ל"הגנה" לא היו הרבה מפקדים ותיקים, ומספרם של אלה עוד התמעט בחודשי הקרבות. יהושע גלוברמן, חבר המטה הכללי, שהיה מיועד לפקד על חטיבת "גבעתי", נהרג ב-7 בדצמבר 1947 בדרכו מירושלים לתל אביב. דני מס, סגן מפקד הגדוד השישי של הפלמ"ח, נהרג עם הל"ה ב-16 בינואר 1948; נועם גרוסמן, מפקד פלוגה בגדוד "מוריה" של חטיבת "עציוני", נהרג ליד עטרות ב-4 במארס. בן-עמי פחטר, מפקד גדוד 21 בחטיבת "כרמלי", ואיתן זייץ, מפקד פלוגה בגדוד זה, נהרגו בשיירת יחיעם ב-27 במארס 1948. רשימת מפקדי המחלקות והכיתות שנפלו בקרבות ארוכה עוד יותר.

לפני שנתן הפלמ"ח את הטון ב"הגנה" הפיקה מערכת ההדרכה שלה מפקדי מיליציה צבאית, שהיו אמורים להנהיג את פקודיהם במשימות שמירה והתגוננות מפני התנפלות ערבים, עד שיגיעו למקום התקרית אנשי צבא ומשטרה בריטים. הם גם הוכשרו לפיקוד על פעולות-גמול זעירות. בעלי-מקצוע הוכשרו להפעיל אמצעי לחימה פרימיטיביים. עם ה"סזון" הגדול נגד אצ"ל, ואחרי הצטרפות ה"הגנה" לפעולות הטרור נגד הבריטים (בשנים 1946-1944), גברה השפעת הפלמ"ח בארגון ה"הגנה" ובמערכת ההדרכה שלו, ובשלוש השנים שקדמו למלחמת העצמאות הכשירה מערכת זו בעיקר מפקדי כיתות ללוחמה זעירה נגד הבריטים, ולמאבקים אלימים נגד הפורשים.

"הידע העיוני (של מפקדי ה"הגנה") היה ברובו פרי לקחיה של מלחמת-העולם הראשונה, שלא עודכנו כמעט בעקבות מלחמת-העולם השנייה", כתב ההיסטוריון, פרופ' יואב גלבר. "ניסיונם המבצעי של המדריכים, במידה שהיה להם ניסיון כזה, נרכש בעיקר במאורעות 1939-1936 ובתקופות המאבק נגד הבריטים, בפעולות יזומות ומצומצמות בהיקפן. ידע וניסיון כאלה היו עשויים לתרום אך מעט להכשרתם של לוחמים ומפקדים בלחימה נגד אויב סדיר, במסגרות גדולות ומשולבות, ובקרבות-היתקלות, שבהם היוזמה בידי האויב וצריך ליטול אותה ממנו. חסרונות אלה בהכשרת מסגרותיה השונות של ה"הגנה" הלכו והתבררו עם פרוץ הקרבות."¹

קורס מפקדי המחלקות היה הקורס הגבוה ביותר, ובוגריו מילאו את התפקידים הבכירים ביותר ב"הגנה", ואחר-כך בצה"ל, אף שלא קיבלו הכשרה יסודית נוספת. משך הקורס הזה היה כשלושה חודשים בלבד, עקב חוסר תקציב, היעדר מקום מתאים והצורך המיידי במפקדים, וגם בגלל ההתחשבות בהכשרות הפלמ"ח.² אילו נמשכו הלימודים בקורס מספר שנים, כמו ברוב האקדמיות הצבאיות בעולם, היו ההכשרות מאבדות את מיטב אנשיהן, וכך הייתה נפגעת מטרתן העיקרית – הקמת קיבוצים. רוב המחלקות בפלמ"ח היו מבוססות על הכשרות, ומפקד המחלקה היה בעצם מפקד ההכשרה. המחלקה הייתה המסגרת המבצעית של ה"הגנה", ומפקד המחלקה היה המפקד המבצעי הבכיר, עד מלחמת העצמאות. המפקדים הבכירים הגיעו לתפקידיהם במהלך פעילותם הצבאית, שנוספה לה פעילות אידיאולוגית, ונאמנות למפלגתם ולתנועת ההתיישבות שהיו מאבני היסוד בכישוריהם.³

קורס מפקדי המחלקות האחרון, לפני פרוץ המלחמה, התקיים בקיץ ובסתיו של שנת 1947, בקיבוצים שריד וגניגר. במסמך שיצא מלשכת ההדרכה כתוב: "עיקר המבצעים שעל המם. מם. לבצע יהיה במסגרת המחלקה העצמאית". הצוערים אכן הוכשרו בעיקר לפעולות במסגרת מצומצמת זו.⁴ החוקר יגאל שפי כתב שאת הטון בקורס נתנו, לא המפקד משה בר-תקווה, ולא סגנו, צבי גילת, אלא מדריכים מהפלמ"ח, ושהצוערים לא למדו לפקד על מחלקה בקרב היתקלות-פתע ולא למדו להסתער. הם למדו בעיקר לוחמת גרילה, חויבו לקרוא את הספר "אנשי פנפילוב", וקיבלו הכשרה רעיונית, כדי לחנך את פקודיהם.⁵ לקראת סיום הקורס הוזמן חיים לסקוב⁶ להרצות על "תפעול גדוד בחיל-רגלים". המדריכים התנגדו להזמנת לסקוב. אחד מהם, עוזי נרקיס העיד: "נשמעו קולות, 'מיהו בכלל, שיבוא, ועוד מהצבא הבריטי, וילמד אותנו מה זאת מלחמה'?" הביוגרף של לסקוב, מרדכי נאור, כתב: "הביקור וההרצאה עמדו בסימן עוינות כללית. חיים, ברצינותו היתרה, לא שבה את לב שומעיו... חברי ה"הגנה" והפלמ"ח של 1947 לא תפסו כלל את עניין הגדוד. השאלות שבאו בעקבות דבריו, ביניהן כאלה שנועדו מראש... לקנטרו, רק העמיקו את התהום בינו, 'האנגלי', ל'ארץ-ישראלים.'"⁷

לסקוב הרשים מאוד את בן-גוריון. "צבא בונים מלמטה למעלה", אמר לו לסקוב. "קודם כל יש לאמן את הטוראים, שיבואו במגע עם האויב, אחר-כך את המפקדים הזוטרים והבינוניים – מפקדי המחלקות – ורק בסוף יש לטפל במטה הכללי". "אם נלך בדרך שלך יהיו לנו רק מעט גנראלים", אמר לו בן-גוריון. "בדיוק כך!" ענה לסקוב.⁸

בתחילת יולי 1947 הגיש לסקוב לבן-גוריון הצעה לרה-ארגון של לשכת ההדרכה. בן-גוריון לחץ, ולסקוב התמנה לסגנו של ראש הלשכה, משה בר-תקווה, ותכנן הכשרה למאתיים מפקדי-מחלקות ולמאה וארבעים מפקדי כיתות, הכשרה שתימשך שנתיים. נראה שגם הוא סבר שהמלחמה תפרוץ, אם בכלל, רק בסוף שנת 1949.

אחרי חודשים אחדים אמר לסקוב לחברי ועדת גרינבוים: "ברגע שניסיתי להכניס משהו מהניסיון של הצבא (הבריטי), היו ועדות... ונזרקתי מוועדה לוועדה. לא היה לחץ מספיק לגיוס מדריכים, ובקושי הצלחתי להביא את החברים שייכנסו לעבודה. בעצמי הייתי צריך ללכת לקנות חוברות הדרכה. לא קיבלתי טרנספורט (הובלה). הייתי בודד." יומיים אחרי החלטת החלוקה עבר בר-תקווה לאגף המבצעים, אבל לסקוב לא מונה לראש לשכת ההדרכה. יגאל ידין הציע ליעקב דורי למנות לתפקיד זה את איש ה"הגנה" הוותיק, אליהו בן-חור.⁹

אליהו בן-חור, יליד 1907, עלה לארץ ישראל מרוסיה הלבנה, עם משפחתו ב-1923. הוא הצטרף ל"הגנה" באותה שנה והיה סגן מפקד סניף ה"הגנה" בשכונת-בורוכוב ומפקד ה"הגנה" בשומרון. ב-1933, כשהודח מפקד ה"הגנה", יוסף הכט, פרש בן-חור מהפיקוד לזמן-מה, אבל חזר, וב-1936 כבר היה סגן מפקד סניף ירושלים. הוא הקים את "הנודדת" ופיקד עליה יחד עם סגנו יצחק שדה, ובשנת 1937 פיקד על סניף פתח-תקווה, והקים, יחד עם יצחק שדה, את פלוגות-השדה (הפו"ש) של ה"הגנה". ב-1939 פיקד על סניף ירושלים, ואחרי שנה התנדב לצבא הבריטי, כטוראי, ושירת שש שנים ביחידות התובלה, רוב הזמן כרב-סמל פלוגתי. אליהו גולומב מינה אותו למפקד חברי ה"הגנה" בצבא הבריטי, ובתפקידו זה קנה במשיכה נשק למען ה"הגנה", בארץ-ישראל, במצרים, במדבר המערבי ובאיטליה. אחרי מלחמת העולם סייע לחידוש ההעפלה, וכשחזר לארץ ישראל עמד בראש מבצע הנחת צינורות המים בנגב.

יעקב דורי ואליהו בן-חור הכירו זה את זה עשרות שנים, ולא היו ידידים. כשהיה דורי מפקד חיפה סירב לשתף פעולה עם הפו"ש, "הילד" של בן-חור, וכשהיה רמטכ"ל בפעם הראשונה, ב-1939 פירק את הפו"ש – אבל שניהם השתייכו ל"מפלגת ה'הגנה'", ובן-חור קיבל את מרות הרמטכ"ל. "אנחנו מתכוננים לאפשרות של מלחמה," אמר דורי לבן-חור. "עליך לקבל תפקיד פיקודי מתאים. לאן אתה רוצה ללכת?"

"לנגב, שם אני מכיר את התנאים יותר מכל אדם אחר," ענה בן-חור, והציע לדורי תוכנית להגנת הנגב מפני ערבים מקומיים ומפני פולשים מן החוץ.

אחרי ימים אחדים הודיע דורי לבן-חור שהפיקוד על הנגב לא יינתן לו, ובן-חור ביקש להתמנות למפקד ירושלים. גם הצעתו זאת נדחתה. "קח את לשכת ההדרכה," אמר לו דורי. "בן-גוריון תומך בהצעה זאת." בן-חור הסכים, בתנאי שיהיה אגף-הדרכה עצמאי במטכ"ל של הצבא המתארגן. דורי לא הסכים. הוא רצה להכפיף את ההדרכה לאגף המבצעים. הוויכוח נמשך ימים אחדים, ולבסוף הוקם במטכ"ל "אגף הכשרה" עצמאי, בראשות בן-חור. ב-22 בפברואר שונה שמו ל"אגף ההדרכה."¹⁰

אליהו בן-חור וחיים לסקוב לא יכלו לעבוד יחד. שלושה ימים אחרי מינוי בן-חור הודיע לסקוב לבן-גוריון שהוא מתפטר. "מפני: 1. עליו לדאוג לאמו (שיכון) ולעזור. משכורתו טרם נקבעה", כתב בן-גוריון ביומנו. "2. מעמידים עליו אנשים היודעים פחות ממנו, (עכשיו אליהו כהן¹¹). השיעור (הקורס), שהיה צריך להתחיל ב-15 בנובמבר, נדחה ל-10 בדצמבר, מפני שלרר¹² לא השיג בשבילו את המדריכים שרצה לקחת מהגדודים. האנשים עכשיו נאספו, אבל לא יקבל הוראות בענייני הדרכה מאליהו. חיים לסקוב ביקש שלושים וחמישה אנשים מהצבא (יוצאי הצבא הבריטי). האנשים נדרשו על-ידי לרר, ואינו יודע אם האנשים נענו". אבל לסקוב לא התפטר בסופו של דבר. מרדכי נאור כתב שיחסיו עם בן-חור "היו משובשים, והשניים היו חלוקים כמעט בכל נושא".¹³

על נימוקי הצנחתו של בן-חור ללשכת ההדרכה, סיפר לסקוב, אחרי חודשים אחדים, לחברי ועדת-גרינבוים: "יעקב דורי אמר שאיני יכול לבוא בדברים עם ראשי האגפים; צריך שיהיה אדם שיוכל לדבר אתם, ולכן נחוץ אדם שני".¹⁴

בן-חור אמר לחברי הוועדה: "מצאתי קבוצה לא גדולה של אנשים שעובדים טוב, יודעים (את) העבודה המקצועית, וקבוצה זו הייתה מיואשת, כי לא ידעו את התנאים ולא היו רגילים לתנאים ולנסיבות של המציאות שלנו... לא היה אפשר לגייס מדריכים, לא היה אפשר לגייס מכשירים לעבודה, לא היו כלי-תחבורה... אנשים אלה שעבדו, לא ידעו בדיוק (מה) שכרם. היו טענות שהבטיחו שכר מסוים ואין משלמים. הבנתי שזה תפקידי הראשון... ובעניין אותו חיים לסקוב, זה הגיע עד למפקדה הארצית ועד לבן-גוריון עצמו. זה עלה לי בעמל קשה מאוד... הוא קיבל משכורת כמשכורת שקיבל בחברת החשמל.¹⁵ הוא, בכלל, איש מר. נכון, היה קושי לגייס מדריכים. אני הסכמתי לדעתו (של לסקוב) שיש להכניס שינויים אשר למדנו מהצבא (הבריטי), לכן הכרחי שהצְבַת הראשונה תהיה זו אשר התאמנה בתקופה האחרונה בצבא. נכון, לא גייסו בקצב שהצבא (ה"הגנה") דרש זאת. הוא (לסקוב) זקף זאת על-חשבון אגף זה או אחר, שאינו עובד כהוגן; אגף כוח-אדם אינו מגייס מדריכים ואגף האפסנאות אינו מגייס מכשירים. הלכתי לבדי לגייס את המדריכים, וגייסתי לחיים לסקוב – אם אפשר לדבר כך ליד שולחן זה – את המדריכים שרצה ושלא היה יכול להשיגם, כולם אנשי צבא (משוחררי-הצבא הבריטי)... מה ששייך למכשירים, היה אותו מצב."¹⁶

לאחר שארגן צוות מדריכים הכין בן-חור קורס לאלף מפקדי-כיתות קרביים, שהיה אמור להתקיים בתל אביב. ראש אגף כוח-אדם, משה צדוק, הורה לחטיבות לשלוח חניכים לקורס הזה, אבל הגיעו רק חמש מאות איש, ואגף האפסנאות לא סיפק לו את הציוד ההכרחי. חצקל איש-כסית (בעל בית-הקפה "כסית") אלתר חמש מאות כריכים, המועמדים המאוכזבים אכלו, וחזרו למקומותיהם. "מן הפרשה הזאת למדתי שאגף האפסנאות ואגף כוח-אדם קיימים לא כדי לשרת את ה'הגנה'," אמר בן-חור לימים. "הם משרתים את עצמם, במקרה הטוב." אחרי ביטול הקורס-שלא-היה, אמר בן-חור לדורי: "אדוני, שיחקתי בחיילים שש שנים. אני מלא מזה ולא מוכן לשחק עוד. אנחנו בערב מלחמה, ואני שואל אותך, כרמטכ"ל, דרושים לנו מאה מפקדי כיתות נוספים או אלף? אני מקבל על עצמי למצוא מדריכים. עליך לספק לי אוהלים וציוד. אינך מסוגל לכך? יש לי עצה: פתח חשבון על שמי בבנק, ואני אטפל גם בלוגיסטיקה. כאשר אגפי האפסנאות וכוח-אדם יהיו מוכנים, אעביר להם בשמחה את כל מה שאקים". להצעה הזאת דורי נענה.¹⁷

אגף ההדרכה מינה את מאיר זורע לאחראי לקורסים הארציים למפקדי-כיתות. שלושה בסיסי- הדרכה למפקדי-כיתות נפתחו בינואר 1948, בבית-הספר החקלאי "מאיר שפיה" שליד זיכרון-יעקב, במושבה רעננה, ובקיבוץ נען. במחזור הראשון הוכשרו שלוש מאות וחמישים איש בקורס שנמשך מ-18 בינואר עד 15 בפברואר. במחזור השני הוכשרו שלוש מאות, בין 26 בפברואר ל-21 במארס. רוב מפקדי הקורסים ומדריכיהם היו משוחררי הצבא הבריטי, ותורת-ההדרכה שנבחרה הייתה זאת של הצבא הגרמני משנות השלושים. לפי תורה זו יש לשאוף להגיע לעליונות-אש, ובקרב ינצח הצד שיכוון יותר יריות אל האויב במטרה להרוג. החניכים תורגלו בעיקר לקראת היתקלויות-פתע, מתן פקודות, לוחמה בשטח בנוי ובדיקת-עצמים. זורע ביטל את הכשרת מפקדי הכיתות לתכנון עצמאי, שהייתה נהוגה בקורסים הקודמים של ה"הגנה". כשניסה להנהיג בקורסים את תרגולת הקרב, התנגדו לכך מדריכים שלא שירתו בצבא הבריטי. אחרי שנתקל זורע בקשיים נוספים, התפטר מתפקידו. לאחר שפיקד על הקורס הראשון קיבל את הפיקוד על גדוד "בית-חורון" שבחטיבת "עציוני". ¹⁸

יעקב ארנון, חניך הקורס הראשון, שהתקיים בנען, כתב: "הקורס נערך בחיפזון, מחמת הדוחק בזמן, אך הרבה נתן לנו. למדנו את כל תכסיסי הקרב והכרת כלי-הנשק אשר היו אז בקֶרֶב שורותינו... יצאנו ממנו כולנו חדורים ברגש מאוחד של אחריות ונכונות."¹⁹

המחוזות, הגלילות והחטיבות של ה"הגנה" ארגנו, בנפרד, קורסים והשתלמויות. מחוז ירושלים הקים בית-ספר למפקדי כיתות, בגוש-עציון. על הקורס האחרון של בית-ספר זה, ארבעים חניכים, פיקד שמואל פרודובסקי כשפרצה המלחמה. כשנותק גוש-עציון מירושלים ארגנה חטיבת "עציוני" קורס למפקדי כיתות, על הר-הצופים, בפיקודו של מנחם גורן.²⁰ חטיבת "לבנוני" ארגנה, בתחילת המלחמה, קורס מפקדי כיתות בטבעון, בפיקודו של שמעון אשד.²¹ החניכים והמדריכים של קורס זה עברו לעמק בית-שאן, והשתתפו בהגנת טירת-צבי. אחר-כך עברו לג'וערה והשתתפו בקרבות משמר-העמק. בית-הספר למפקדי כתות של הפלמ"ח הוקם בקיבוץ דליה, ועל הקורס הראשון שלו פיקד חיים בר-לב.²²

גם קורסים לחבלנים, לצלפים, למפעילי מכונות ירייה ומרגמות, לקציני-מודיעין, לנהגים, לאלחוטאים ולחובשים, ארגן אגף ההדרכה. קורסים אלה היו קצרים והשתתפו בהם אנשים רבים. באמצע מארס נמנו שש מאות חניכים בכלל הקורסים של אגף ההדרכה.²³
____________

בשבוע הבא: קורס הקצינים הראשון שעליו פיקד חיים לסקוב; ויכוחים מה עדיף, שיטת האלתורים של הפלמ"ח או שיטת התרגולות של הצבא הבריטי; ביקורת חריפה על הידע הצבאי העלוב, וחוסר המשמעת בקרב צוערי הפלמ"ח;

1. גלבר, גרעין עמ' 167.
2.קבוצות שהתארגנו בתנועות נוער ועברו הכשרה בקיבוצים הוותיקים לקראת הקמת קיבוצים חדשים או לקראת השלמת קיבוצים קיימים.
3. ראה אורי מילשטיין, "סיכת המם-מם באופן סמלי" פוליטיקה מס' 26, מאי 1989, עמ' 43-40; תת-אלוף דוד כץ, "תורת הלחימה – מרכיב האיכות", מרקם, מערכות 1985, עמ' 429; א"צ, יגאל שפי, הדרכה ומחשבה צבאית ב"הגנה", עבודת גמר לתואר מוסמך, אוניברסיטת תל אביב, ינואר 1988.
4. א"צ 17/8284/49. נספח 2 לתוכנית הוראה מתודית.
5. יגאל שפי, הדרכה, עמ' 122, 144-125.
6. חיים לסקוב, לימים רמטכ"ל היה מפקד פלוגה בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה.
7. מרדכי נאור, לסקוב, עמ' 176.
8. א"צ, דברי דויד בן-גוריון וחיים לסקוב לפני ועדת גרינבוים: סדרת ראיונות עם חיים לסקוב. 51.
9. א"צ, דויד בן-גוריון, חיים לסקוב ויגאל ידין בישיבת ועדת-גרינבוים; גלבר, גרעין עמ' 172-168; נאור, לסקוב, עמ'182-175; סדרת ראיונות הנ"ל עם יגאל ידין.
10. סדרת ראיונות עם אליהו בן-חור: גלבר, גרעין עמ' 173-172; ראה אליהו בן-חור. "לצאת את הגדר", מערכות 1985. את הספר אנוכי (א.מ.) חיברתי כסופר צללים.
11. שינה את שם משפחתו לבן חור.
12. משה צדוק, ראש אגף כוח אדם.
13. יומן דב"ג 6 בדצמבר 1947; מרדכי נאור, לסקוב, עמ' 181-179; סדרת ראיונות עם אליהו בן-חור וחיים לסקוב.
14. הכוונה לאדם אחר.
15. אחרי ששוחרר מן הצבא הבריטי עבד חיים לסקוב כקצין ביטחון בחברת החשמל, שמשכורות עובדיה היה תמיד גבוהות יחסית.
16. דברי אליהו בן-חור בישיבות ועדת גרינבוים,
17. ראיונות הנ"ל עם אליהו בן-חור.
18. סת"ה ג/2, עמ' 1476; גלבר, גרעין עמ' 175-174; ראיונות עם מאיר זורע; חיים לסקוב ואלכסנדר שפיר.
19. סת"ה ג/2, עמ' 1477-1476,
20. ראיון עם מנחם גורן.
21. ראיון עם שמעון אשד.
22. ראיונות עם חיים בר לב.
23. א"צ, תיקי אגף ההדר