עיבודו של
חנוך לווין לטרגדיה הקלאסית, מהחשובות שכתב אוריפידס, ובימויו המזהיר, חוצה גבולות הדמיון וחוקי התיאטרון של
יאיר שרמן - מעלים הצגה שלשכמותה זוכים פעם בדור. מכל ההפקות שראיתי בעבר, זו המשובחת ביותר ליצירת
"הנשים האבודות מטרויה". למרות שהסיפור מתמקד אך ורק בזוועות השפלתן של מי שהיו מלכה, נסיכות ונשות גדולי הלוחמים הטרויאנים, הרי הפיוטיות שבשירה היוונית נוסכת בטרגדיה יסודות אפיים נאצלים רבי הוד, כך שהצופים נלכדים בקסם המיתולוגיה היוונית.
הבימוי של יאיר שרמן שומר על עקרון אחדות המקום, הזמן והנעשה במקום להשתמש במקהלה יוונית המסורתית שנועדה לספר ברקע את כל העבר, התרחשויות הדמים והעתיד, הוא משתמש בדמות אחת המחליפה את המקהלה תוך כשרון עוצמתי -
דורון ברוקמן כ"נאופטולמוס". הוא הפותח והוא המסיים את הטרגדיה בכשרון קלאסי נדיר ביותר.לא כדקלום יבש אלא כמספר מרתק ואצילי. הודות לו נזכרים הצופים מדוע פרצה מלחמת טרויה - בגלל אהבתה של הלנה, אשת מנלאוס מלך ספרטה, שברחה עם נסיך טרויה, פאריס, לעירו טרויה. בעלה מנלאוס הסית את כל מלכי יוון להתאגד למלחמה על טרויה גם כדי לשמור על הכבוד, אך בעיקר - כדי לבזוז את מלאי זהבה העצום. אוצרות הזהב אלה מוצגים כיום במוזאון פרגמון בברלין.
לאחר עשר שנות מלחמה, בה נהרגו אכילס גיבור יוון והקטור נסיך וגיבור טרויה, מתחילה עלילת ההצגה.
גיבורת המחזה היא המלכה הקובה, שבעלה פריאמוס ובנה הקטור נהרגו במלחמה,.עליה נגזר להיות שפחה לכובש ולהלנה אשת מנלאוס. המהפך הנפשי והמעבר מרום מלכותה להשפלות שהיא סופגת, כשהברירה בידה לקבל את הדין או למות - גורם לה להעדיף חיי התבזות ולא למות. את זה מבטאה במונולוג מצמרר
מיכל עוזיאל המלכותית, שמתגלה כאן כשחקנית משובחת מהמעלה הראשונה, שמסוגה ניתן למנות בארץ על כף יד אחת. היא מדהימה במשחקה, וגורפת את הצופים להתלהב ולהסחף למאבקה לקיום. זו כוכבת של ממש במלוא מובן המילה.
כך מרגשת ונוגעת ללב בתה של הקובה, קסנדרה
(נועם ארד) שנחשבה לנביאה, ובשל כך התייחסו אליה כאל מטורפת, אך נועם ארד ממלאה את הדמות ברגש וסערה;
תומר מחלוף כמנלאוס, שכגודל תשוקתו אל הלנה, כך גם גודל תאוות הנקם שבו, ומדגים זאת בסערת נפש בסצינת התשוקה שלו עם הלנה שמתחננת לחזור אליו. כאילו הוא למעשה אהבת ליבה וחייה, בעוד בריחתה ועשר השנים שבילתה בטרויה עם פאריס, היו רק ביטוי לתשוקה פיסית.
ליהי קורנובסקי כ-הלנה,
היפה בנשים, מיטיבה להשתמש בקסמי גופה כדי לשנות את דעתו מנקמה לאהבה, בניצול כל קסמי גופה ומתק לשון של שפתיה. גם כאן, כמו בכל מקרי ההתוודעות שלנו לנשות טרויה, גישתו של חנוך ללוין לנשים כאל זונות, חוזרת ומודגשת במיוחד לקראת סוף המחזה שוב ושוב, ונמסכת במסקנת הצופים למראה התנהגות חלק מהנשים המוכנות לזנות ובלבד לשמור על חייהן.
ההירואיות של גיבורי מלחמת טרויה מגולמת להפליא בידי
פיני גואטה כ-אגממנון,שבדרך אגב מזכיר לצופים את הקרבתו את בתו איפיגניה לאלים כדי שיעניקו רוח לספינות היוונים ותוכלנה לצאת למלחמת טרויה. קסנדרה מנבאה לו מה מצפה לו לאחר שיבתו הביתה. שגם על אלה נכתבו מחזות אין ספור.
איתמר אליהו כאודיסיאוס (שלסיפור חזרתו מטרויה הקדיש הומרוס את יצירתו "האודיסיאה"), ו-
דור הררי (שכה מרשים כ"טלתיביוס"השליח, והוא מלא רחמים ואנושיות) מרשימים, וכך מרשימות שירן נחום כ-אנדרומכה המכמירה, ו-
מאי גריאני המתוקה כבן הקטן של הקובה, עליו נגזר למצוא את מותו כשיזרק אל הסלעים. החיילים היוונים הכה רשמיים במדיהם ובשפת גופם -
רן יעקביאן, אופיר מרטין, יונתן קוגלר וקובי פרי, מעניקים את ההוד וההדר של הטקסיות על כל מה שנובע מיחסי מלכים-כובשים ונכבשים. כך גם השבויות
לידור אדרי ושיר פופוביץ' מעשירות את הבמה בנוכחותן.
עיצוב המוזיקה הוא של אלדד לידור, בעוד את הלחנים המקוריים לשירים המושרים כתב דור הררי, שגם מלווה אותם בגיטרה על הבמה. עצם עיצוב הבמה של
ברק גאוןוהצבתה בכעין בריכת מים, (שמקור הגישה המאד מקורית ויחודית הזו הוא של הבימאי), נועדה להדגיש את תחושת חוסר הביטחון, וארעיות ההתרחשויות בשל ההיתבוססות במים (היתבוססות = מקור המילה גם במילה תבוסה) אליהן מוטחות הנשים במאבקן לחיים; וכן לשם ניצול השתקפות האורות בהם. זאת, הודות לעיצוב התאורה המיוחד והנפלא של
נדב ברנע. התלבושות הכה מיוחדות (אותן עיצב הבימאי יאיר שרמן), הן חלק מהרעיון לעטות על הטרגדיה היוונית סממנים בני ימינו - מה שמעניק להצגה קצב וענין שאינו מרפה מהצופה לדקה, והוא מרותק לבמה עד הדקה האחרונה, שאף קטע הסיום בה הוא הצגה בפני עצמה. שבח לעיצוב התנועה שיצר הבימאי.
אם אוריפידס רצה להמחיש את גזירת האלים כמשהו שלא ניתן להימלט ממנו, הרי חלקו של חנוך לווין בעיבוד הסיפור המיתי-היסטורי הוא להותיר את הקהל עם המסקנה ש"הנשים הן זונות ובוגדות". לבד מבודדות המעדיפות את המוות. הפקת הסטודיו מעניקה חוויה מפעימה, המחברת את הקהל למיתולוגיה היוונית שלא רבים מיודעים אליה.
לנו הצופים לא נותר אלא להיקסם על-ידי הפקה כה יחידתית זו, ושאפו לסטודיו יורם לוינשטיין, שעם הצגה זו ממתג את עצמו כתיאטרון משובח של ממש. ולשחקנים וליוצרים - מלוא התשבחות. עד ה-23.12.17
