בשנים האחרונות קרה לנו משהו מאוד מיוחד, שכחנו שאדם זכאי עד שתוכח אשמתו. מובילי הטרנד המיוחד הזה היו והינם עיתונאים, עיקר הקורבנות של הטרנד הזה היו פוליטיקאים. ופתאום גם עיתונאים חוטפים, והציבור כבר התרגל. קודם כל תולים ורק אחרי כן מבררים.
וכמו שראש הממשלה אשם עד שתוכח חפותו, גם זהבי אשם עד שתוכח חפותו, והאחרונים שרשאים להתלונן על כך אלה עיתונאים, זו נורמה שהם הנחילו. ולכן נהי התמרורים של זהבי על ניקיון כפיו לא עושה על איש רושם, על זהבי להוכיח את חפותו.
לפחות שלוש נקודות בהתייחסות של זהבי מעוררות תמיהה רבתי:
1. הבטחתו לפצות את הנפגעת כספית אם יתברר במכונת אמת שיש צדק בדבריה, להבטחה כזו ודאי יש ניחוח של ניסיון להשפיע על עדויות באמצעות כסף.
2. עצם האפשרות שהוא מעלה שייפול במכונת אמת.
3. הערוב של קשישים, אוטיסטים ואחרים שלטענתו הוא תומך בהם.
ויש עוד נקודות בהם עמדתו חלשה:
1. הוא נמצא בקבוצת סיכון הכוללת אנשי שררה, ובכללם אנשי המדיה אשר לאחר שנים רבות של כוח, השתן עלול לעלות להם לראש.
2. בתוך הקבוצה הזו הוא מבין הפחות מרוסנים בלשונו.
3. אם העדויות הללו תקרומנה עור וגידים הוא עלול ללכת בעקבות
גבי גזית, והמשמעות הכלכלית עבורו היא ענקית, ולכן מילים יפות ושבועה באימא אינן תרופה למכה הזו, התרופה היחידה, ככל שניתן כלל לרפא את במצב, היא תביעת דיבה.
ובינתיים? אלוהים גדול.