גם לפביוס מאקסימוס, הגנרל הרומאי, לא היה קל לנהל אסטרטגיה של דחיית הכרעה והתשת האויב, במלחמתו נגד חניבעל. לאזרחי רומא היה נדמה שכבודם הלאומי נפגע, והם רצו ניצחונות מרהיבים ומידיים. אף-על-פי-כן ננקטה האסטרטגיה הפאביאנית, מפני שהעם הרומי היה אמון על משמעת לאומית, וזהו אחד מסודות כוחה של האימפריה הרומאית. כשמאפיין זה נחלש, החל תהליך הקריסה.

כבר בתחילת מלחמת העצמאות של היישוב העברי לא היה סיכוי לאסטרטגיה הפאביאנית, מפני שרגשות הכבוד הלאומי של בני היישוב העברי היו חזקים מאוד, והמשמעת הלאומית שלהם הייתה רופפת למדי. לא זו בלבד שאצ"ל ולח"י ותומכיהם לא סרו למרות ההנהגה, התנגדו להתפשר על חלקים מארץ-ישראל, ולא הבינו את ההיבט של ארץ-ישראל השלמה בשלבים, באסטרטגיה של בן-גוריון; גם בתוך היישוב המאורגן נתקל בן-גוריון בקשיים, בגלל האופי הביצועיסטי והאנטי-אסטרטגי של רוב מפקדי ה"הגנה", ועקב האקטיביסטים מהשמאל, שמדיניותו של בן-גוריון נראתה להם מתונה מדי. אקטיביסטים אלה השתייכו ל"תנועה לאחדות העבודה", שרבים מחברי "הקיבוץ המאוחר" נימנו עליה, ושהייתה לה השפעה מכרעת על הפלמ"ח. ראש המפקדה הארצית (הרמ"א), ישראל גלילי, היה אחד ממנהיגי תנועה זו. חודשיים לפני פרוץ המלחמה אמר גלילי בישיבה סגורה של מועצת ההסתדרות: "ראשית לכול נתגונן במקום שבו אנו נתקפים, אך לא נוכל להסתפק בכך, נהיה חייבים לפגוע במרכזים, במקומות מועדים, בצמתי החוטים והעצבים."¹

ארגון ה"הגנה", שלא היה מוכן כראוי למלחמה, לא היה מסוגל לבלום בלוחמת מִגננה את לוחמת הערבים, והיה צפוי שדורשי הנקם והגמול לא יישארו מיעוט ביישוב העברי. על תחזית זאת ביסס המופתי, חג' אמין אל-חוסייני, את האסטרטגיה שלו. הוא רצה מלחמה בארץ-ישראל, וגולדה מאיר העריכה שהוא יצליח, ושתוצאות המלחמה תהיינה חמורות.²

גם לפני המלחמה לא הייתה ה"הגנה" לקיים את ההבלגה, כמו בטבח שביצעו אנשיה בפרדס אבו לבן, בעקבות הרצח בבית הקפה "גן הוואי", אף שהשקט אז היה רצוי ליהודים, על-רקע המאבק המדיני שהתנהל לסיום המנדט הבריטי ולמען אישור החלוקה באו"ם. על אי-יכולת זו מעידה התוכנית שהגיש משה דיין לאגף המבצעים של ה"הגנה", לחיסול כל המפקדים והמנהיגים של ערביי ארץ-ישראל (תוכנית "זרזיר).

הפיגוע הקטלני הראשון של ערבים נגד יהודים, אחרי החלטת החלוקה, נעשה ביריות על שני אוטובוסים, בצומת כפר-סירקין, ב-30 בנובמבר 1947. שבעה יהודים נהרגו שם. הש"י דיווח שאין קשר בין פיגוע זה ובין החלטת או"ם, ודיווח שהיה זה מעשה של כנופיה ערבית מהאזור. אחרי ארבעה ימים דיווח בן-גוריון לוועד הביטחון: "על עניין האוטובוס התייעצנו. מסקנה, לא להגיב בנפש, לא לפגוע בנוסעים ערבים. לא מטעמי מוסר, (אלא) מטעמים פוליטיים". הפיקוד העליון החליט, לעומת זאת, לפגוע ברכוש ערבי, ובן-גוריון אמר: "אם הרכוש שלהם ייפגע, אולי יירתעו."³

מחדלי ה"הגנה" בירושלים ב-2 בדצמבר 1947 (יום הרס המרכז המסחרי) ערערו את האסטרטגיה הפאביאנית, ומבוכת היהודים הוכיחה לחג' אמין אל-חוסייני שאסטרטגיית ההסלמה שלו היא הדרך הנכונה. יומיים אחרי הרס המרכז המסחרי אמר יוסף ספיר, אחד ממנהיגי הציונים הכלליים, בישיבת ועד הביטחון: "לדעתי אין להמשיך בשיטה של הבלגה".⁴ ההתנכלויות לכלי-רכב של יהודים בדרכים, תקריות-האש בשכונת התקווה התל אביבית, וההתקפה הגדולה על שכונה זו ב-8 בדצמבר (שלא הסתיימה באסון רק הודות למחדלי הערבים) הגבירו את הביקורת ביישוב על האסטרטגיה של ה"הגנה".

ב-11 בדצמבר אמר אליהו אלישר בישיבת ועד הביטחון: "אם אנחנו נבליג, נשלם מחיר ההבלגה כאן ובחוץ-לארץ... הפסדנו את המערכה הראשונה מפני שלא הגבנו ער היום על (הרס) המרכז המסחרי. יש עוד מקום להגיב תגובה חריפה. לא נחוס על הרכוש, לא נחוס על הנפש." יוסף ספיר: "במצב הנוכחי, ללא תגובה חריפה, נעשה ההפך ממה שרצינו. לפי הפסיכולוגיה של ערביי ארץ-ישראל, התגובה שלנו צריכה להיות תקיפה, חריפה, כדי למנוע התפשטות האש." מנהיג "הפועל המזרחי", משה שפירא המתון, הציע להציג אולטימטום לערבים: "אם ההתנפלויות לא ייפסקו תוך ארבעים ושמונה שעות עד שלושה ימים, ה"הגנה" תיתן תשובה מתאימה". גלילי הסביר: "לא רצינו, באשמתנו, להכניס למעגל הדמים חוגים (ערביים) רחבים. רצינו לכבות ולא ללבות, אך גם הוא הודה שה"הגנה" נכשלה ("כוחות עוינים חזקים הצליחו לכוון (את) המאורעות"), ושאם יימשך מצב זה עלול העולם לחשוב "שכוחם של היהודים אינו מספיק לעמוד, וביישוב יחדלו להאמין שאנחנו יכולים לעמוד."⁵

לא רק הביקורת של מנהיגי המפלגות ערערה את האסטרטגיה הפאביאנית של בן-גוריון, אלא גם התקפות של יהודים על יעדים ערביים. התוקפים הראשונים היו אנשי אצ"ל, שמפקדיהם לא הוכנסו בסוד שיקולי האסטרטגיה של היישוב העברי, ושבתחילת המלחמה כמעט לא היה תיאום אתם: ב-2 בדצמבר הגיבו אנשי אצ"ל ירושלמים על הרס המרכז המסחרי בהצתת בית-הקולנוע "רקס", שהיה בבעלות ערבית, ובהרס מוסך, בבעלות ערבית, בשכונה נחלת שבעה. ב-9 בדצמבר, יום אחרי קרב שכונת התקווה, זרקו אנשי אצ"ל תל אביבים מטעני חבלה לבית-קפה בכפר הערבי יאזור, ופגעו ברבים מיושביו. ב-11 בדצמבר פשטו אנשי אצ"ל על הכפר שעפת מצפון לירושלים, ופגעו בבתים אחדים, וכן פשטו על הכפר טירה ליר חיפה, והרגו עשרות מתושביו. ב-12 בדצמבר זרקו אנשי אצ"ל חבית מלאה חומר-נפץ ליד שער שכם בירושלים. עשרים ערבים נהרגו וחמישים נפצעו. ב-13 בדצמבר הטילו אנשי אצ"ל חומר-נפץ לבית-קפה ביפו. שישה ערבים נהרגו וארבעים ושלושה נפצעו. ב-29 בדצמבר שוב זרקו מטען חומר-נפץ ליד שער שכם. שנים-עשר ערבים ושני בריטים נהרגו, וארבעים ושלושה ערבים נפצעו. באותו יום חדרו אנשי אצ"ל מן הים ליפו, והרגו ערבים אחדים. ב-30 בדצמבר הרגו אנשי אצ"ל שישה ערבים ליד בתי-הזיקוק בחיפה. הפועלים הערבים של בתי-הזיקוק הגיבו בהתנפלות על הפועלים היהודים והרגו שלושים ותשעה מהם. גם אנשי לח"י ביצעו פעולות תקיפה אחדות נגד ערבים בירושלים בחודש המלחמה הראשון.

כמו ב-1936 וב-1945, כך גם ב-1947 גרר הימין האקטיביסטי את השמאל האקטיביסטי לפעולות אלימות, והמנהיגים המתונים יחסית לא יכלו לעמוד בפרץ. אנשי השמאל, שראו ברוויזיוניסטים ובפורשים את יריביהם העיקריים, נגררו אחריהם, מפני שהיו תאבי מבצעים, וגם מפני שחששו פן יערקו הצעירים, שוחרי המבצעים, מה"הגנה" ל"פורשים". כלומר, המאבקים בתוך היישוב העברי היוו גורם מקצין בהתייחסות היהודים לערבים. ב-7 בדצמבר 1947 פוצצה יחידה מהחי"ש התל אביבי בית בכפר סלמה. ב-11 בדצמבר פשטו לוחמים מחטיבת "גבעתי" על הכפר כראתיה בדרום, ופוצצו בו בית, ויחידה מהפלמ"ח פשטה על רמלה, הרגה כמה ערבים ושרפה חמישה-עשר כלי-רכב. בגוש-עציון גרשו אנשי ה"הגנה" את תושבי הכפר חירבת-זכריה, גמול על הריגת עשרה יהודים שנסעו בשיירה מירושלים. חירבת-זכריה היה הכפר הערבי הראשון שהיהודים תפסו במלחמת העצמאות. דרג מוסמך לא דן בעניין זה, ואישיות בכירה כלשהי לא אישרה את המעשה, שנגד את האסטרטגיה של ה"הגנה". ב-12 בדצמבר 1947 עצרו אנשי פלמ"ח אוטובוס ערבי בגליל העליון, הרגו שישה נוסעים, פצעו שלושה, ושרפו את האוטובוס. ב-16 בדצמבר פגעו חוליות מגדוד 32 של חטיבת "אלכסנדרוני" במכוניות של ערבים, שנסעו בין בן-שמן לכפר-קאסם. ב-18 בדצמבר תקפו אנשי פלמ"ח את הכפר ח'סאס שבגליל העליון והרגו שנים-עשר ערבים – גברים, נשים וילדים. נחום הורביץ, מוכתר המוכתרים בגליל העליון המזרחי וחבר כפר-גלעדי, האשים את מפקד הגדוד השלישי של הפלמ"ח, שמואל (מולא) כהן, ברצח נשים וילדים, באי-התחשבות בדעת המומחים לענייני ערבים, ובחריגה מסמכות, ודרש להדיחו. יוסף ספיר אמר, בישיבת ועד הביטחון, שהייתה זאת פעולה חמורה לא פחות מפעולות הפורשים, ודרש להעמיד את כהן לדין. בן-גוריון הבטיח שהמקרה ייחקר ושיוסקו מסקנות. לא זה מה שהיה. ב-31 בדצמבר פשטו יחידות מהגדוד הראשון של הפלמ"ח ומחטיבת "לבנוני" על הכפרים בלד א-שייח' וחוואסה שבסביבות חיפה, והרגו יותר משבעים וחמישה ערבים. הפשיטה על ח'סאס עדיין נחשבה לחריגה מסמכות, אבל אחרי זמן-מה כבר נהפכה החריגה לנורמה.

עוד לפני הפשיטה על ח'סאס, אמר ישראל גלילי, בישיבת ועד הביטחון (ב-11 בדצמבר): "יש לחרוג מקו ההתגוננות."⁶ יום אחרי הפשיטה הזאת, ב-19 בדצמבר, אמר בן-גוריון לשני יועציו, שלום עשת ויוחנן רטנר: "היינו, אולי, יותר מדי אופטימיים, ולא הערכנו די את התכונה הערבית. יש ספק ביעילות תגובה לאחר מעשה. זו עלולה להתפרש כתוקפנות, כליבוי השריפה, כהרחבת מהומות. יש לנקוט שיטה של התגוננות תוקפנית. בכל התקפה להתכונן לתת מכה ניצחת, הריסת המקום או הברחת התושבים ותפיסת מקומם."⁷ לדברים אלה הייתה לא רק משמעות טאקטית. הם גם התאמו לאסטרטגיית ארץ-ישראל השלמה בשלבים של בן-גוריון: עוד עז, עוד דונם, עוד הברחת ערבים ועוד כפר הרוס. באותו יום הציע ידין להפעיל את תוכנית "זרזיר" לחיסול ממוקד של המנהיגים והמפקדים הערבים⁸ בתחילת פברואר 1948 אמר בן-גוריון לחברי הנהלת הסוכנות: "הכול יוכרע בכוח".⁹

הפשיטות על בלד א-שייח' וחוואסה מציינות שלב מכריע בתהליך נטישת תנועת העבודה הציונית את עקרונותיה ההומניים (שמאלנים, פוסט-מודרניסטים) בסכסוך היהודי-ערבי והסתגלותה למציאות שאותה מבטאת האימרה הצרפתית La guerre est comme la guerre. (במלחמה כמו במלחמה). עד אז העלימה ההנהגה עין מהחריגות, לאחר שקרו, אך לא יזמה פעולות כאלה ולא אישרה אותן לפני מעשה. חודש אחד אחרי שהחליט על אסטרטגיה פאביאנית לא עמד הפיקוד העליון בפיתוי, אימץ את אי-הרחמים והלם-הטבח כעקרונות-מלחמה, וכך ויתר למעשה על אפשרויות ההבלגה, הספיגה והבלימה, והסכסוך הוסלם והיה למלחמה טוטאלית. מטרת כל מלחמה היא לכפות את רצונו של הצד האחד על הצד האחר, ומאז ומעולם כך פעלו הצבאות להשגת המטרה הזאת.

זמן-מה ניסו הסוציאליסטים לרסן את האלימות שבסכסוך היהודי-ערבי, אבל כבר בסוף דצמבר 1947 הוציאו בן-גוריון וגלילי את השד מן הבקבוק, בבחינת המטרה מקדשת את האמצעים. אמנם, הם לא ויתרו על העקרונות ההומניים באידיאולוגיה המוצהרת ובמעשה החינוכי שלהם, והמשיכו לגנות את אצ"ל ולח"י בגלל מעשים דומים לאלה שעשו פקודיהם; כך החריף הדיסוננס הקוגניטיבי של השמאל דאז.
________________

בשבוע הבא: בפרוץ מלחמת העצמאות אימץ הפיקוד העליון העברי אסטרטגיה של "אף שעל" ואי נטישת היישובים העבריים שייוותרו במדינה הערבית המתוכננת; הישגים וכישלונות של ארגון ה"הגנה" בחודשי המלחמה הראשונים; בולטים שני מפקדים מהפלמ"ח: הסמג"ד משה קלמן והמ"ם אריה טפר; הצלחות וליקויים בארבעת החודשים הראשונים של המלחמה.

1. ישראל גלילי "לקראת הכרעה", מתוך הרצאה בישיבה סגורה של מועצת הסתדרות העובדים,
2. יומן דוד בן-גוריון 25 בינואר 1948.
3. אצ"מ, 25/9344 S.
4. שם, שם.
5. שם שם.
6. שם, שם.
7. יומן דב"ג 9 בדצמבר 1947
8. א"צ, אג"ם א/1, 19 בדצמבר 1947.
9. אצ"מ, 45/2, פרוטוקולים מדיוני הנהלת הסוכנות היהודית, 1 בפברואר 1948.