הבדואים בנגב - סוגיה לאומית

צריך להיצמד לתוכנית חומש עבור החברה הבדואית, שתכלול הקמת מקומות תעסוקה ביישוב שלהם, מקומות בילוי, סניף דואר וביטוח לאומי, חדר מיון קדמי (דוגמת מרכז רפואי, בריאותא ברהט) גני שעשועים ומגרשי כדורגל. מתנ"ס מקומי ואפילו בריכה עירונית.

בעקבות מאמר שכתבתי לפני שבוע, תחת הכותרת "תושבי הנגב חייבים להביט מעבר לדבשת" קיבלתי אינספור טלפונים והודעות מהמגזר הבדואי והיהודי, אזרחים נורמטיביים שבקשו ממני להביא את הצד שלהם, להשמיע גם את מצוקתם. ניסו להסביר לי, מדוע הם עוברים להתגורר בבאר שבע, בדימונה ובירוחם. שמעתי עובדות שאמורות להדליק למנהיגים בנגב, נורה אדומה "ויפה שעה אחת קודם".

עם חלק מהאזרחים שוחחתי בטלפון ועם חלקם נפגשתי, לקפה של בוקר. התמונה מתבהרת ואני מגלה יותר ויותר קרע בתוך קרע וסכסוך בתוך סכסוך — כך אפשר להגדיר את מצבה של האוכלוסייה הבדואית באזור הנגב. היא שקועה עמוק בתוך הוויית הסכסוך והמתח ביחסי האזרחים הערבים עם הרוב יהודי, היא גם מנהלת מאבק ייחודי על קיומה באזור, על זכותה לבעלות על הקרקע ולהכרה חוקית ביישוביה. הם מבקשים להתגורר ביישוב שלהם, הם טוענים כי אין להם כוונה לפלוש לעיר באר שבע ולסביבתה, אבל אין להם אפשרות אחרת, מכיוון שהמדינה לא מפשירה עבורם קרקעות לבניית בתים בתחום היישובים שלהם. הנגב הוא כ-65% מישראל, 13 מיליון דונם. הבדואים חיים בו מזה אלפי שנים, כמו בסיני ובמדבר ערב. בעבר, הם נדדו עם עדריהם ולא התגוררו במקום קבוע אבל היום המציאות שונה.

יש פתרון

פגשתי את סלאח מסאבחה תושב תל-שבע, בחור אינטליגנטי, קצין ששירת בגדוד הסיור המדברי חטיבת גבעתי, נשוי ואב ל-3 ילדים עובד באחד המפעלים בדרום, אזרח שרואה את התמונה מהזווית כמו רוב חבריו הצעירים. לטענתו המגרש האחרון שנמכר ביישוב תל שבע הסמוך לעומר היה ב-1997 מאז המדינה לא הוציאה מגרש אחד למכירה במקביל הריבוי הטבעי גרם לזוגות רבים מהיישוב לעבור להתגורר בעיר הקרובה ביותר, באר שבע. וזה לא שאין אדמות בתל שבע. לדבריו:

"הכל מתנקז לעיר הכי קרובה, המצב הולך ומחמיר, אין באמת אכיפה וחוקים. ואחת הבעיות הגדולות זה החובה שלנו להתנתק מהשבטיות. אנחנו ביישובים שלנו צריכים ראש מועצה שמסוגל להביא תקציבים, שיודע להכות על השולחן. השינוי צריך להגיע מאתנו, אבל אנחנו זקוקים לעזרה של מדינת ישראל יש פתרון. בדיוק כמו שפתרו את בעיית שבט תארבין, והצליחו". סלאח אומר כי יש כאן בעיה לאומית גדולה, לצערו המנהיגים שיושבים למעלה עסוקים בלמכור את הציונות תמורת 1000 שקל במקום לטפל בבעיה שמחמירה.

כמי שחרדה לעתיד המדינה ולעיר באר שבע, מבינה יותר מתמיד, כי קיים צורך אמיתי לתמוך בדרישה להכיר ביישובי הבדואים. בשלושת העשורים האחרונים צמחה האוכלוסייה הבדואית במהירות ויצרה במשולש באר שבע, דימונה, ערד רצפים של התיישבות שחלקה מוסדר וחלקה לא מוסדר. מדובר בשטחים עצומים, בבנייה נמוכה, בתשתיות רעועות ובאכיפה ירודה של חוקי הבנייה. המדינה נכשלת שוב ושוב בהסדרת הבעיה, כדרך אגב היקף השטח והאוכלוסייה בהם מדובר הם לא גדולים, ובהחלט במסגרת היכולת התקציבית של המדינה. מה שצריך זה להפשיר עבורם שטחים ביישובים המוכרים שלהם על-מנת שייבנו שם. פתרון הבעיה חייב להגיע במסגרת עסקת חבילה, שפותרת את מצוקת הקרקעות ביישובים הערביים והבדואים, כך תעניק המדינה תקווה לעתיד טוב יותר לתושבי אותם יישובים באמצעות תוכניות חומש שיסייעו להם כלכלית וחברתית. תוכנית החומש לחברה הבדואית שתכלול הקמת מקומות תעסוקה ביישוב שלהם, מקומות בילוי, סניף דואר וביטוח לאומי, חדר מיון קדמי, גני שעשועים ומגרשי כדורגל. מתנ"ס מקומי ואפילו בריכה עירונית.

שמביטים על שורש הבעיה מגלים אי-הלימה בין הישוב לבין תכונות האוכלוסייה ותגובתה, נוסף על הזנחת פיתוחם ותאמתם לאופיים של התשתית, השירותים והתעסוקה, כמו-כן נעדרת עשייה לשילוב היישובים במרחב.

הבדואים טוענים שמשך השתלבותם בחברה הישראלית מוטל כיום בספק, לדעתם הממסד אינו מעוניין בקידומם. ביישובים החדשים צומח דור צעיר שונה מהוריו, שהתחנך במערכת החינוך הישראלית ויודע לנסח את צרכיו, דור זה יהיה מוכן לשלם את מחיר הגשמתם והם סוכני השינוי, והסתגלותם למרחב העירוני אמורה לשמש דוגמה לכל האוכלוסייה.

אז מי יעפיל במלחמה על הנגב – האלימות, או הרציונל? האם יש פתרון ישים לבעיה? האם האחריות על הבדואים מוטלת על כל ראשי הרשויות בנגב? האם צריך לפנות את הבדואים מהיישובים הלא-מוכרים, אם כן, לאן? ואולי עדיף להכיר בהם ולהשאירם במקומם? הגיע הזמן שממשלת ישראל תכניס את היד ותוציא את הערמונים מהאש לפני שכולנו נישרף!