שתי משפחות עם שני סיפורים שונים והממשלה אותה ממשלה אומללה ורופסת. ממשלה שלא נוקטת יוזמה, ממשלה שנכנעת להלכי רוח וללחץ תקשורתי- ממשלה שאיננה יודעת איך לספק את הסחורה.
לפי הסדר מתבקש להתחיל במשפחת שליט שבנה גלעד נפל בשבי החמאס. אינני מאחל לאף יהודי שיעמוד בהתנסות הקשה הזו בה נאלצו לעמוד. אלא שיש דרכים להתמודד ומשפחת שליט בחרה בדרך בכי גרועה אותה ניתן להעלות על הדעת. המסע לשחרור "הילד של כולנו" נוהל כמלאכת מחשבת אלא שהיה נגוע בהפעלת לחצים פסולים ובמניפולציה רגשית על המוני יהודים טובי לב אך פתיים. בעיקר חטאה המשפחה בתרומה מכרעת לביצוע פשע מוסרי כתוצאה ממנו שוחררו אלף רוצחים שחלקם, כצפוי, שבו לרצוח יהודים.
כנגד "המחיר הנקוב" (שחרור הרוצחים) אותו חזר ותבע נועם האב מהממשלה לשלם הייתה כל העת כתובת על הקיר ובה אזהרה מפני מחיר הדמים אותו ישלמו יהודים נוספים שיירצחו על-ידי המשוחררים. וכך היה!
את משפחת שליט שפעלה באגואיסטיות מובהקת לא עניינו כל האזהרות. ערבות הדדית בין יהודים לא הייתה מעניינה כמו גם פגיעה בביטחון ישראל ואובדן חיי יהודים נוספים כאמור. באותם ימים מחיתי נמרצות (מהטעמים דלעיל) כנגד תיאור המשפחה כ"אצילה". לימים ובעזות מצח שלא תתואר ניסה האיש "האציל" נועם את כוחו בפוליטיקה, שם נחלו הוא ו"אצילותו" כישלון צורב.
לעומת משפחת שליט מתייצבת משפחתו של חיל צה"ל הנעדר
הדר גולדין כמגדלור ערכי ומוסרי. מהיום הראשון בו החלה לפעול להשבת בנה לקבר ישראל לא בקשה ולו ברמז לשחרר רוצחים. ההפך הוא הנכון - המשפחה תובעת מהממשלה להכביד ידה על החמאס, לנקוט צעדים שיקשו על הרוצחים ומנהיגיהם, לעכב סחורות, לא למסור גופות מחבלים שחוסלו על ידינו ולהפעיל את כל המנופים האפשריים על הרוצחים הערבים.
ההתמודדות של משפחת גולדין אכן מעוררת השראה. נראים בה רצון עז ונחישות גדולה להביא את בנם הדר ז"ל לקבר ישראל ובמקביל אנו עדים למשפחה של יהודים גאים ובעלי מידות המקפידה לשמור על ערכים, על מוסר יהודי, על ערבות בין יהודים, כן, גם על גאווה יהודית.
ואילו אנו האזרחים הפשוטים שלבנו נקרע נוכח הכאב האנושי של משפחה זכה המשמשת לכולנו מורת דרך לאחריות, לקור רוח, לנחישות ולזקיפות קומה, מתבוננים בעיניים כלות בממשלה מגמגמת, חלשה, רופסת ושאינה יודעת כיצד לפעול. אנו רואים את הכשל, את הפארסה, את הטעויות כולן ואת ההתנהלות השערורייתית - ואנו חסרי אונים.
כמה דוגמאות: מאז צוק איתן ובעוד גופת הדר בשבי החמאס החזירה הממשלה פעם אחר פעם גופות של מחבלים לידי קרוביהם. מזה שלוש שנים ויותר מגבירה הממשלה את העברת האספקה לרצועת עזה. פורסם לאחרונה שמדי יום עוברות במעברים משטחנו לעזה כחמש מאות משאיות של ציוד, חומרי גלם ומוצרים שונים. בדרך כלל אנו מספקים להם חשמל כסדרו, אלפי חולים ערבים זוכים לטיפול בבתי החולים שלנו ואגב כך תופסים מיטות אשפוז יקרות על חשבון אזרחי המדינה.
התקפות טרור, מעשי רצח ופיגועים נענים בתגובות רפות ומגוחכות ובהיותן כאלה גורמות לכולנו להשפלה ולביזיון. פרט מקומם מאין כמוהו הינו שלמרות שקיימת ידיעה ברורה שהמלט המועבר לעזה משמש לבניית מנהרות טרור, המלט עובר כעניין של יום ביומו, באדיבות ממשלת ישראל כמובן.
אינני יודע כיצד תסתיים הפרשה, אם גופת הדר אכן תוחזר למשפחתו ולנו ובאלו תנאים. אני כן יודע לומר, כבר עתה וללא קשר למה שיקרה בעתיד, שבעוד שלמדנו בעניין שליט לקח מר אותו אני תקווה שלא נשכח, הרי שמשפחת גולדין, להבדיל אלפי הבדלות, משמשת ותשמש בעתיד מופת לכולנו, לכל יהודי חפץ חיים, לעם הרוצה בהמשך תקומתו ושגשוגו.
הייסורים בהם נקנית ארצנו הקדושה נמשכים. אשרינו שהתברכנו ביהודים צדיקים המוסרים נפשם על קיום העם ושלמות הארץ. אשרינו שאלה הבנים ואשרינו שאלה ההורים.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
