לראש השנה: התשובה, מה זה בכלל

1. לרגל ראש השנה, ראש וראשון לעשרת ימי תשובה, חידון אמריקני, ברוח הזמן:

מצוות התשובה, שלדעת רבים מהפוסקים ומוני המצוות הינה מצוות עשה מדאורייתא: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ" (דברים ל' ב') - כיצד היא מתממשת בפועל? בחר אחת משלוש התשובות:

א.תשובה פרטית שמוטלת על כל אחד ואחת מישראל, המושתתת, על-פי הרמב"ם, על שני מהלכים: חרטה על העבר וקבלה לעתיד; ב. תשובה כללית, לאומית, של שיבת עם ישראל לארצו ג. שתי התשובות נכונות.

2. מובן שהתשובה השלישית היא הנכונה. אך עובדה זו, הבוקעת וצועקת מתוך פסוקי פרשת התשובה, לא הובנה כך, בכל השנים שחלפו מאז מתן תורה. עם ישראל התייחס, באמצעות מוריו ורבותיו, רק לאופציה הראשונה, ופירש את מצוות התשובה כחובה פרטית שחלה על האדם מישראל. הנביא ישעיהו ניסח זאת כך: "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ" הרמב"ם, לפני 800 שנה וקצת, הסביר כיצד בדיוק מעשית התשובה הפרטית: "ומה היא התשובה? – שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו של יעשהו עוד" (הלכות תשובה, ה' ב').

בדיוק כך הבינו כולם, ללא יוצא מהכלל, את עשרת פסוקי התשובה המופלאים שבפרשת ניצבים, אותם קראו בבתי הכנסת בשבת האחרונה: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ [...] וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם, מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ; וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ, וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ. [...] וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוותָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם [...] כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב, כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיך [...] כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים ל', ב'-י').

קריאה מהירה בפסוקים אלה, מאששת את הגדרת התשובה כשיבה אל ה': "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ". תשובה פרטית. הא, ותו לא.

3. עד שקם לפני כמאתיים שנה רב חשוב, רבי יהודה חי אלקלעי, רבה הספרדי של העיר זמלין בדרום הונגריה, וקרא אחרת את פסוקי התשובה. הרב אלקלעי (1798-1878, שבשבוע הבא, ד' בתשרי, יחול יום השנה לפטירתו בתרל"ט), היה תלמידו של המקובל רבי יהודה ביבאס, ושאב את רוב תורתו מפיו. ביבאס הקדים ופירש בספרו 'מנחת יהודה' (1843) את עניין התשובה, כשיבת היהודים לארץ אבותיהם.

הרב אלקלעי פיתח רעיון זה על בסיס שתי משמעויותיו של השורש ש.ו.ב. כ"תשובה כללית שישובו ישראל לארץ הקדושה". בספרו 'פתח כחודה של מחט' (וגם בספריו האחרים), אין הוא פוסח כמובן על הגישה הקלאסית, כפי שהתבטאה בפי הנביאים והרמב"ם ושאר מאורות הדורות, כעניין של תשובה פרטית, אבל על גבי התשובה הפרטית הוא בנה בניין-על, קומה שניה, שעניינה – שיבת עם ישראל לארצו, שיבה לאומית.

מדהים שבכל הדורות שקדמו לו, איש לא הבחין בכך, ולא הפך את השיבה לארץ ישראל למצווה מעשית, ממשית, שעל עם ישראל ככלל לקיימה בגופו.

4. אין ספק שחוזה המדינה ומחולל הציונות המדינית והשיבה לציון בת זמננו, בנימין זאב הרצל, הכיר לפחות באופן כללי, את חידושו המופלג של הרב אלקלעי. הוא אמור היה ללמוד זאת מפי סבו שמעון לייבל הרצל, ששימש בעל תפילה בראש השנה וביום הכיפורים בבית הכנסת של הרב אלקלעי.

הרב אלקלעי, שיום פטירתו חל בשבוע הבא, ד' בתשרי, קרא את פרשת התשובה אחרת. "קשה לי", תוהה הרב אלקלעי, "מפני מה מנה הרמב"ם את מצוות התשובה כלאחר יד, כשיעשה תשובה חייב להתוודות [...], היה לו לומר: מצוות עשה שישוב אדם אל ה'". במלים אחרות, מדוע הרמב"ם אינו כותב שמצוות עשה יומיומית היא לשוב בתשובה, ורק ציין שלכשיעשה האדם תשובה, יוכל למרק את עוונותיו על-ידי חרטה על העבר וקבלה לעתיד?!
אלא – וכאן בא החידוש הגדול של הרב אלקלעי – שמצוות התשובה נזכרת תמיד בתורה בהקשר של אחרית הימים. הדבר בולט במיוחד במצוות התשובה המופיעה לראשונה בפרשת ואתחנן: "בַּצַּר לְךָ [...] בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ" (דברים ד', ל'). כך גם בפסוקי התשובה שבפרשת ניצבים.

5. ממשיך לתהות הרב אלקלעי: "מדוע תלה הכתוב את התשובה באחרית הימים, כשמובן שמצוות התשובה חלה בכל יום". וכאן מחדש הרב אלקלעי חידוש גדול: "שתי תשובות הן – תשובה פרטית ותשובה כללית", ומפרט שהתורה עוסקת בשני סוגי תשובה: תשובה פרטית, אישית, שמחייבת את הפרט, ותשובה לאומית, שמחייבת את כלל ישראל. לגבי התשובה הפרטית ברור כיצד היא מתבצעת. אבל כיצד יבצע עם ישראל את מצוות התשובה הכללית?"

הרב אלקלעי: "התשובה הכללית היא, שישובו כל ישראל אל ה' אלוקינו, לארץ נחלת אבותינו [שהרי] כל הדר בחו"ל כמי שאין לו א-לוה". והוא מאריך לבאר את תפיסתו, ומוצא סימוכין לטענתו שתשובה משמעותה שיבה הביתה, בספר שמואל א': "וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל, כֹּל יְמֵי חַיָּיו. וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה, וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה - וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ" (שמ"א ז', ט"ו-י"ז).

לאמור: שמואל הנביא, שהיה סובב כל ימות השנה בין קהילות ישראל, היה שב מדי שנה הביתה: "וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה", מפני ש"שָׁם בֵּיתוֹ". ומכאן ההוכחה, שתשובה משמעותה שיבה הביתה.

הדברים נכתבו בשנות הששים של המאה ה-19, כמה עשרות שנים לפני התכנסות הקונגרס הציוני הראשון, ב-1897. הרב אלקלעי הצית בליבם של יהודים רבים את חזון שיבת ציון, עוד לפני שהתנועה הציונית מימשה אותו. לספרו הוא קרא 'פתח כחודה של מחט' מפני שלהשקפתו, מעשה התשובה הכללית בזמנו, היא פעילות דיפלומטית: "תחילת התשובה שיעשו ישראל באחרית הימים היא שיבקשו חנינה מאת מלכי ארץ [...] גאולת ישראל תהיה ע"י מלכי ארץ [...] כי [אמנם] לה' לבדו התשועה, [אך] הוא יסובבנה ע"י אדם כמו שסבב תשועת גלות בבל ע"י כורש, וכן לעתיד יסבב גאולת ישראל ע"י מלכי הגויים, שיעיר ה' את רוחם לשלחם [...] כי שרי ישראל יפתחו פתח כחודה של מחט [...] והקב"ה יפתח פתח כפתחו של אולם, ויטה את לבם לעשות את בקשתם".

6. זה מה שאירע בפועל מעט שנים לאחר שהרב אלקלעי הפיץ את רעיונות התשובה שלו, בהנהגת נכדו של החזן מבית הכנסת בזמלין. התנועה הציונית פנתה למנהיגי אומות העולם, וזכתה להכרת העמים בזכות השיבה של עם ישראל למולדתו ההיסטורית. שנת תשע"ח הבאה עלינו לטובה, תהיה בחסדי שמים השנה השבעים שבה מתממשים לנגד עינינו חזונותיהם הכבירים של משה רבינו בספר דברים, נביאי ישראל, הרב יהודה ביבאס ותלמידי הרב אלקלעי, והאיש שהוציא את הרעיון התורני-נבואי מן הכוח אל הפועל, בנימין זאב הרצל.