לא נשברים בחקירה

תרגיל שבי

בשעות הצהריים בקיץ הקיבוץ מעולף. נפש אינה צועדת על פני המדרכות, רק ממטרות הפטיש הכבדות מתופפות מעל הדשאים. הכלבים שוכבים בפינות מוצלות, מבקשים בנשימתם הכבדה ובאפם הרטוב מעט שלווה מזעם המבוגרים המרעילים אותם בשם נקמת הגטו היהודי, הגוי והכלב. הילדים שוכבים למנוחת צהריים בתחתוניהם בלבד.

כולם במיטות, פנים לקיר, אסור לדבר, המפר את הציווי דינו הצלפה פתאומית במגבת רטובה המונפת בידה של המטפלת בבית הילדים.

--

היום יום חג. צהריים, המטפלת חולה, בני ערובה בשבי החינוך הקיבוצי לובשים את מחלצות החרות. וההורים, ההורים עומדים מבוהלים, נפחדים, כניעתם אילמת, ילדיהם הם ילדי "הנהלת הקולקטיב" ובאחריותה.

ילדים לובשים מכנסיים קצרים בלבד ורצים יחפים, בכפות רגליים עבות עור, לבית הקירור הגדול של הקיבוץ. פותחים דלת עבה וכבדה, מדליקים אורות בחדר הענקי והחשוך, וערֵמות אבטיחים לפניהם. נקישות מהירות, והאבטיח הבשל ישיב להם כצלילי האוהב. לחיצות חזקות על דופנות הקליפה הירוקה, והאבטיח משיב כתופי האושר. וכדרכה של התניה, הריר עולה בפיותיהם.

עוד מעט יעמיסו אבטיחים לתוך שק, ירוצו לפרדס הסמוך, ושם בסתר המבורך, בין העצים, יפצחו אותם, ובכפות ידיים קטנות ואדומות יתענגו בלי גבולות. לעתים שמחה נולדת בחדר הקירור האטום לרעשים. והם פוצחים בשירת ההמנון: "אבטיח, אבטיח הוא אדום, אדום, אדום. בואו נאכל אותו ביחד, ונשתה אותו היום..."

לפתע פתאום נפתחת דלת חדר הקירור הגדולה והכבדה. בפתח הירקן, רחב כתפיים, נמוך קומה, ידיו שעירות ושריריות, פניו נוקשות, ראשו קירח, מצחו נמוך, ועיניו-יורקות גצים רושפים. הוא מתבונן בדומיה בתמונת הילדים המשותקים בין ערֵמות האבטיחים, מסתובב, מכבה את האור, סוגר מאחוריו את דלת הפלדה ונועל אותה במנעול.

כך יעשה לילדים חסרי חינוך ומוסר, שנתפסים בגנֵבת אבטיחים של הקולקטיב הציוני-חלוצי. דינם נחרץ. חושך, קור מקפיא ומוות בייסורים. תחינתם להצלה תיבלע בקירות העבים, היודעים לשמוע ולא לספר את ששמעו, כדרכה של כל קהילה קטנה ואטומה. והילדים בחדר הקירור המקפיא והחשוך לומדים את חוויית חוסר האונים, המלווה את הגוססים במסע הבלתי נמנע.

--

הזיכרונות צפים בחדר החקירות. ידיו אזוקות, תלויות על וו גבוה שעות רבות. רגליו נוגעות לא נוגעות ברצפת הבטון. הקירות כהים, עבים, מבודדים את זעקותיהם. פניו מכוסות בשק. מדי כמה דקות יקבל הצלפות או מכות אלה על רגליו, על צלעותיו, על ראשו.

"דַּבֵּר או שתמות..."

תרגיל השבי נמשך כבר ימים. מחוגי הזמן נטשו את השעון. שוב אין תקווה. עוד מהלומה, הידיים זועקות מכאב, הרגליים מרוסקות, הצואה והשתן הצטברו ימים במכנסיים, והם חורכים את הגוף, והנפש צמאה בטירוף.

"דַּבֵּר, סַפֵּר או שתמות, זבל, אפס, כלב חולה כלבת..."

התעלפות ברוכה, פרֵדה מהמציאות. הנשבר בתרגיל השבי יודח. המודח הוא כישלון.

--

הילד בתפקיד השומר מחוץ לבית הקירור רץ לקרוא לאחיו הבוגר. יש להציל את הילדים ממוות. הרעות, העזרה ההדדית, המחויבות לערכי קבוצת בני השווים הם בבסיס המנגנון הקיומי, המאפשר הישרדות נפשית לכמה מהילדים.

אחיו הגיח במהירות, הוציא מסורית משלל צרור המסוריות, ניגן בה כפסנתרן בידיו העדינות. נקישות במנעול, דלת נפתחת, וילדים רטובי מכנסיים ודמעות נסים מחוויית ההלם שתלווה אותם עוד שנים רבות.

--

ושוב מכות ושוב בעיטות וחקירות ללא הרף. מוזיקה מונוטונית מחרישת אוזנים. וצמא, צמא עד טירוף.

"אתה רוצה מים, זבל? דַּבֵּר!"

והפנים מכוסות בשק יוטה גס, רטוב מזיעה ומדמעות.

"דַּבֵּר או שתמות... ענה לשאלות, כי לא תצא חי בלי תשובות!"

"בבית הקירור הפחדים היו קשים יותר!"

החוקר הבלתי נראה פונה לעמיתו, "סוף-סוף פותח את הפה, מספר על בית קירור. בוא נלחץ עליו, עוד קצת הוא מתחיל לפתוח."

בעיטה לצלעות, בעיטה שנייה לפנים. דם ושיניים שבורות בתוך השק.

"סַפֵּר, כלב שבוי, זבל, אפס כלום, סַפֵּר על בית הקירור, אחרת תמות פה, נבלה."

עשרים אחוז מהנחקרים ימותו אם לא ידברו.

"ידענו שנמות מקור בבית הקירור. בחושך, רטובים מדמעות ומשתן, בכפור הנורא בין האבטיחים..."

"בית קירור, אבטיחים זה מוקשי ים?"

"בית קירור זה קוד לצוללת?"

בדיוק כמו שם ואז פורצת מגרונו שירה: "אבטיח, אבטיח הוא אדום, אדום, אדום. בוא נאכל אותו ביחד, ונשתה אותו היום..." לעתים שירה היא תפילה.

לפניו מונח עוד מנגנון הגנה אחרון: "משחק המשוגע".

"הכלב הזה השתגע או אולי הוא עושה את עצמו. שר שירים על אבטיח, מדבר על חדר קירור, אלה בטח שמות קוד."

ורעי בהווה, מפקד מתקן חקירות שבי ותרגילי שבי, מתבונן בעיניו החכמות ואומר לי, "משחק המשוגע בחקירות הוא המסוכן שבמנגנוני ההגנה, כי רבים לא יודעים לחזור משם."

והחוקר שואל, והנחקר משיב, "רק מסורית קטנה ביד נאמנה משיבה את האמונה."

"הבן זונה השתגע, נעשה מג'נון. בוא נתלה אותו מהרגליים לכמה שעות, הדם ירד לו לראש ויפוצץ לו את השירים והפזמונים".

שבתי הביתה. הגשם ניתז. עמדתי בחוץ וביקשתי עוד ועוד מי עננים טהורים. ריחה של האדמה הספוגה בגשם העניקה מנחת ילדות. בית הוא לעתים זיכרון, לעתים שכחה, לרוב הוא תקווה למעט נחמה וביטחון. נכנסתי למקלחת ועמדתי עת ארוכה מתחת למים החמים. הסתבנתי שוב ושוב כהלום המבקש להזדכך מעט מעבר פוצע באמצעות טקס כפייתי. וכאשר יצאתי מהמקלחת צולע, אימא התבוננה כיודעת ובקול סדוק, רווי מצוקה, לחשה בדמעות, "למה אתה הולך יחף? אתה יכול להצטנן." ואני, אני חייכתי לעומתה ושתקתי.

בקיבוץ למדנו כי הורים וילדים אינם מבטאים חוויות ורגשות, לא נשברים בחקירות, ויחיו כל חייהם עם נפשותיהם המצולקות.