יום הכיפורים בארץ הזאת שלנו יוצא לדרך במוצאי ראש השנה עמוס משא כבד שהטילה המלחמה הנוראה לפני ארבעים וחמש שנה על כתפי האומה הזאת ועמוס משמעויות עתיקות על החידוש המופלא של תשובה בעולם, של שאילת מחילה איש מרעהו, של אמונה באלוה סליחות שנותן בחסדו ברכת הדרך לכל אדם היוצא מחדש לדרך.
בתי הספר זוכרים כך להכין את תלמידיהם ליום הקדוש. התקשורת מעלה זיכרונות, מנערת ארכיונים מאבק הנושר עם כל שנה יותר ויותר גם על העבר הקרוב, מראיינת תלמידי חכמים היוצקים דעת ממקורות התורה שבכתב והתורה שבעל פה וסידור התפילה, שירים של אז נשמעים, פיוטים מתנגנים. יש באוויר תכונה, הנה יום הדין, לפקוד על כל צבא מרום בדין....
ויש גם דיסוננס. יש דחיקת הפיוס הלאומי לקן זווית. יש שפע צורם של הטחות אשמה הדדיות בלשון שאינה יודעת ריסון עצמי, שמשתלחת אין עצור מחנה במחנה, שאינה מתפחדת שמא היא חוטאת בטינה אפילו בשטנת אחים. אין אתנחתה במלחמת המילים האלימות, היורות בחצציות אל בין עיני הזולת היושב גם הוא בתא החצצית שלו ויורה גם הוא. על מה?
העתיד לא ישעה לא לזה ולא לזה. המלחמה על העתיד במחיר סילוף ההווה אינה כדאית אם היא מתנהלת בימי הסליחה והכפרה כאילו אלה אינם קיימים אלא לשם דרשה בעלמא, ואינם מחייבים הלכה למעשה את ראשי הקהל ואת הנוהים אחריהם.
אנא מאתנו, מכולנו, מכל איש ואישה, ברמה ובגאי, בתווך ובשוליים, בקול ובלחש, באמירת שפתיים ובהרהור הלב, פיוס, יהודים, פיוס, לפחות עד שעת גמר ההתייצבות של האומה כולה לפני בית הדין המשתף אחים ואחיות בחסד של עשיית חשבון נפש.
כל נדרי בשער. לא רק בשער בתי הכנסיות והמדרשות. בשער האומה הזאת. הבה ניזהר זה בזה, שמא לא נהיה כמי שעושה תפילות אצילות ובטרם תעלינה מעלה מעלה הן כבר מתחלנות כאן למטה... חלילה.
