הַתְּקוּמָה וְהָאֱמוּנָה
נֶאוּם מֹשֶׁה
נִצָּבִים אַתֶּם הַיּוֹם בְּהַדְרַת מֶלֶךְ
וִהְיִיתֶם לְעָם עוֹלָם וְאָנִי הוֹלֵךְ
כְּגָדוֹל כְּקָטָן כְּעָנִי וּכְעָשִׁיר יַחַד
תֶּשְבוּ בָּאָרֶץ בֶּטַח וּלְעוֹלָם בָּדָד
בְּרַם כַּךְ תִּשְׂרְדוּ לְעוֹלְמֵי עַד
מָהֵר סַלְקוּ גִּלֻּלֵיהֶם וְאלִילֵי כָּזָב
תּוֹרָה נָתַּתִי לָכֶם מַעְיָן לֹא אַכְזָב
וְשַׁב ה' אֱלֹהֶיךָ שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ
וּמִכֹּל קַצְוֵי תֶּבֶל יְקַבֵּץ כֹּל נִדָּחֶיךָ
וְהָעָם נִצַּב וּלְמֹשֶׁה מְרִיעַ
לְדִבְרֵי הַפְּרֶדָה שֶׁמֹשֶׁה הִשְׁמִיעַ
בְּהַזְכִּירוֹ לָעָם מִי הוּא הַמּוֹשִׁיעַ
כּל שֶׁצָּרִיךְ לָׂלֶכֶת עִמּוֹ בֶּאֱמוּנָה
יִוָּכַח כִּי בָּאֱמוּנָה עָצְמָתוֹ טְמוּנָה
וּבָהּ מֻבְטַחַת הַתְּקוּמָה


יומו האחרון של משה

יום עצוב הוא לעם בכלל ולמשה בפרט עצוב לעם כי הוא נפרד מנביא שקישר בינו לבין הגבורה ושוב לא יהיה, ולמשה קשה כיון שטרם סיים את המשימה שהוטלה עליו על-ידי הגבורה להכנס עם עם ישראל לארץ המובטחת. משה יודע כי האדם לא חי לנצח ולא צפה שאלוהים יתן חיי נצח. יודע משה כי סוף האדם שילך לעולמו בבוא יומו. גם לגבי אדם גדול כמשה בפרשת "וזאת הברכה" המסימת את חמשה חומשי תורה נאמרו מלים אחדות לתאר מותו וכל נאמר: וימת שם (בהר נבו) משה עבד ה' בארץ מואב (מחוץ לגבולות הארץ המובטחת) על-פי ה' (וזאת הברכה לד/ה). ודבר נוסף רב ערך נכתב בהמשך: ...ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה.(וזאת הברכה לד/ו) מיתת משה התרחשה בהגיעו לגיל מאה ועשרים שנה: ועדים היה במלוא אונו, לא כהתה עינו ולא נס לחה (וזאת הברכה לד/ז). מכאן ואילך עובר שרביט ההנהגה ליהושע וזאת על-פי ה', כפי שצוה את משה לעשות וכך עשה משה. זה נקרא בלשון ימינו חילופי משמרות. חלופי המשמרות תרחשים בעוד המנהיג במלוא אונו. ולית מאן דפליג שאפשר היה לאמר כי לא יהיה מנהיג ברמתו ובעצמתו ואף על-פי כן, נצטוה משה לחילפי משמרות. משה אמר לעם במעמד זה: לא אוכל עוד לצאת ולבוא וה' אמר אלי לא תעבר את הירדן. משה התכון למה שאמר לא אוכל (לא במשמעות כוחנית אלא במשמעות שאיננו רשאי להנהיג עוד ולאחר שנן ההנהגה ליהושע) להפר צו האלוהים, מישהו אחר יעשה את הדבר הזה במקומי. כך פותח משה את דבריו בפרשת וילך באמרו: היום (לפי המסורת הוא יום ז' באדר בו מלאו ימי ושנותי, ביום זה נולדתי וביום זה אמות). חכמינו אומרים כי משה עשה זאת ביום זה מתוך כונה להכניס בברית עִם הקב"ה את כל הנמנים על עם ישראל, כולל אלה שהצטרפו אליו מקרב גויי הארץ שנתגירו למרות שיש שעשו זאת בְּעָרְמָה גם בימי משה וכפי שעשו הגבעונים בתקופת יהושע שנאמר: ויעשו גם המה בְּעָרְמָה (ישעיהט/ז). בפרשה הניח דעת יוצאי מצרים כי אלה מן הגויים שיצטרפו לעם ישראל בערמה, הם יהיו חוטבי עצים ושואבי מים כי אינם כֵּנִים. חיבור שתי הפרשות נצבים ו- וילך נעשה לא רק כדי להתאימם למספר הכולל של הפרשות בחמישה חומשי תורה, אלא מפני ששתי הפרשות מקושרת מטבע הדברים. ההבדל שיש בין נצבים שבה העם בא אל משה לשמוע את דברו בכל הנוגע להחלפת המנהיגות לבין "וילך" שם נאמר: וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל.(לא/א) בבוא העם אל משה לדעת מי ינהיג אותו מכאן ואילך. דבר שלא נעשה בימינו, אלא על דרך ריב ומדון. בשובנו לאמור בפתיחה של נצבים נִוָּכַח כי משה צָפָה בחזונו שעם ישראל ישכח את התורה ויאבד בכך את יחודו כעם סְגֻלָּה כעם נבחר למלא את מצוות התורה, הן אלה שבכתב והן אלה שבעל פה. כאמור נקט צעדים בהם רצה למנוע שכחת התורה והאמונה באלוהים. צוה לחקוק את התורה בסלע (כי תבוא כ"ז/ב) .שמירת הברית שכרת השם עם ישראל.(נצבים כ"ט /י"א) העברת הממשל (השלטון) בצורה מסודרת למנהיג אחר ליהושע. (וילך ל"א ז). שלושת אלה היו היסודות עליהם נשען עם ישראל בכל תהפוכות הזמן. והחשוב מכולם אי-הטמעות עד התבוללות בעמים אחרים, הן בדרך נישואי תערובת שלא כדת משה וישראל.

אלה שהביאו לעולם את התורה שבעל פה

אנשי הכנסת הגדולה. והתנאים בתקופת רבי יהודה הנשיא אחריהם האמוראים ואחריהם רב ושמואל בבבל שתעדו את התורה שבעל-פה בכתב. וחנניא ואושעיא ואחריהם הגאונים שעסקו בשו"ת ובפירושים, כמו רבנו גרשם מאור הגולה, הרמב"ם, רמב"ן, רבי שלמה בן אדרת (רשב"ג) ואחרים. בסופו של דבר המכונים "האחרונים" הם רבי יוסף קרו עורך שולחן ערוך, הרמ"א הוא רבי משה איסרליש, רש"י ופרשנים רבים אחרים, שבחכמתם אפשרו לעם לקיים בהקפדה רבה חוק וסדר שהוו יסודות איתנים לעם ישראל בכל דורותיו. אין לאמר כי עצם הישיבה בארץ משחררת אותנו מקיום חוקי התורה שבכתב וגם זו שבעל פה, זו טעות גדולה, כי הִטַּמְעוּת העם בעמים אחרים שחיים בארץ שאינם צאצאי עם ישראל, סופה שתביא חלילה להעלמות בני ישראל צאצרי יעקב והשבטים, ולא יהיה שוב לעם ישראל כל יחוד וכמובן גם לא ארץ משלו . כי הרי העמים סביב אינם מתבוללים בישראל כי ההצטרפות לעם ישראל מחמירה מאוד בהליכי הגיור, ביחוד אם הם נעשים לא מאהבת ישראל ותורתו, זאת לעומת הנצרות המפתה אנשים לקבל עליהם את הנצרות על-ידי טבילה במים ובקטורת והאיסלאם הגדילו עשות בכך שכופים את דתם על מי שאיננו מוסלמי ולשם כך די אם יכריז המתאסלם כך:"אין אלוהים זולת אלוהים וכי מוחמד הוא שליחו". ואילו המסרב לקבל את האיסלאם כדתו הוא כופר בעיני אנשי הדת המוסלמים ודינו נגזר למות בעריפת ראשו. (דאעש המחיש זאת בעידן זה) . לעומת זאת המנהיגות הציונית החדשה, איננה מטיפה לקים מצוות התורה, אבל בתת ההכרה הטיפו לכל מי שמכונה יהודי לראות במה שנאמר בתורה יסוד לזכותו על הארץ ולשיכותו לעם ישראל, ולמען שלא יהיו חשודים "חלילה" שמאלצים את השבים לארץ להיות דבקים במצוות התורה, העלימו את הסממנים ששמים אותם בקטגוריה זו. אך בתוך תוכו של כל יוצא עם ישראל, יש ניצוץ סמוי או גלוי שמקורו בדת משה וישראל, אם לא כן מדוע בחר להלחם ולמות על קיום הארץ הזאת.

האמונה היא היסוד העקרי בישראל

אם נוטלים את האמונה בתורת ישראל ובאלוהי ישראל מעם ישראל, לא ישאר כל יחוד לישראל כעם, וכשיש כאלה בתוך עם שויתרו על אמונתם, בכך ותרו על שיכותם הלאומית. והשאלה אם אי-קיום מצוות התורה כולן או חלקן, זה גורם לאבדן השיכות לעם ישראל כחטיבה אחת? לפי כל הדעות שהובעו בעניין זה, אין בכך כדי לאבד את הזהות כאחד מעם ישראל. כשם שאזרח מדינה שנמנה על כלל אזרחיה, אשר איננו מקים חוקי המדינה, אין בכך כדי לאבד את זהותו כאזרח אותה מדינה. לכל היותר ננקטים נגדו מהלכים שמחזירים אותו לקיום חוקי המדינה שהוא אחד מבניה. לא בכדי משה אומר וחוזר כמעט בכל פרשה על חיזוק האמונה באלוהי ישראל ובחוקי התורה ובקיום מצוותיה, ומדי פעם מביא את העונשים שיוטלו על מי שאיננו מקים את מצוות התורה ואת חוקיה. כיון שאנחנו בימים אלה נמצאים בפתחה של שנת תשע"ח, מבקשים שכל צאצא לעם ישראל כצאצא יעקב, נדרש לשוב את כור מחצבתו, הן בתפילה והן בבקשת סליחה ומחילה והן בתחינה. אלו הן "הסליחות" ואנו נדרשים בימים אלה להיות איתנים באמונתנו, פעם נאמר במסגרת זו כי נוזל החיים מצוי בכלי זכוכית שקופה שעיקר הנוזל הוא ב-ואהבת לרעך כמוך, רחק מרע ועשה טוב, היה נקי כפים ובר לבב, עשה צדק ואמת עם הגר היתום והאלמנה. חֲיֵה ותן לחיות ודע כי על שלושה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים וזכור תמיד מנין באת ולאן אתה הולך. כאמור ישראל נמצאים כבכלי זכוכית שבפגיעה קלה בו סודקת אותו וכאשר כלי זכוכית נסדק שוב אינו חוזר להיות שלם, למרות כל תיקון אומנותי שיעשה בו ונסיים כמדי שנה בדברי משה לישראל: ראה נתתי לפניך היום את החיים והטוב ואת המות והרע. ונסתמך על פרוש רש"י בעניין זה שכמוה כמתן הבחיר בטוב או ברע.

זֶה הַזְמָן לְהַרְהֵר מָה הַדֶּבֶק הַמְדַּבֵּק מָה מֵבִיא נִדָּחִים עַל אֶרֶץ זוֹ לְהֵאָבֵק
לָצֶאת לַקְרָב לְהַקְרִיב וּלְהַשִׂיג חֵרוּת אִם לֹא לְקַיֵּם חוֹק שֶׁבְּתוֹרָתֶנוּ חָרוּת
לְהִתְעַלּוֹת וּבְדִבְרֵי חֲכָמֶינוּ לְהִתָלוֹת שֶׁהִתְוּוּ לָנוּ דָּרֶךְ חַיִּים בַּעֲשִׂיַת מִצְווֹת
לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְלִזְכּוֹר כִּי זְכוּת הַחַיִּים נִתְנָה כְּמַתָּנָה
וּבְמַתָּנָה זֶה כְּמוֹ בְּמַתָּנָה זֶה לֹא חָסֵר וְזֶה נֶהֱנָה
נְשַׁנֵּן שׁוּב אֶת אֲשֶׁר כְּבַר נִכְתַּב נֶאֱמַר וְגָם נִשְׁנָה
הָבָה נִבְחַר בַטּוֹב בְּלִי חַת בִּבְחִירָתֶנו זֹאת הָרַע יִפְחַת
הַטּוֹב טָמוּן בְּנֶּפֶשׁ הָאָדָם ובְּחֹסֶר מַעַשׂ הַמַּצְפּוּן נִרְדָם
הוֹשֵׁט יָד לַזֻּלָּת יוֹם וָלֵיל לְקַיֵּם מִשְׁפַּט עֲקִיבָא וְהִלֵּל
וְאַמֵּץ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ הַשָׂנוּא עָלֶיךְ הַרְחֵק מֵרֶעֲךָ
וְנַפְטִיר בְּהַפְטָרַת הַנְּחָמָה וּנְבָרֵךְ עַל תְּנוּבַת הַאֲדָמָה
נְאַחֵל חַיִּים טוֹבִים הַשָׁנָה וְנוֹסִיף בְּרָכָה עתיקה נּוֹשָׁנָה
תִּזְכּוּ לְשָׁנִים רַבּוֹת וְטוֹבוֹת הַיְּלָדִים הָאִמָהוֹת וְהָאָבוֹת