לא חסרות הזמנות ברוך השם. חתונות ובריתות, זבד הבת בר מצווה ובת מצווה. בין לבין יש לנו ימי הולדת, מסיבות פרישה מסיבות הפתעה שידוכים וימים טובים לרוב. ברוך השם לא חסר. וכפי שכבר כתבתי בשבוע שעבר, זה ריגש אותי לקבל שיחת טלפון מדוד יואל, חבר משכבר הימים של אבי שיחיה, שהזמין אותי למסיבת חמישים שנות נישואין.
פתאום בגיל של כמעט ארבעים, אני מגלה שאני נמצא במקום שבו היו ההורים שלנו. פעם. לפני שלושים שנה. והיום, הילדות שלי מסתכלות עליי וחושבות לעצמן שאני חזק יותר מכולם, גבוה יותר מכולם, ויודע יותר מכולם. בדיוק כמו שהסתכלנו אז על ההורים שלנו. והנה עברו השנים והבנו שנקודת המבט מגובה של מטר עשרים היא לא אותה נקודת המבט של חצי מטר יותר. פתאום אותם "גדולים", הם אלו שצריכים את העזרה שלנו, והם אלו ששואלים אותנו. ואז אנחנו מגלים, שהם הרבה יותר חלשים ופגיעים ממה שחשבנו.
לאבא שלי היה מספר מצומצם של חברים, אבל הם היו אצלנו יותר ממשפחה. את השופר הראשון שלי קניתי יחד עם דוד ראובן (ושוב הוא לא היה דוד במובן הביולוגי), שגם דאג לרכוש את התפילין שלי לבר מצווה, את המצות השמורות לפסח ואת המזוזות בבית. ובכלל, הוא זה שהיה בקרב אותה חבורה האחראי לכל נושאי הדת. יום אחד בהיותי תלמיד בחטיבת הביניים נסענו אני אבי ודוד ראובן (אשטמקר) לעיר הגדולה באר שבע, וחזרנו משם עם שופר יפה ונוצץ שהוא רק שלי.
בזמנו, לא היו סדנאות לשופרות ולא יכולת להשיג אותם בכל מקום. ורק לי, לשם שינוי, היה סוף כל סוף משהו שאין לחברים שלי. מדי שנה הייתי ממלא את השופר בעארק כדי לנקותו, ומנסה למנוע מהנוזל החריף מלזלוג מבעד לאיטום שאלתרתי עם שקית וגומייה. את השופר כיסיתי בכיסוי מיוחד שאבא שלי הביא מדוד אברהם - החייט של החבורה. עד היום אני מעביר שקיות בגדים של אבא שלי אליו כדי שיתקן אותם.
דוד אברהם היה זה, שדאג למכפלות שלי במכנסיים, רק שאבא שלי תמיד הוסיף לי כמה סנטימטרים מעבר, לכל מקרה שבו פתאום אגבה בכמה סנטימטרים. ואז הוא היה כועס שהשוליים היו נקרעים לי עם הסנדלים. בכלל נדמה לי שכל הילדות שלי, אבא שלי היה בחשש שאולי עוד אמשיך לגדול, ולכן המידות של בבגדים, היו ארבע או חמש מידות יותר. רק שבגיל שבע עשרה הפסקתי לגדול, אבל הבגדים המשיכו להתקדם עם המספרים.
החשש הזה עבר גם אליי כך שאפילו בתקופת שירותי הצבאי ועוד כמה שנים טובות לאחר מכן, חשבתי שארבעים ושש, זה לא רק הציון שלי במתמטיקה אלא גם מידת הנעליים והמכנסיים שלי. מרתי שהכירה אותי כמה שנים לאחר מכן, הסבירה לי שבגיל כמו שלי, הגוף רק הולך ומתקטן. מאז אני לובש רק בגדים שקטנים עליי.
מתישהו, דוד אברהם החזיק גם חנות לממכר מאכלים הודיים ומדי שבוע הייתי אוסף מספיק כסף כדי ללכת אליו ולקנות ממנו בטטה וורה בצלוחית מיוחדת עם חריף, ממש כמו שהגדולים עושים.
היה את
דוד יוסף, שיחד איתו ושאר החברים של אבא שלי, נסעתי למירון להילולת רבי שמעון, לטיול היחיד בעצם שנסעתי אי-פעם בילדותי, במסגרת העבודה של אבא שלי. מי דיבר אז על אילת או על חו"ל?
את הלילה העברתי בלחפש עצים למדורה. מה שתרם לכלל האנשים שביקשו להצטופף סביב המדורה ולהתחמם, להמשיך ליום חדש עם ריח של נוסעים מהפזורה. אבל כולם הריחו את אותו הריח, אז איש לא שם לב. לא יכולנו אפילו להתקלח, כי אז, שלא כמו היום, לא היו מלונות ולא היו ארוחות בחדרי אוכל. אז ישנו באוטובוסים ומי שזכה קיבל את המושב האחורי. כל השאר נאלצו להצטמצם במושב של שני מקומות.
ניסיתי להישאר ער כל הלילה כדי לעלות לציון הרשב"י יחד עם המבוגרים, ולבסוף נרדמתי באוטובוס מכוסה בשמיכה שאחת הדודות "תרמה לי" כי אבא שלי לא חשב על זה. בבוקר התעוררתי עם כוס תה חם עם חלב שאשתו של יוסף הביאה.
דוד יואל מתקשר אליי, עדיין כילד של אז, להזמין אותי למסיבת חמישים שנות הנישואין שלו. לפחות לא הפתיעו אותו, אז הוא ידע במה מדובר.
אבא שלי ודוד יואל (אוסקר), הם חברים שנקראו אחד בפי השני בשפה ההודית - אחים, ולנו הקטנים - כמו דודים. אבא שלי גדל בדור, שעבודה הייתה בעצם הכל. בעבודה התחתנו ובאותה עבודה חגגו את הולדת הילדים והנכדים, בר המצוות והחתונות. באותה עבודה קנו את הבית ואת האוטו ולאותה עבודה התקשרנו ושמענו את אותו הקול שעונה לנו מעבר לקו השני, ואת הצעקה הקבועה שלו - חיייייים.
אז, כשהייתי קטן בגיל ובגובה, הם היו ממש גדולים בשבילי. ולא רק פיזית. הם גם נראו לי, אבא שלי ודוד יואל, אותו דבר. עם אותו זקן ושרשרת תלויה. עם אותם מכנסיים של אז, ואותם סנדלי אצבע מעור. סנדלים שחזרו לאופנה בזמני. רק אחרי שגדלתי שמתי לב, שיש ביניהם הפרש של ראש לפחות בגובה.
כשאבא שלי היה עומד כך במעגל עם החברים שלו, אנו הילדים הקטנים הסתובבנו להם בין הרגליים. את דוד יואל הכרנו, כמי שהיה לו את האוטו הראשון בקרב אותה חבורה. ואם צריך קניות מעזה שאז עוד אפשרה לנו לבקר שם, או את האופניים הראשונים שלי, אז ביקשנו מדוד יואל שהייתה לו את הפיאט 127 - רכב יוקרתי לכל הדעות של אז. אותה פיאט, שהייתה גם רכב החתן וכלה של ההורים שלי, ונתקעה אי-שם בדרך לבית הכנסת. מוניות לא היו אז בנמצא, וההורים שלי עשו את כל הדרך לחופה ברגל.
יש לי קלטת ישנה מיום העלייה שלי לתורה, שהייתה בחמש וחצי בבוקר (אז זה היה נראה לי כשעה מוקדמת מידיי, אבל היום אני כבר בעיצומה של תפילה בשעה זו) ובו נמצאים, איך לא, אותם חברים של אבא שאותם הזכרתי. שותים יחד כוס תה בכוסות זכוכית (אז לא היה בנמצא כוסות חד-פעמיות מנייר) עם ממתק הודי. וזה הכל. רואים אותי ואת דוד יואל עומדים והוא מוסר לי מעטפה ובה מתנה בצורת שטרות, ואני מצידי שלא מבין מה אני אמור לעשות עם זה.
החברים שלי חגגו אירוע נוצץ באולמי ארגמן המחודשים, עם תזמורת מרוקאית חינה וצ'ופרים מרב המלצרים. החברים שלי קיבלו נעלי אל.איי גיר עם כריות אוויר כמו השחקן האגדי מייקל ג'ורדן ואני שלא זכיתי למסיבה או לאולם, והעוגה הייתה עוגה אנגלית משובחת (סתם, אין דבר כזה. פשוט שלכמה עוגות אנגליות יחד אפשר לקרוא משובחת) ועדיין עם נעלי גלי. לא הבנתי איך אפשר להכניס נעליים כל כך יוקרתיות לתוך מעטפה קטנה. בכל זאת עדיין הייתה לי התקווה להפתעה בתחום. זה לא קרה אז ושכבר יכולתי זה לא עניין אותי.
הגעתי למסיבת החמישים והמוזיקה, שבניגוד למרבית האירועים שאני מגיע אליהם, הייתה ממש מצוינת. עם להקה ששרה את השירים של אז, עם מצגת תמונות של בני הזוג, ואוכל טעים של היום (אני מקווה) והדודים שלי - אותם חברים של אבא, הגיעו עם החליפות הכי יפות שלהם, שהם שמרו עוד מאז הנסיעות לעזה, שעונים על מקלות ההליכה שלהם.
הם ענדו לצווארם את שרשראות הזהב והטבעות, כמו אז. נכנסים לאיטם לאולם, מזהים עוד חברים של אז. רובם כבר לא נפגשים בבית הכנסת או בסתם אזכרה, וזה בשבילם כמו פגישת מחזור. עומדים בעיגול, מדברים וצוחקים כאילו לא חלפו להם שלושים שנה. וכאילו כמו אז, הם בטח מדברים על העבודה, על נזרי - המנהל הנצחי שלהם, ועל "קופת תמר", אותה קופה עלומה שבכל פעם שאבא שלי גילה שאין לו איך לממן את תיקון מכונת הכביסה שהתקלקלה, הוא איים לפרוע. מעניין איפה הקופה הזו ומה קרה איתה בכלל.
ואיך נסתדר עם המילואים בהג"א, ומה יכין מחר חיים לארוחת הערב במשמרת (גם במילואים זה היה תפקידו העיקרי)? מידי מילואים אבא שלי היה מביא איתו את הנשק מסוג עוזי ומזהיר אותי שלא לשחק עם הנשק, כי האצבע שלי יכולה להיתפס במעצור ולהיחתך. זה השפיע עליי יותר מכל אזהרה שיש מלשחק בנשק.
תפקידם העיקרי של אנשי הג"א - הגנה אזרחית דאז, היה להסתובב ברחובות ולטעת בלב התושבים תחושה של ביטחון. היום החליפו אותם בשומרים פנסיונרים בקניונים ובחניונים.
עומדים ומגחכים, עם אותן בדיחות שרק הם מבינים. כאילו לא עברו את גילאי השבעים. כאילו לא בוגד בהם הגוף, כאילו הזיכרון לא מהבהב לחלופין. עומדים ונפרדים עד לפעם הבאה, במסיבה הבאה.
לפני שלושים שנה הסתובבתי להם בין הרגליים ובעוד שלושים שנה, עם מי אני אעמוד בעוד שלושים שנה, ועם מי אני אדבר?
שהקב"ה ייתן לי כוח ובריאות לחגוג כך עם אשתי חמישים שנות נישואין. חמישים שנה של משפחה, של ילדים ושל נכדים. מי יודע אולי נינים. נדע שהשארנו להם עולם טוב יותר ממה שקיבלנו. או לפחות אותו דבר.
