטוריה על מצע מדיני משותף, שמטרתו הקמת מדינה יהודית, לראשונה מזה אלפיים שנה. בה נוסחה הפלטפורמה שעליה הייתה אמורה להתנהל התוכנית שנוסחה החודש לפני 120 שנה, בידי מקס נורדאו, זכתה לכינוי 'תוכנית באזל': "הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל, המובטח לפי משפט הכלל"; ובמלים אחרות: זוהי הפעם הראשונה שהעם היהודי דורש את זכויותיו בארץ ישראל, מולדתו ההיסטורית, ומבקש להקים בה בית לאומי ליהודים, בהסכמתן של אומות העולם. בכוונת מכוון לא נעשה שימוש במונח 'מדינה', אלא 'בית מולדת', מפני החשש מזעמם של העותמאנים ששלטו באותה עת בארץ ישראל ועלולים היו להתנכל ליהודים שכבר ישבו בארץ.
תוכנית באזל היוותה את תמצית הרעיון הציוני לדורותיו: פיתוח ארץ ישראל על-ידי יישובה בעובדי אדמה, וגם אנשי מלאכה ובעלי משלוחי יד למיניהם; העלאת יהודים לארץ ישראל בזרמים קטנים (כדי שלא להעלות חשדות בלב העותמנים); הגברת הרגש הלאומי היהודי בתוך קהילות ישראל; השגת הכרה מצד אומות העולם בלאומיות היהודית ובזכות היהודים למדינה משלהם; ונקיטת פעולות הכנה להשגת הסכמת הממשלות השונות למתן צ'ארטר להקמת בית לאומי.
ביום שישי שלפני מועד כינוס הקונגרס, הגיע הרצל לבאזל, התמקם במלונו, ובשבת בבוקר הלך מי שנחשב כבר אז ל'מלך היהודים' להתפלל בבית הכנסת המרכזי של באזל, מבנה יפהפה שנבנה בהתאם לאדריכלות המורית, ובו במה למקהלה, ובעבר היה בו גם דוכן מוגבה מיוחד ל'מטיף'. ביהכנ"ס המפואר ניצב על תילו על עצם היום הזה. "מתוך כבוד לדת הלכתי לבית הכנסת בשבת שלפני הקונגרס", תיעד הרצל ביומנו. "וכאשר עמדתי על הבימה, הייתי נרגש ביותר משהייתי בכל ימי הקונגרס. הברכה הקצרה שנשאתי בעברית, חנקה את גרוני ברגש רב".
במהלך התפילה ישב הרצל לצידו של הרב כהן, שעדיין התלבט באשר לעמדתו בנוגע לקונגרס. במאמר שפירסם ב-6 בספטמבר 1987, בעיתון היהודי-גרמני החשוב 'איזראליט', ממש ימים אחדים לאחר נעילת הקונגרס, שטח את התלבטויותיו ואת מסקנותיו. נראה כי המאמר (שנכתב בגרמנית ותורגם לעברית בחוברת לזיכרו שפירסם בתשע"ב נינו מרדכי כהן), נועד להגיע לשולחנם של הרבנים החרדים בגרמניה, שחששו שהציונות מנוגדת ליהדות.
נימוסים, אצילות נפש ויושר לב
הרב כהן מודה שגם לו היו התלבטויות דומות, לגבי צידקת הפעילות הציונית ("היהדות הלאומית היא יצור מוזר... דומה לסכין נטולת להב... העם והלאום אינם אלא הכלי שבתוכו שמור התוכן היקר - תורה ומצוות").
אך במהלך הקונגרס עצמו עבר הרב כהן מהפך, ממבקר לאוהד. "הקונגרס היה ההפגנה המרשימה ביותר של העם היהודי שזכיתי לחוות". ובהמשך: "הקונגרס התנהל בצורה מכובדת למדי. בראש עמד ד"ר תיאודור הרצל, אדם בעל שיעור קומה מרשימה, בעל נימוסים, אצילות נפש ויושר לב, אשר הכשירו אותו יותר מכל אדם אחר לעמוד בראש התנועה... איזה מחזה נעלה עבור יהודי מאמין! איזו התרגשות התפרצה כל אימת שהוזכרו ציון וירושלים. איך רעד הבית בקריאות שמחה כאשר הנואם אמר: 'המרגלים אמרו ניתנה ראש ונשובה מצרימה'. אולם אנו נגיד: ניתנה ראש ונשובה ירושלימה".
הרב כהן מתייחס במאמרו גם לחששות של החרדים שהציונות תדחוק את הדת היהודית אל מחוץ לזירה: "הנה הרב הירש קאלישר זצ"ל, ממייסדי התנועה הציונית המודרנית, והרב שמואל מוהליבר שליט"א, מגדולי רבני רוסיה, אם לא הגדול שבהם, שלחו מכתב לקונגרס בתמיכה ללא תנאים בציונות במתכונתה הנוכחית. האין זה ערבון לכך שאין סיבה לספקות דתיות"? ובהמשך מצטט הרב כהן אמירה מנאומו של הרצל בכנס הפתיחה: "המוקד בנאום הפתיחה של הרצל בקונגרס נמצא במשפט זה: 'הציונות היא חזרה ליהדות לפני החזרה לארץ היהודים'... ניתן היה להתרשם שמשפט זה אינו מן השפה ולחוץ".
ובסיום: "אני מסכם: התנועה הציונית, שמטרתה היא הקולוניזציה של פלשתינה בצורה רחבה על בסיס החוק הכללי, אינה נוגדת את היהדות האורתודוקסית. יישוב ארץ ישראל היא מצווה שחז"ל אמרו עליה שהיא שקולה כנגד כל המצוות... האורתודוקסים עתידין ליתן דין וחשבון אם לא יצטרפו לתנועה זו... הציונים הם בעלי הברית המתאימים של האורתודוקסים במלחמה ברפורמה, שהינה העתקת הנצרות לבית הכנסת. הציוני אוהב כל דבר יהודי, ומרחיק כל דבר לא יהודי מקירבו. שום ציוני לא יבטל לעולם את התפילות העבריות ויחליפן בתפילות גרמניות... אם אינני טועה, הקונגרס הציוני מהווה אבן פינה בהתפתחות הדתית של העם היהודי".
"בקונגרס נתקרבו והתחממו הלבבות"
לא רק הרב כהן, שהיה ספקני כלפי הציונות והפך לחסידה הגדול, ראה בקונגרס בעירו באזל הצלחה עצומה שמציינת את שובו של העם היהודי השפל והמדוכא על בימת ההיסטוריה. גם העיתונות היהודית של אותם ימים חגגה את ההישג המסחרר. 'המליץ': "ברוב פאר והדר נפתחה אתמול אסיפת הציונים בבאזל. נאומו של נורדוי עשה רושם גדול. מאתיים צירים נאספו שמה", ובגיליון אחר: "הנה כי כן, לא הביא הקונגרס כל רעה לישראל ולציון, ואך טוב הוא לישראל, כי על ידו נתקרבו הלבבות עוד יותר... על-ידי הקונגרס התחממו הלבבות ופעולות החובבים תרבינה להרים מצב העם הרוחני ולהרבות עבודת הקודש בישראל".
יוזמתו הברוכה של הרב כהן (שהלך לעולמו ב-1926), משמשת עד היום, ובצדק, מקור גאווה לצאצאיו, ובהם, למשל, נכדו מפיק הקולנוע השווייצרי הידוע ארתור כהן, הקרוי על שמו. ארתור הנכד, שהוא יהודי ציוני שומר מצוות, זוכה פרס אוסקר ופרסים נוספים על סרטיו, הפיק למעלה מ-30 סרטי קולנוע חשובים, וכל חייו, עד עצם היום הזה, הוא רואה את עצמו ציוני דתי, מקפיד על קלה כחמורה (נשוי לנעמי לבית שפירא, בתו של שר הפנים הראשון ומנהיגה המיתולוגי של המפד"ל בעת הקמת המדינה,
חיים משה שפירא ז"ל).
בנו, מרדכי כהן, נינו של הרב מבאזל, ליקט לא מכבר מבחר מאמרים שכתב הסבא המהולל, ופרסם אותם בחוברת מיוחדת שהוקדשה לבר המצווה של בנו אלעזר שמואל, שהוא בן נינו של הרב מבאזל. "אנחנו, כל צאצאיו, נותרנו ציונים", מדגיש נינו של הרב ארתור,
חיים כהן, בן 45, תושב גבעת מרדכי. "כולנו ציונים ושומרי מצוות גם יחד. אפשר לקרוא לנו ציונים חרדים, שהולכים בדרך הסבא הדגול שלנו, שבזכותו יצא הקונגרס לדרכו ההיסטורית".
מוסיף חיים כהן: "אני חי בחברה החרדית וחש יום-יום שהחברה החרדית מכירה יותר ויותר בתרומת הציונות לשרידותו של עם ישראל; אי-אפשר לשער את גודל התמיכה של הציונות ב
עולם התורה, ואת גודל תמיכת עולם התורה בציונות. החרדים מתקשים לדבר על זה, לחשוף את זה, אבל זה ניכר בדבריהם ובכתביהם, למשל חוברת 'קדושת ציון' המחולקת בגלוי כל שבוע בישיבות הליטאיות, ובה שבחי הארץ ומיישביה, על-פי תורת הגר"א, הראי"ה קוק ושאר גדולי הדורות האחרונים. זה דבר מהפכני ממש".
הרצל עצמו לא שכח את תרומתו של הרב כהן להצלחת הקונגרס, ובעצם לעצם קיומו, ושיגר לו ב-18 בספטמבר 1897 מכתב תודה קצר מווינה: "כבוד מעלתו... הכנות הנעלה בהתנהגותך בקונגרס בבאזל תישאר בלתי נשכחת לכולנו. ללא ויתורים בלתי ראויים מצאנו זה את זה. זה אולי אחד ההישגים היפים של אותם ימים, השייכים להיסטוריה היהודית. בשמחה הייתי כותב לך באריכות, אבל נטל העבודה הרובץ עלי גדל מדי יום... בהערצה כנה, שלך בכבוד רב, ת. הרצל".
סוף.
