את יחסי אירופה ישראל ניתן לחלק לשתי תקופות נבדלות: לפני אוסלו (13 בספטמבר 1993), ואחרי אוסלו. כזכור מטרת ההסכם הייתה לסיים את הסכסוך בין ישראל והפלשתינים בדרך של פשרה טריטוריאלית. אוסלו הייתה בבחינת קו פרשת המים. לא רק ביחסים בינינו לבין הערבים אלא גם בינינו לבין האירופים. לפני אוסלו עמדתם האחידה של רוב מדינות היבשת, נטתה בבירור לצד הישראלי, וכנגד הטרור הפלשתיני באשר הוא.
יאסר ערפאת נחשב למוקצה מחמת מיאוס. מנודה. כף רגלו לא דרכה במדינות מערב אירופה (מלבד בגרמניה המזרחית ובעוד חלקים מהגוש הסובייטי, לא בכולם). מעשי הטרור נגד ישראל, אותם תכנן ויזם, תחילה מבירות, ואח"כ מטוניס, אליה גורש בחרפה, ובהסכמה שבשתיקה מצד מדינות אירופה, זכו ביבשת לגינוי מפה לפה. אירופה סבלה אומנם כבר אז מפיצול אישיות ביחס לישראל, אולם הביקורת הוצנעה מאד, או שהושמעה בשפה רפה במיוחד. כלפי חוץ היו האירופים מודעים לאחריות המיוחדת המונחת על כתפיהם, מאז מלחמת העולם השנייה. הם תמכו בישראל, על-ידי חימושה, בנשק מתקדם, לעיתים אף תוך כדי הפגנת נדיבות פוליטית.
ישראל זכתה לסיוע בתחום הפיננסי (גרמניה - שילומים, פיצויים לנפגעי הנאצים), ובמישור הביטחוני: צרפת (מטוסים מתקדמים, טנקים, ספינות), בלגיה (נק"ל), בריטניה (צוללות, טנקים, מטוסים). אומנם הנשק נקנה בכסף מלא, אולם גם עובדה זו לא עמעמה את התמונה החיובית הכוללת. לעיתים, כאשר ישראל נראתה למעצמות המערב כבת ברית (מלחמת סואץ - 1956), הנשק המתקדם (קונבנציונאלי, ולפי פרסומים זרים, גם בלתי קונבנציונלי), סופק לישראל בנפש חפצה. מול מציאות זו, בלטה עוד לפני כן, הנכונות הסובייטית לספק, בעיקר למצרים, אויבתה העיקרית דאז של ישראל, נשק משוכלל ובהיקפים גדולים מאד. עובדה זו וכן העובדה כי באותה תקופה לא סופק לישראל נשק על-ידי ארה"ב, נתנה לגיטימציה ברורה לאירופים, להתמיד בעזרתם עד אוסלו. המבשר המוקדם של השינוי הצפוי, בעמדת האירופיים, היה הגנרל דה גול, שכבר בנובמבר 67', כינה את היהודים "עם יהיר ומתנשא", בהקשר ישיר דווקא לניצחון ישראל במלחמת ששת הימים. כך הוא כרך את ישראל והיהודים בהקשר אנטישמי אחד.
הסכמי אוסלו ריסקו את המציאות הזו לרסיסים. כאמור המחלה הנפשית הקשה, הכרונית, של מדינות אירופה, אותו רמץ של אנטישמיות לוחש במסתרים, הבליחה לרגע ובאה לידי ביטוי בדברי דה גול, הנזכרים. מדינת היהודים החזקה, ה"כובשת", המצטיינת בתחומי החדשנות וההיי-טק, הייתה להם לצנינים. הגחלים הלוחשות של הסלידה הישנה פרצו ושיחררו עכשיו את חרצובות דפוסי המחשבה של האירופים. הם שאפו לחרות המחשבה ביחס למדינה היהודית. לא עוד כבלים של מוסר ישן. החופש לחזור לכור מחצבתם הרעיוני, לאנטישמיות הישנה והטובה, לבטא בפומבי את ביקורתם החריפה נגד ישראל חזר לשכר אותם, ממש כמו אז, בימים הטובים ההם.
שלב חדש
עדיין אין הם יוצאים בריש גלי נגד המדינה היהודית. יציאה כזו, בסגנון אנטישמי מובהק, הרשה לעצמו רק גנרל דה-גול הנערץ. אבל הם מתגברים. החלטות הזויות באו"ם ובמוסדותיו, החלטות שלא היו מתקבלות ללא הסכמת המדינות החזקות באיחוד האירופי, מימון ביד נדיבה של עמותות העוסקות כביכול בזכויות האדם בישראל, בניה בלתי חוקית בשטחי C, ועוד פעילויות, שלא היו מותרות באף מדינה אחרת, נעשות כאן בריש גלי וביד נדיבה.
בדוח שפרסם לאחרונה (להלן ציטוטים מתוך
ישראל היום ואתר "מידה"), מציג עו"ד מוריס הירש מארגון 'מבט לתקשורת הפלשתינית', נתונים ופרסומים לפיהם בניגוד להסכמים הבינלאומיים, ממשיך
האיחוד האירופי לממן תוכניות בניה פלשתיניות בשטחי C, השטחים שהאחריות האזרחית והביטחונית שבהם נתונה כידוע בידיה הבלעדיות של ישראל.
בראיון ליומן ערוץ 7 מספר עו"ד הירש על המידע שנחשף בפניו מתוך עיון במספר ידיעות בתקשורת הערבית ומהן ניתן ללמוד כי האיחוד האירופי בונה בתי ספר בשטחי C, בניגוד לכל הסכם בינלאומי. "חלק מהמבנים נהרסו בעקבות צווי הריסה, אבל נבנו מחדש במימון אירופי על-ידי הפלשתינים".
הנה כי כן אנו מצויים היום בשלב חדש במערכת היחסים בינינו לבין אירופה המערבית. להוציא מספר גיחות מוצלחות של רה"מ לאירופה המערבית, לא צלחו עד עכשיו המאמצים להביא לידי שינוי את המדיניות המתגבשת והולכת של מדינות אלה - נגד ישראל.
הנשיא האמריקני הראשון ששבר את האמברגו היה ג'ון קנדי, שהתיר כאמור לישראל לרכוש בארה"ב בכסף מלא טילי הגנה קרקע-אוויר מסוג הוק.
יש לציין עוד בהקשר זה, כי גם על הנעשה בדימונה (על-פי פרסומים זרים), השקיפו האמריקנים בדאגה ובחריקת שיניים. האמברגו האמריקני, שהוטל בעת מלחמת העצמאות, עמד בעינו מאז קום המדינה, כולל במלחמת השחרור, ועד 1962, וגרם לישראל נזקים רבים.
