לאחר שבית המשפט המחוזי בירושלים קבע שהרשות הפלשתינית אחראית לפיגוע בו נרצחו שלושה ישראלים בכביש 443, היה על השופט משה דרורי להכריע כמה תשלם. לעורכי דינה, ממשרדו של יוסי ארנון, היו שורה של נימוקים לטענתם לפיה אין להטיל עליה כלל פיצויים עונשיים. שפשפתי את עיני למקרא כמה מהם, כפי שציטט אותם דרורי.

הפיגוע היה בשנת 2003, האינתיפאדה כבר הסתיימה, יאסר ערפאת אינו היו"ר ולא הוכח שהרשות ממשיכה להתנהג באותו צורה. טרור אינו מושפע ממניעים כלכליים אלא ממניעים פוליטיים, לאומיים ודתיים – ולכן "חיוב בפיצוי אסטרונומי לא יהווה שיקול משפיע על התנהלות הנתבעת ולהביא לזניחת העקרונות שהביאו אותה בשעתו לבצע את שנקבע שעשתה. להפך: פגיעה כלכלית מסיבית באוכלוסיות נרחבות ויצירת יאוש קיומי בקשיים כלכליים, הם זרז להיווצרות פעולות טרור". הרש"פ הזהירה, כי חיוב בפיצוי במאות מיליוני שקלים עלול להביא להתמוטטותה, "וזה בוודאי לא יוסיף לרגיעה באיזור".

כעת אני מבקש להבין: אם הרש"פ טוענת שהיא אינה אחראית כיום למעשיה ב-2003, מה זה אומר על אחריותה להסכמי אוסלו מ-1993? האם כסף אינו משאב המשמש גם לטרור? אם ענישה כספית אינה אפקטיבית למאבק בטרור, היא מן הסתם גם אינה תשובה הולמת לרצח-עם – אז האם קורבנות השואה צריכים להחזיר את הפיצויים? והאם מה שימוטט את הרשות יהיה פיצויים לקורבנות, ולא השחיתות האוכלת בה בכל פה?

המצב בו עורכי דין ישראלים מעניקים הגנה מסורה לרוצחי ישראלים ויהודים הוא מטורף מספיק בפני עצמו. לא צריך להוסיף עליו גם טיעונים כוזבים בעליל, שכל מטרתם להלך אימים על בית המשפט ולהטיל עליו את האחריות למעגל דמים נוסף אם יעז למלא את תפקידו.

מלך אחד ביקש מליצן החצר שלו לעשות מעשה, שההתנצלות עליו תהיה גרועה יותר מהמעשה עצמו. לאחר מספר ימים הביט המלך בעד החלון ולפתע חש צביטה בישבנו. כאשר הסתובב בזעם לאחור, ראה את הליצן והלה מיהר להתנצל: סליחה, חשבתי שזאת המלכה.

זאת בדיוק התחושה למקרא תגובת המשטרה לפסק דינו של בג"ץ בנושא החזרתו של רוני ריטמן לתפקיד מפקד להב 433, למרות התלונה נגדו על הטרדה מינית ומעשה מגונה: "במשטרת ישראל מביעים שביעות רצון על כך שבית המשפט בחר שלא להתערב בהחלטת המפכ"ל להחזיר את ניצב רוני ריטמן לתפקידו ובכך דחה הלכה למעשה את עתירתה לפיטורי או הדחת הקצין".

כפי שכתבתי מיד, התגובה הזאת היא שקר גס. בג"ץ ועוד איך התערב: השופט עוזי פוגלמן קבע שהחלטתו של רוני אלשיך "אינה יכולה לעמוד", הורה לו לדון בה מחדש תוך שהוא מביא בחשבון את כל המרכיבים לחומרה מהם התעלם, ואמר פעמיים שכרגע בית המשפט אינו מורה לפטר את ריטמן או להעבירו לתפקיד אחר. פסק הדין כתוב בצורה שאין ברורה ובהירה ממנה – למעט לחבורת השקרנים המקיפה את המפכ"ל ומנסה בכל כוחה להוציא אותו טוב אפילו כאשר הוא יוצא רע מאוד. האחריות לשקרים הללו מוטלת על אלשיך מכוח אחריותו הפיקודית, והמקרה הנוכחי חמור עוד יותר משום שמדובר בפסק דין שנוגע אישית אליו ורק אליו.

השורה התחתונה היא, שאחרי פסק דין של בית המשפט העליון ולפיו אלשיך פעל בצורה שגויה בעליל בנושא חשוב במיוחד, אנחנו מקבלים מהמשטרה תגובה המלמדת שגם אין לו בעיה לשקר או שישקרו בשבילו. וזה עוד יותר גרוע מאשר התמונה החמורה שבפסק הדין – אלא שבניגוד לליצן בו פתחנו, זה ממש לא מצחיק.

מקובל עלי שכאשר אדם נלחם על חרותו, הוא יאמר כמעט כל דבר. ובכל זאת, צריכה להיות איזושהי מידה של הגינות אפילו במעמדים הקשים הללו. שני אישי ציבור שנשלחו השבוע לכלא נכשלו במבחן הזה, ובמידה רבה הראו שלמרות הודאותיהם – הם לא באמת הפנימו את מעשיהם.

הראשון היה מזכ"ל הסתדרות המורים לשעבר, יוסי וסרמן, שהשתמש לצרכיו הפרטיים ברבבות שקלים מכספי הארגון. הוא טען, כי היה אחראי על מיליארדי שקלים ולא דבק בו כל רבב. וסרמן גם סיפר על "סבל בל יתואר" שנגרם לו ולמשפחתו בשל "כתבות שהתפרסמו בעיתונות מדי יום שישי" (הכוונה לתחקירים של מוטי גילת). רעייתו, תקווה וסרמן, הייתה תוקפנית עוד יותר: במקום פרס ישראל, כתבה לבית המשפט, קיבל בעלה "כתב אישום גדוש בציטוטי עיתונות".

השני היה השר לשעבר סטס מיסז'ניקוב, שהעביר מיליון שקל מכספי משרד התיירות לאירוע שהפיקה בת-זוגו דאז. הוא טען, כי "הטעות נעשתה מתוך התלהבות יתר, מתוך חוסר ניסיון. הייתי שר חדש, רציתי שהפרויקט יצליח, רציתי שהגורמים הכי מקצועיים יטפלו בו. זאת הייתה טעות בשיקול דעת. לא עשיתי בזדון, במרמה ולשם רדיפת בצע כלשהי".

הבנתם? לווסרמן צריך להגיד תודה שהוא לקח רק כמה רבבות שקלים, והעונש האמיתי מגיע לעיתונאי שחשף את מעשיו. ואילו מיסז'ניקוב לא ידע שאסור להעביר כספי ציבור לאדם שכל כך מקורב אליו, ולדעתו מתן כספים לבת-זוגו איננו רדיפת בצע. כל מה שנשאר לי הוא לתהות, האם השניים באמת חושבים שהציבור ובתי המשפט כל כך מטומטמים.

ב-26 מתוך 27 שנותי בעיתונות אני עוסק בדוחות של מבקרי המדינה. די קשה להפתיע אותי, ובכל זאת בדוח השבוע של יוסף שפירא על השלטון המקומי היה פרק שגרם לי לחשוב שאני לא קורא נכון. תמציתו: עיריות בני ברק ורהט ותאגידים עירוניים שבבעלות עיריות הרצליה ואשקלון ביצעו עבירות בנייה או השתמשו בקרקעות ללא היתר כדין; הוועדות המקומיות לא טיפלו בעבירות אלו, ובכך הפלו לטובה את העיריות לעומת עברייני בנייה אחרים.

על פני עשרות עמודים מראה שפירא, שרשויות וחברות אלו צפצפו בריש גלי על חוקי הבנייה שהרשויות עצמן חייבות לאכוף. מדובר על אלפי מטרים שנבנו באצטדיון עירוני, בבתי עיריות(!), בחוף הים ואפילו בבתי ספר – תוך סיכון ישיר לחייהם של הילדים. וכאשר הלוויתן מסריח מהראש – איך אפשר לבוא בטענות אל הסרדינים? ההפקרות הזאת היא ההופכת את עבירות הבנייה למכת מדינה, בה איש הישר בעיניו יעשה על חשבון רכושו של הציבור, בטיחותו ואפילו חייו.

תשמעו כמה בצלאל סמוטריץ' דואג בכנות לעבודתו התקינה והמקצועית של משרד מבקר המדינה. המשפט הבא לקוח מתוך דברי ההסבר להצעת החוק של סמוטריץ', לפיה המבקר לא יוכל לערוך ביקורת בזמן אמת ומעקב אחרי תיקון הליקויים עליהם הצביע:

"התערבות המבקר בתהליכי קבלת ההחלטות תוך כדי התהוותן והפיכתו לשחקן מהשחקנים על המגרש, בין אם בטרם או תוך כדי עבודתו על הכנת דוח הביקורת ובין אם לאחר מעשה במעורבות פעילה מול הגופים המבוקרים בתהליכי הטיפול שלהם בליקויים שעליהם הצביעה הביקורת, עלולה לפגוע ביכולת לערוך את הביקורת מאותה פרספקטיבה חיצונית ייחודית". המניע של סמוטריץ', לדבריו, אינו חלילה לפגוע במבקר אלא להפך – להבטיח את יכולתו לבצע כראוי את תפקידו. כל מילה נוספת – מיותרת.

אי-אפשר לסיים את השבוע מבלי להתייחס שוב להחלטתו של דוד רוזן בעניין הטיפול התמוה של רות דוד בתלונתו של רפי רותם על שחיתות ברשות המיסים. קצת כמו בסיפור הליצן והמלך, גם כאן מה שהתחולל בהמשך המעשה היה גרוע עוד יותר מאשר בתחילתו: הביעור הבלתי-מתועד והבלתי-מוסבר של התיק בשנת 2014.

כפי שהראינו, הביעור הזה מעלה חשש כבד להשמדת ראיות מכוונת מצד הפרקליטות, כאשר צל החשדות הפליליים החל מרחף מעל דוד. שי ניצן טען באוזני רוזן שמדובר באירוע שגרתי לגמרי, כחלק מביעור של אלפי תיקים אחרים. הוא לא הסביר מדוע הוחלט דווקא ב-2014 לבער תיק שנסגר עשור קודם לכן. ניצן גם טען, שהפנייה האחרונה בנושא המתועדת במחשבי הפרקליטות היא משנת 2007.

רוזן לא קיבל את ה"הסברים" הללו. הוא קבע, שלא הובהר מדוע בוצע הביעור במועד בו נעשה, ואת העובדה שאין תיעוד של ההחלטה כינה "סיבות עלומות, כדי לא לומר מוזרות ותמוהות". ואילו על העדר תיעוד של פניות העיר, כי קשה לקבל את טענתו של ניצן. בקיצור: השקרן הכרוני עשה זאת שוב. לאחר שהתעלם מגילוייו של יואב יצחק על יחסי השוחד בין דוד לרונאל פישר, לאחר שמנע מהילה גרסטל לבדוק את הנושא – כעת הוא זורה חול בעיניו של רוזן.

בהקשר של ניצן, זה בהחלט לקרוא ולהאמין; לא אאמין כאשר אתפוס אותו אומר אמת. אבל כיצד רוזן נפל בפח הטענה ולפיה פניותיו של רותם בשנים 2013-2011 אינן מצויות במחשב? ניצן עצמו אמר, שרוב הפניות לא נשלחו לפרקליטות מחוז ת"א – בה היו התיקים שבוערו. אז ראשית, ניצן אומר "רוב" – ואז טוען שאין תיעוד של אף פנייה. שנית, אם היו פניות כאלו לגורמים אחרים בפרקליטות – מדוע איש לא הבין שמדובר בתיק שייתכן שיהיה צורך בו?

בקיצור: או שמישהו טרח לעבור על כל מערכות המחשב והגיבוי ולמחוק כל זכר לפניותיו של רותם, כדי להצדיק את ביעור התיק, או שניצן שוב משקר. אבל רוזן לא העמיק בנקודה הזאת, למרות שהיא החשובה ביותר בכל הפרשה ולמרות שהיא נוגעת לחשדות לפלילים מצד גורמים בפרקליטות ואולי אף בחיפויו של ניצן.