במהלך קריאת הספר 'בסבך השערה' מאת
שושנה ויג, נזכרתי לא פעם במונולוג היפה ושובה הלב של
דנה ספקטור, שהתפרסם בספר, 'ערות', מאת תמר מור סלע. המביא מונולוגים נשיים בנושא מיניות. במהלך המונולוג אומרת ספקטור, שעצם הרעיון שהיא עושה את זה כל כך מסעיר אותה, והעובדה שמותר לה, וכי היא שחקנית מינית. כלומר היא המשחק, וכי זה צעצוע מסוכן לאשה, סקס.
כמו-כן היא מדברת על הסקס כחופש להישכח מכאב האישה, וכי אישה במיטבה היא יצור של חופש מוחלט, של קלות דעת ושל מאהבים. נשים, אומרת ספקטור, לא מחוברות לגוף שלהן, למיניות שלהן. גוף נולד להיות מיני ולא להיות מוח. גוף הוא ערך-וזה רוחני לגמרי. "זאת המערה השחורה שבה אישה יכולה לעופף כמו עטלף משוגע. לשחרר את השכחה שלה".
"נשים", אומרת ספקטור, "מתעוררות לאודיסאה המינית שלהם בגיל 40 ואז דורסות את כל מה שנמצא בדרך". ספקטור מסיימת בכך, "שהעולם יהיה מקום הרבה יותר טוב, אם נפנה את המשאבים בחזרה למקום הנשי. למערה..לשם."
העובדה, שגרעינו העיקרי של הספר 'בסבך השערה' נכתב (ואף התפרסם) לפני כ-15 שנים מלמדת שבמובנים מסוימים - הוא הקדים את זמנו, ולעומת זאת נראה לי, שהסמיכות של הוצאתו לאור לפרסום 'ערות' אינה מקרית.
באילו מובנים מדובר?
המדובר הוא בכמה מובנים: ראשית, בתפיסה ש"גוף הוא אושר", שנית, בניתוק הזיקה בין מיניות בריאה לבין גיל. שלישית, בעובדה שמונוגמיה הורגת את התשוקה.
אם לשפוט גם לפי היבטים חוץ ספרותיים (הרמות גבה לנוכח תכני הספר, רכילות) אז גם היחס למיניות האישה נתפס עדיין כמדכא, כפטריארכלי, בעוד לגבר קיימת עדיין יותר לגיטימציה להביע מיניות.
הספר כולל שלוש נובלות ושמונה סיפורים קצרים, כאשר ברובם ככולם, האישה כמהה למין, משתוקקת ועורגת אליו ונהנית ממנו הנאה עילאית, חפה מכל אשמה.
הנובלה הראשונה, "רץ המרתון ההולנדי" היא בעלת יסודות אוטוביוגרפיים מובהקים, הבאים לידי ביטוי בשמה של המספרת (סיפור וידויי בגוף ראשון), רוזי (וגם באזכור 'שושן צחור' ע"י המאהב האוסטרי, פרנץ), במקצועה ובקווי דמיון נוספים (אנו לא מתעלמים ממרכיבי הבדיה).
הנובלה, שהיא בעלת אופי ריאליסטי שוזרת מערכות יחסים וירטואליות, המתקיימות בעיקר בדמיונה של המספרת, רוזי, הנמצאת בראשית שנות ה-40 לחייה. המרחק בינה ובין שלושת המאהבים הוא עצום, אך קרבתה אליהם הדוקה. האהבה הטוטאלית היא לז'אן, חולה סופני מאריזונה, שהמספרת מתמסרת לו (מבלי לראות אותו). במקביל מתקיים סיפור אהבה לרץ המרתון ההולנדי, שהכישלון במימושו דוחק אותה ל'ידיו' המנחמות של פרנץ האוסטרי. כל זאת כאשר היא נשואה ואם לילדים.
בספר מספר (לא רב) של סצנות אירוטיות (בעיקר אוטו-אירוטיות) נועזות (מבחינת אופני התיאור) ואף התעלסות ממשית אחת עם בחור הולנדי הנקרא נחשון, שהכירה בבר.
על אף חשיבותן של סצנות אלה בסאגת "החיים המוחמצים "ודבריה של המספרת, שאומרת: "כך אני יודעת, שאני חיה ונושמת, ויש לי גוף, לא רק נשמה" אי-אפשר להתעלם מהעובדה, שהסיפור עוסק בעיקר במשמעות של אהבה בכלל. זאת במיוחד לאור העובדה, שמושאי האהבה בסיפור או בעיקר האופן שבו הם נתפסים-הם פרי דמיונה של המספרת.
קיומו של קשר שאינו בר מימוש מאפשר לנפש האוהבת לחוות אותו במלוא תעצומותיו באופן כזה, שיבטיח את חזרתה אל נמל-הבית (ע"י הכשלה עצמית לא מודעת). במילים אחרות, מראש 'נבחר' נתיב מעגלי, שימנע הישאבות אל מושא-האהבה באופן כזה, שיסכן את הקשר החוקי. בקשר הלא חוקי משתלבים גם אלמנטים 'לא סקסיים', כמו: מי יביא את הילד מהגן, רשימות קניות וכיו"ב.
האהבה, כפי שהציג אותה רולאן בארת בספרו הקאנוני, 'שיח אהבה' היא מילון/לשון/ טקסט. רוב היסודות ב"טקסט" הזה מצויים בהווייתו של האוהב (קנאה, חגיגת המפגש, השיחה, "האחר כואב לי", הציפייה, ההיעדרות הנחווית כנטישה ועוד) מצויים למכביר בנובלה הזאת.
נוכל לומר, כי ההתקיימות הווירטואלית של קשרי האהבה מאפשרת לכל הרבדים של 'שיח אהבה' להתבטא, מבלי שיופרו ע"י מצוקות היום-יום או לחלופין ע"י מימושו של הקשר...היותם של התוצרים מצויים בהווייתו של האוהב (לא תמיד עם קשר למציאות האוביקטיבית) מייתר למעשה את הצורך בקשר בר-קיימא. הנובלה השנייה היא סיפור מסגרת, שבו הסיפור החיצוני מתקיים במאה ה-22, ואילו הסיפור הפנימי בתקופת האימפריה הרומית.
מדובר בתקופה בעלת מאפיינים סינגולריים: תוחלת-החיים של בני-האדם מוארכת פלאים, בעיקר באמצעות תעשיה מפותחת של איברים.
בינה ונדב הם זוג אנשי-רוח קשישים, המאריכים חיים-ולהם שני ילדי מבחנה: המספרת חרות ודינור. ההורים שקועים בחיי-הרוח שלהם, עד כי נדמה, שילדיהם מרגישים שהם ילדים חורגים לעומת קוראיהם. האב והאם מתים בסמיכות האחד לשני (האם, למרות נפלאות העידן, נחנקת ממרשמלו).
חירות (וכאן אנו נכנסים לסיפור הפנימי) מוצאת קופסת פח -ובתוכה כדורי חיזיון. כך חוזר הסיפור אחורה בזמן ונפרש הסיפור הפנימי, בתוך תקופת רומי, שנשלטה ע"י קונסול, שיצא להילחם בברברים ושללו: תכשיטים ושבויים.
ליוויה היא אשתו של הקונסול ולה בן בשם אלכסנדר, שטבע בהיותו ילד קטן, בבריכת דגי-זהב. בעלה של ליוויה רוכש עבד בשם קונסטנטין, ליוויה מתאהבת בו, ובין השניים מתקיימת משיכה מינית עזה. גם כאן, בדומה לנובלה הראשונה, התיאורים הארוטיים עזים, אך ליוויה בוחרת להקריב את אונו של העבד (לסרס אותו) למען אהבתה (כתוצאה מן החשש, שתביא ממנו ילדים).כך תבטיח את התמסרותו הנצחית, שכן לא יאונה לו כל רע.
והנה, לאחר הסירוס מתברר שהיא בהריון ודמיונו של אלכסנדר השני לקונסטנטין העבד לא מותיר מקום לספקות. הקונסול, למרבה ההפתעה, משלים עם זאת, במיוחד לנוכח אובדן בנו הראשון.
הספור חוזר אל ספור המסגרת, אל חרות המספרת, והיא מרובת תהיות לאחר מותה של אמה, במיוחד ביחס לחייה, לפני שנולדה.
בין סיפור המסגרת לסיפור הפנימי ניבט פער אירוני, שכן דווקא בתקופה, שבה שכפול איברים הינו עניין של מה בכך, היחסים פגומים ומשובשים (נוסיף לכך את המוות המטופש והאבסורדי של האם), זאת לעומת קשר האהבה השלם, המתאפשר דווקא ע"י הסירוס.
החל מן הנובלה השלישית ("משחקי רשת") וכלה בסיפורים הקצרים שבספר, הסיפורים עוברים מן המישור הפנטסטי למישור הריאלי, או אולי אפשר לומר, ברוח דבריה של ספקטור, שהסיפורים עולים אל התחום הגופני-שם הוא הופך ערך מרכזי.
סיפורים אלה גדושים בתיאורים מיניים ועולה מהם נועזות נשית, שאינה אופיינית לספרות העברית, לא כל שכן למציאות חיינו, שבה מין הוא שם נרדף לאשמה, ועדיין נעשית בה דמוניזציה למיניות הנשית.
הספר, בסבך השערה, על כל חלקיו הוא אודיסאה לגילוי האהבה והתשוקה האמיתית.
זהו ספר אמיץ מאד, שעלול לגרום לא פעם לאי נוחות גם למתירנים בעיני עצמם ולא נפקד ממנו גם הממד ההומוריסטי.
שווה עיון!
- שושנה ויג, בסבך השערה, התשוקה אינה זקוקה לפנים, הוצאת אסטרולוג, 2017
