יום הכיפורים. דומה שאפילו לשמע הזכרת שמו של היום עולה רעד בלב יהודי. יום הכיפורים הוא יום השיא של שלושת הרבדים - "עולם", "שנה" ו"נפש" (מקום זמן ואדם): עולם - המקום הכי קדוש, זה קודש הקודשים בבית המקדש, לשם נכנס הכהן הגדול - האדם המקודש ביותר (נפש), ביום הכי קדוש - יום כיפור (זמן) להקטיר קטורת ולהתפלל עבור עם ישראל. גם בימינו זהו זמן השיא של קדושה ורוחניות, של חיבור האדם עם הנצח והפנימיות.

לאורך כל הדורות, אפילו במקומות הנידחים ביותר ובמצבים הכי קשים, בתקופות של גזירות, חורבן ושואה, שמר עם ישראל מכל משמר על קדושת היום. חינכו את הילדים בגיל קטן ביותר שיגיעו להשתתף ב"כל נדרי", ינשקו את ספרי התורה המוצאים מארון הקודש בדחילו ורחימו, שיספגו משהו מאוירת הקדושה וההתעלות של היום, עד שיגדלו ויילכו בעצמם לבד לבית-הכנסת.

בכל מקום שהייתה בו קהילה יהודית קטנה, ידעו כולם שביום הכיפורים הכל סגור ושקט, הפעילות היחידה היא בבית הכנסת, שם מתכנסים כולם אנשים נשים וטף לרגעים של קדושה והתרוממות הנפש. גם אומות העולם כיבדו תמיד את היום הקדוש ליהודים והיו נזהרים מלפגוע בכבודו. עד היום ישנם מקומות שמתוך כבוד לעם ישראל סוגרים הגויים את חנויותיהם לכבוד יום הכיפורים.

כל זה נכון לאלפי שנות היסטוריה של גאווה יהודית, אבל לדאבוננו, רק עד שנת ה'תש"ח. משהוקם החינוך של מדינת ישראל - הכל השתנה. עשרות שנים של מאמץ בחינוך הממלכתי לשרש ולעקור (בעיקר בסתר, ולפעמים אף בגלוי) כל זכר וקשר ליהדות מסורתית ואמיתית, חיה ומחיה, הצליחו למחוק גם את יום השיא של הרגש היהודי, את הנקודה היהודית הפנימית שמעולם לא הצליחו שונאי ישראל לנצח.

אין חולק על כך שבקרב רוב מוחלט מילדי ישראל והוריהם יום הכיפורים אינו אלא "חג האופניים". הימים שלפני היום הקדוש, שאצל עם ישראל לדורותיו היה מוקדש לחשבון נפש, היטהרות והזדככות, מוקדש כיום לקניית אופניים ואביזריהם, הכנת תחרויות וכיוצא, כאשר גם המבוגרים וההורים שותפים מלאים בחגיגה הגדולה. בית כנסת? תענית? יום קדוש? אין על מה ועם מי לדבר.

לא, אין להאשים במצב את בני הנוער והילדים הישראלים, נשמות טהורות וזכות שבאופן אישי אני רואה עד כמה הם כמהים ליהדות ותורה. זוהי תוצאה של חינוך שיטתי של עשרות שנים, של מאמץ מכוון והרסני להכניס את היהדות למוזאון ואת המצוות למשבצת של תרבות עבר, של המורים והמורות שחוששים לדבר עם הילדים בכיתתן על החשיבות של ללכת לבית הכנסת ביום כיפור, כי "המערכת לא אוהבת את זה", ובמילים אחרות - "אני חושש/ת למשרתי".

מדינת ישראל משקיעה הון עתק להביא בני נוער מחו"ל לבקר בארץ, "לחבר אותם לעם היהודי"; בעוד את בני הנוער שלה היא מחנכת בעצמה להינתקות מכל רגש ושייכות יהודית. סקרים בחו"ל מלמדים שאחוזי ההתבוללות בקרב ישראלים 'יורדים' שסיימו את חוק לימודיהם בארץ ושירתו בצה"ל, גבוהים פי כמה מאשר בקרב יהדות התפוצות.

אחרי שגם בשנה שעברה ראיתי בכאב עצום את אלפי ילדי ישראל חוגגים את חג האופניים עם הוריהם (למרות שברוך ה', ראיתי גם רבים מילדים אלו שהגיעו עם הוריהם לבית הכנסת שלנו לתפילות כל נדרי ונעילה), אני כותב מדם ליבי "אתם ניצחתם! החינוך הישראלי ניצח! הצלחתם לעשות את הלא-יאומן, לעקור ממיליוני יהודים את היום היהודי הקדוש ביותר!" אבל, כפי שאמרו אחרי מלחמת יום הכיפורים "עוד נצחון כזה - ואבדנו..."

יהיו שיאמרו שכיום יש שינוי מגמה במשרד החינוך. מסופקני אם זהו השינוי אליו ייחלנו, כי כדי לעשות שינוי אמיתי, של מאה ושמונים מעלות, צריך קודם להבין את עומק ומהות הבעיה. בינתיים, יעשה כל הורה בישראל את חשבון הנפש לעצמו. "האם זהו היחס שאני רוצה לראות מילדיי ליום הקדוש ביותר? האמנם חלילה אני מוכן לנתק את ילדי מהנקודה היהודית הפנימית ביותר שלהם? מיום השיא של אבות אבותיהם משך אלפי שנים"?

הורים! הביאו את ילדכם לבית-הכנסת ביום כיפור. קרבו אותו אל ספרי התורה ואל סידור התפילה. למדו אותו את זהותו האמיתית. נראה בלתי-אפשרי? נגד הזרם? על כך אמרו חז"ל "אמר רבי יצחק: אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי - אל תאמין ... יגעתי ומצאתי - תאמין" (מגילה ו', ב').